top of page
  • תמונת הסופר/תהרב דוד ביגמן

אל ארצי (לקראת יום העצמאות)


 


שרשרת האירועים הקשים שעברו ושעוברים עלינו ממשיכה לשבור את ליבנו. הלב נשבר באופן הפשוט ביותר: מתוך דאגה שקשה להכיל כלפי מי שנשבה, ומתוך אבל כבד על מי שהלך ולא ישוב עוד לעולם. הקושי מהדהד בקירות ליבנו ללא מנוח, ואיננו מוצאים אפילו נחמה פורתא בתבניות חשיבה מהעבר שעשויות היו אולי להעניק פשר כלשהו להווה. זו המציאות הנפשית של אזרחי ישראל מכל הגוונים ושל אלפי רבבות יהודים בכל העולם. כל אחד וכל אחת מאיתנו מגששים באפלה בחיפוש אחר צהר, אחר אבן טובה מזהירה שתאיר את דרכנו ותפלס מרווח נשימה בתוך גשם שחור של אפר ואבק. מילים בלי סוף נזרקות לחלל העולם בניסיונות למלא במעט את הפער שנפער בנו, ואנו נגררים כאחוזי דיבוק לשומען; אך המילים מאכזבות, והאכזבה אף היא מצטרפת לתחושות הקשות. אדם המחפש משמעות במאורעות השעה ומבקש למוצאה במקורות, בתבניות הישנות, משול למי שרואה מול עיניו שק מלא חפצים נוצצים וזוהרים, מכניס את ידו בתקווה, ומוציא אותה כשהיא חבולה משברי זכוכיות. רק לעתים רחוקות ימצא בידו יהלום מאיר.

אמנם, המציאות שיצרו התנועה הציונית וידו הנעלמה של עילת העילות בגלגלי ההיסטוריה, מעמידה אותנו במקום שונה מזה שעמדנו בו בעבר. אין אנו נדחפים לקרונות ברכבת לטרבלינקה. ובכל זאת, בעוד שאחרי השואה נמצא מעט מזור בשיקום האומה ותחייתה בצורות חדשות, מרתקות ומלהיבות, הרי שברגע הנוכחי איננו מצליחים אפילו לחלום על כך. 


המציאות שיצרו התנועה הציונית וידו הנעלמה של עילת העילות בגלגלי ההיסטוריה, מעמידה אותנו במקום שונה מזה שעמדנו בו בעבר. אין אנו נדחפים לקרונות ברכבת לטרבלינקה. ובכל זאת, בעוד שאחרי השואה נמצא מעט מזור בשיקום האומה ותחייתה בצורות חדשות, מרתקות ומלהיבות, הרי שברגע הנוכחי איננו מצליחים אפילו לחלום על כך. אנו מוצפים במלל, והוא חסר תועלת.

אנו מוצפים במלל, והוא חסר תועלת. בעיה זו לא התחילה היום, ואיננה יחודית לנו. כבר כמה עשורים היא מאיימת להטביע את האנושות כולה - את כל הבריות שזכו ב'רוח ממללא' ממרום; אך בעולם התורה הבעיה חמורה עוד יותר בשל סגולת תרבותנו לקדש מושגים כ"דברי תורה", ולהתייחס לכולם כאל "מילי מעלייתא". כתר תורה מונח לפני כולם, וכל הרוצה בא ונוטל, מפרש ודורש, מוסיף עוד ועוד מלל טפל. התקווה למצוא מילים מתאימות, מחשבה מנחמת, מסגרת מושגית או תיאורית שתעניק מובנות כלשהי לסבל, יוצרת בתורה שבר נוסף: התרמית התמימה מתגלה והמילים אינן פועלות מאומה. 


* * * 


לפני למעלה מארבעים שנה עזבתי את ספסל הישיבה והצטרפתי לקיבוץ מעלה גלבוע המתחדש. היינו צעירים וצעירות, רווקים וזוגות צעירים, יוצאי בני עקיבא והקיבוץ הדתי. היינו חדורי מוטיבציה חלוצית להקים מחדש את הקיבוץ שהתפרק אחרי מלחמת יום הכפורים. לעתים בשבת ישבנו על הדשא בשעת סעודה שלישית ושרנו שירי ארץ ישראל. חשתי בשירה זו דבקות עילאית, שהזכירה דבקות דתית; אך בה בעת חששתי שמא דבקות זו מחליפה את שחשים כאשר שרים ניגונים, שמא היא דוחקת את הדבקות הדתית האותנטית החוצה ומשאירה אותנו עם תחליף עמוק פחות, אולי מעט קיטשי וזול. כעבור זמן הבנתי ששירה זו הצליחה לפעם בנו ולהניע אותנו בגעגוע אותנטי לאינסוף דווקא משום שהיא ניזונה מעשייתנו היומיומית בעבודת כפים קשה בימים ארוכים, בחום העמק וברוחות ההר; דווקא משום שהיא נמלטה מהשבלוניות של השפה הדתית השגרתית.

