top of page
  • תמונת הסופר/תאריאל שוורץ

“אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן?" - על שוק חופשי וראיית העני


 


הופעתם של פערים חברתיים וקיומם של עוני ועניים העסיקו כמעט את כל התרבויות בהיסטוריה האנושית. תופעות אלו נוגעות לכמה מהנושאים היסודיים ביותר בחיינו - רכוש, מעמד, גורל, יחסים בין-אישיים והשגחה אלוהית. בשורות הבאות אבקש לדון בשאלות התשתיתיות האלו בעזרת סוגיה קצרה מהתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא.

את הסוגיה אקרא בהשראת החכם היהודי הגדול עמנואל לוינס, אשר לימד שהתלמוד הוא מקור לא-אכזב לעיסוק בשאלות הגדולות של הקיום. כמו לוינס, אנסה "למתוח" מעט את דברי התלמוד וליצור שיחה בין הרעיונות המובאים בו לבין רעיונות של פילוסופיים מערביים ותנועות פוליטיות עכשוויות. כפי שכותב לוינס, כל פעולה של לימוד מהווה מעין "מתיחה" שכזאת, שמטרתה להתקין את מיתריו של הטקסט העתיק על מנת שמילותיו יוכלו להתנגן בהווה. במילותיו של לוינס: "טקסט נמתח על המסורת כמו שמיתרים נמתחים על העץ של הויולה!".


בעל הדין והיד הנעלמה

מסכת בבא בתרא עוסקת ברובה ביחסים חברתיים ובהסדרים הלכתיים שונים ברמה העירונית והקהילתית. בטור זה אבקש לעסוק בכמה שורות מסוגיה אחת מהמסכת שמקורה בדפים המוקדשים למצוות הצדקה:

"היה רבי מאיר אומר – יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך: אם אלוהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסן? אמור לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום" (בבא בתרא י, א).


התלמוד הוא מקור לא-אכזב לעיסוק בשאלות הגדולות של הקיום. כמו לוינס, אנסה "למתוח" מעט את דברי התלמוד וליצור שיחה בין הרעיונות המובאים בו לבין רעיונות של פילוסופיים מערביים ותנועות פוליטיות עכשוויות. כפי שכותב לוינס, כל פעולה של לימוד מהווה מעין "מתיחה" שכזאת, שמטרתה להתקין את מיתריו של הטקסט העתיק על מנת שמילותיו יוכלו להתנגן בהווה.

מיהו בן שיחו מסתורי של רבי מאיר, המכונה כאן "בעל הדין"? מטיעוניו הרטוריים ניתן להבין שהוא זכה לשמו בשל נאמנותו הבלתי מסויגת לסדר הקשוח של הדין, החוק והסדר. על פי ההיגיון של דבריו, האחריות על פרנסתם של העניים מוטלת לפתחו של האל והוא זה שעליו לפרנסם. לכן השאלה בדבר קיומם של עניים היא שאלה המופנית לאל