באותם ימים התחלתי לשיר שיר אחד של רחל המשוררת שזכה ללחן: 'אל ארצי'. שרתי אותו בלחישה לעצמי. השיר השתרש בליבי בגירסא דינקותא משנים קדמוניות, טרם חלמתי לעלות להר טרשים קרח; שכן כבר אז, למרות אהבתי הרבה ללימוד בקודש ובחול, השתוקקתי לחיי המעשה. להשתוקקות זו הייתה אמנם גם מעטפת רעיונית בדמות מאמרם של שמואל חיים לנדוי (שח"ל) וקטעים מעטים של הראי"ה קוק בספרון "ארץ חפץ" שערך ר' ישעיה שפירא - האדמו"ר החלוץ (עותק אחד שלו קיבלתי במתנה מהרב חיים דרוקמן, ועותק נוסף מיוסקה שפירא, בנו של האדמו"ר, ומזכ"ל בני עקיבא העולמי). לימים אבין שגם הגות וספרות אירופאית השפיעו על דרכי, ואפילו הצצה בכתביו של יוסף חיים ברנר. אך באותה עת העיקר מבחינתי היה העמדה התורנית המובהקת של שמואל חיים לנדוי: ראיתי אותה כקריאה גדולה לנוער לשנות את היחס בין תורת בית המדרש לבין החיים. היו בה קרבה לרוח העליה השניה וקריאת תגר על הקיים, אך בדרך של תורה ויראה; אכן, מרד קדוש. בתודעתי שלי היתה זו גם קריאה אישית לשינוי היחס בין הממשות למלל. אך בסופו של דבר, המעטפת הרעיונית הזו הייתה רק לבוש חיצוני, קליפה לרצון פנימי עז ממנה: הרצון לעבוד את האדמה בידיים. מילותיו של הרב נריה, "כפינו ברגבי אדמתה", לא היו עבורי מליצה, אלא שאיפה חיה ופועמת. 


המילים "כפינו ברגבי אדמתה" לא היו עבורי מליצה, אלא שאיפה חיה ופועמת. דא עקא, ברגע שהתחלתי לעבוד את האדמה, התגעגעתי לבית המדרש. חסרתי את התסיסה האינטלקטואלית, את השקידה על תיקון המידות. כמו יצחק קומר, גיבור 'תמול שלשום' של עגנון, מרגע ששקעתי בעולם המעשה נקרעתי בינו לבין עולמי הישן משכבר. 

דא עקא, ברגע שהתחלתי לעבוד, התגעגעתי לבית המדרש. חסרתי את התסיסה האינטלקטואלית, את השקידה על תיקון המידות. כמו יצחק קומר, גיבור 'תמול שלשום' של עגנון, מרגע ששקעתי בעולם המעשה נקרעתי בינו לבין עולמי הישן משכבר.

* * * 


שירה טובה מתאפיינת בין היתר ביכולת לשרטט עולמות שלמים במילים מועטות, ומבחינה זו היא עשויה לשמש מעין גשר בין המציאות כפי שאדם חווה אותה לבין המלל האינסופי. כלל זה נכון גם ביחס לשירי רחל, אלא שבהם הגשר הזה פועל באופן נוסף: שיריה מזכירים תפילות. ולעתים השירים אינם ממש-תפילות, אלא מעין-תפילות: תנועת הנפש בהם היא תנועה של געגוע, אך נמענם איננו חי העולמים. 

כך גם בשיר הקצר ששרתי לעצמי בלחישה. הנמען בשיר זה הוא הארץ ("לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי"), ואף על פי כן יש בשיר בחינת תפילה; ולעניות דעתי אין זו תפילה פגאנית. לארץ יש כאן מעין תפקיד כפול: היא מטפורה לשומע תפילות, אך באופן פרדוקסלי אינה יכולה לשמש כנמען לתפילות בעצמה, שכן היא עניה וזקוקה למנחה, שאף היא דלה בפני עצמה.


לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי,

וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ

בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה,

בִּשְׁלַל קְרָבוֹת;

רַק עֵץ – יָדַי נָטְעוּ

חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים.

רַק שְׁבִיל – כָּבְשׁוּ רַגְלַי

עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.


אָכֵן דַּלָּה מְאֹד –

יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם,

אָכֵן דַּלָּה מְאֹד

מִנְחַת בִּתֵּךְ;

רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל

בְּיוֹם יִגַּהּ הָאוֹר,

רַק בְּכִי בַּמִּסְתָּרִים

עֲלֵי עָנְיֵךְ.


לשיר אין חיבור ממשי לתהילים או לפיוט; הוא אינו נסמך על היסטוריה לאומית או דתית. הוא טבוע כולו במציאות החדשה המתהווה בארץ ישראל ובשפת העבר המתחדשת. חנו בכך שהוא מעין תפילה ישירה ופשוטה שאינה נזקקת לנרטיבים הירואיים מהעבר, אלא בוקעת מליבה הפועם של המשוררת. ואף על פי כן, אין זו פשטות גמורה: באופן אירוני, רחל כותבת שורות של שירה תחת הכותרת "לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי". השיר מבטא אפוא בנשימה אחת הן את יופיה של המציאות הנרקמת והולכת בארץ ישראל, והן את הקושי הטמון בה.


* * * 



כאשר ראה הרא"יה קוק רוח חדשה מפעמת בצעירים, רוח כרוחה של רחל המשוררת, הוא הבין שהוא זוכה לצפות בתודעה חדשה בהתהוותה. הוא הציץ לעולמם של החלוצים וראה אותם כמי שחווים את חי העולמים ורבון כל המעשים בחיים מבעבעים, הצומחים ועולים מן הטוריה והמכוש והאדמה. היו בחיים הללו פנים מאירות ושמחות, אך היו בהם גם פנים מדוכדכות וחשוכות; להתחדשות היה מחיר. 


שירה של רחל ביטא בנשימה אחת הן את יופיה של המציאות הנרקמת והולכת בארץ ישראל, והן את הקושי הטמון בה. בחיים המבעבעים הצומחים ועולים מן הטוריה והמכוש והאדמה היו פנים מאירות ושמחות, אך היו בהם גם פנים מדוכדכות וחשוכות; להתחדשות היה מחיר.

הרב קוק תפס שהתודעה החדשה צומחת מתוך האמונה הישנה הנסמכת על סיפורי העבר, אך עתידה לעמוד בכוחותיה שלה - ממש כשם שתינוק המדדה תחילה בעזרת הוריו נזקק לסיפורי נסים, אך בבגרותו זוכה לבחינת "חי הנושא את עצמו". השינוי הדרמטי במציאות הריאלית ההיסטורית נתפס אפוא כמצע לשינוי תודעתי עמוק. באותו שלב ראשוני, הזיכרון והסיפור היו אולי רקע נחוץ לתודעה החדשה, אך התודעה החדשה עתידה להיות שונה מהם בתכלית. הראי"ה ציפה לתפנית ולמהפכה מרתקת: לנגד עיניו הלכה ונרקמה תודעה דתית שניזונה בעיקר מהחיים המתהווים והמתעצמים. 


הַנִּיסִּים מְבָאֲרִים הֵם אֶת הָאֱמוּנָה הָאֱלֹהִית,

שֶׁהִיא מִמַּעַל לְכָל גְּבוּל,

וְהַשְּׁלֵמוּת הָאֱלֹהִית נִקְבַּע עַל יְדֵי אֱמוּנָה קְדֻושָּׁה זוֹ בַּנֶּפֶשׁ.

וּכְשֶׁתִּגְמֹר לְגַמְרֵי הָאֱמוּנָה אֶת תַּפְקִידָהּ, וְתוֹצִיא אֶת הַנְּשָׁמָה לְאוֹרָהּ,

אָז לֹא תִּהְיֶה צְרִיכָה לְעַצְמִיּוּת הָאֱמוּנָה בְּהַנִּיסִּים וּלְזִכְרוֹנָם.

אֲבָל אֵין הַשְׁלָמַת הָאֱמוּנָה בְּרוּם קָדְשָׁה בָּאָה,

כִּי אִם עַל יְדֵי קְבִיעוּת קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה בַּנִּיסִּים בְּפוֹעַל.

וִיצִיאַת מִצְרַיִם וְהַנִּיסִּים הַכְּרוּכִים בָּהּ הִיא יְסוֹדָם,

שֶׁמַּמְשֶׁכֶת וְהוֹלֶכֶת עַד לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ,

שֶׁאָז לֹא תִּהְיֶה יְצִיאַת מִצְרַיִם עוֹד לִיסוֹד עִקָּרִי,

כִּי אִם אוֹ טָפֵל לָעִיקָּר, אוֹ דָּבָר שֶׁכְּבָר שִׁמֵּשׁ אֶת תַּפְקִידוֹ לְגַמְרֵי,

וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ד' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,

כִּי אִם חַי ד' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם,

וְהוֹשַׁבְתִּים עַל אַדְמָתָם, נְאֻם ד'.

וְהָאוֹרָה הַמְּשִׁיחִית תָּשִׁיב אֶת הַזּוֹהַר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם לְאֵיתָנוֹ,

וְתִהְיֶה לָכֵן גְּבוֹהָה מִכָּל הִתְגַּלּוּת אֱלֹהוּת שֶׁעַד כֹּה,

עַד שֶׁאֲפִילּוּ תּוֹרָה שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הֶבֶל הוּא כְּלַפֵּי תּוֹרָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ.

וְזוֹהַר עֶלְיוֹן שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן שׁוֹאֵב אֶת טַל חַיֵּי קְדֻושָּׁתוֹ וְאָשְׁרוֹ

מִן הַהֹוֶה, וְאֵינֶנּוּ נִזְקַק לְשֶׁעָבַר,

מִמָּעֳמָק הַדַּעַת וְהַחַיִּים, וְלֹא מִן הַזִּכָּרוֹן.


(קובץ א, פסקה תטז)


יצירת הרב קוק נעה תדיר בין שירה לפרוזה וניתנת מטבעה לפרשנויות שונות; שאלת היחס בין מקורות השראתה נתונה אף היא במחלוקת. אך בקטע זה לפחות נראה כי הראי"ה תפס היטב את רוחם של החלוצים כפי שבאה מאוחר יותר לביטוי בשירה של רחל. אולי הוא אינו שואף לעבוד בעצמו את האדמה, אך הוא תר אחרי קשר חדש, שונה, בלתי אמצעי, עם חי העולמים; "הנשמה תמיד מתפללת". רוח דומה מפעמת לדעתו בדור הצעיר, במודע ושלא במודע. 

והנה, הגם שהרבה לכתוב בשפה עמוסה - בין היתר בעקבות עיסוקו בהגות קבלית מזה ובפילוסופיה מזה, בהשקה להוגים בני דורו מאומות העולם - שואף כאן הראי"ה לתורה חדשה, נקייה יותר ממילים, נקייה מתיאוריות חובקות עולם, מתיאולוגיה, מהבניות-על נוקשות; תורה חדשה שתהיה מינימליסטית, שירית, מטפורית ביסודה. תורה שלא רק שהאופק שלה אינו תלוי במלים גבוהות, היא אף אינה נזקקת מלכתחילה ליותר מכמה מילים. במקום מילים היא מציבה את החיים הממשיים על גווניהם הרבים, ויותר מכל, קרוב לודאי, את הקשר בין אדם, אדמה ושמים (קשר שהיה מרכזי כל כך באותה תקופה, ושבישר עבור הרב קוק אפשרות לשינוי בתודעה ובביטוייה). 


הגם שהרבה לכתוב בשפה עמוסה, שואף כאן הראי"ה לתורה חדשה, נקייה יותר ממילים, נקייה מתיאוריות חובקות עולם, מתיאולוגיה, מהבניות-על נוקשות.

מקור ההשראה של הראי"ה הוא אדם הראשון שנמצא בגן שנטע בוראו 'לעבדה ולשמרה', ובתוך כך שומע את קול אלקיו מתהלך לרוח היום, טרם נוצרו סיפורים מהעבר הקרוב והרחוק - סיפורים המעצבים יחס כלפי העולם והנעלם, אך מקשים לעתים לשמוע את את קול ההויה הבוקע מהמציאות ולא מהמילים: "וְזוֹהַר עֶלְיוֹן שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן שׁוֹאֵב אֶת טַל חַיֵּי קְדֻושָּׁתוֹ וְאָשְׁרוֹ מִן הַהֹוֶה, וְאֵינֶנּוּ נִזְקַק לְשֶׁעָבַר, מִמָּעֳמָק הַדַּעַת וְהַחַיִּים, וְלֹא מִן הַזִּכָּרוֹן".



* * * 



אנו נזונים מסיפורי העבר ומהספרות התורנית לדורותיה, ושני מקורות אלה הם תשתית לתודעתנו. אך הסיבה לכך שרוב המלל שאנו פוגשים אינו נותן מזור לנפש, ולעתים נראה תלוש וזר, היא שהיחס היסודי בין המילים לבין המציאות השתנה. עיקר מפעלנו בחזרה לציון הוא חזרה מלאה יותר לחיים, ולא בכדי נקרא מפעל זה "תחיה". מילים רבות מלוות אותנו במסע, רובן נטועות בעבר ומעצבות תודעה; אך לטוב ולמוטב מציאות חיינו גדולה מהן. המילים נראות מכווצות בהשוואה למציאות חיינו ברגעי אושר, וכל שכן ברגעי המשבר שאנו חווים כעת; שימוש בלתי-זהיר בהן, תוך התעלמות מפערים שהזמן גרמם, עלול חלילה לגבות מחיר. ובינתיים, הקרקע הקשה של חיינו מחכה למעט טל בחוסר סבלנות. 


אנו נזונים מסיפורי העבר ומהספרות התורנית לדורותיה, ושני מקורות אלה הם תשתית לתודעתנו. אך הסיבה לכך שרוב המלל שאנו פוגשים אינו נותן מזור לנפש, ולעתים נראה תלוש וזר, היא שהיחס היסודי בין המילים לבין המציאות השתנה. שימוש בלתי-זהיר במילים מן העבר, תוך התעלמות מפערים שהזמן גרמם, עלול לגבות מחיר.

הקושי שפקד ופוקד אותנו מביא איתו בכי תמרורים וים של דמעות, וקול הויה על המים. בצידו מתגלה כח ממשי נוסף - קול הויה בכח. ויש לזכור שגם כשהיא מוצדקת, ההזדקקות לכח אלים וממית כדי להגן על החיים אמנם היא מצווה וגם יש בה משום קול הויה, אך סכנות רבות כרוכות בה; היא עלולה להתדרדר בנקל לשכרון כוח ולשחרור כוחות ויצרים אפלים השוכנים בעומק לב האדם, או לבריחה מן המציאות המורכבת אל חזון שוא משיחי. ומולה יש לשוב ולהזכיר כי קול הויה יש גם בריסון הכוח, בבחינת "וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ - לֹא בָאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ - קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". ואחר הדממה, עלינו לחזור לדרך הסלולה ולאתוס המכונן שהורה לנו הלל הזקן: להיות מתלמידיו של אהרן ולרדוף שלום ולאהוב את הבריות - ולעתים גם דרך זו תובעת מאמץ הירואי. בנקודת הזמן הנוכחית קשה אולי להבחין בכך, אבל חשיבותה היסודית של דרך זו נוגעת בכל תחומי החיים של הפרט ושל הכלל, ולא רק בעת מלחמה, צרה וצוקה. 


יש לשוב ולזכור כי קול הויה מתגלה גם בריסון הכוח, בבחינת "וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ - לֹא בָאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ - קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". ואחר הדממה, עלינו לחזור לדרך הסלולה ולאתוס המכונן שהורה לנו הלל הזקן: להיות מתלמידיו של אהרן ולרדוף שלום ולאהוב את הבריות - ולעתים גם דרך זו תובעת מאמץ הירואי.

בסופו של דבר, יציקת המציאות לתבניות היסטוריוסופיות של תורה אינה מעניקה ביטוי הולם לרגע הזה. היא מכסה יותר משהיא מגלה. וגם לו היינו מצליחים לבטא כעת את רחשי הלב בתבנית שהיתה נותנת מעט פשר לחיינו, לא היה בכך משום תחליף לצעקתנו: צעקה מתוך צמא לחזור לתורת חיים ולאהבת חסד.



 


הרב דוד ביגמן הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע.



 


רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? 

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.


רוצה לתמוך ב'ישר'? 

אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

לשמוע את זעקת האם הסובלת

גם במלחמה מול ארגון טרור רצחני וציני, חובה עלינו להקשיב לסבלם של מליוני בני אדם מצידה השני של הגדר.

תיקון עכשיו: מאחדות למחאה

אחדות איננה מילת כישוף שפשוט אומרים והיא מתרחשת, כותבת ניצן כספי שילוני. אסור שהיא תשתיק ביקורת. בצד שותפות גורל, היא מחייבת גם פלורליזם.

שגעון ותקווה

אינני מבין את הכיוון שאליו אנו הולכים, ואיני חושב שמשהו טוב יכול לצאת מהכשלון הגדול שלנו. אך ההיסטוריה היא 'שגעון מופלג'. הכל אפשרי.

Comentarios


bottom of page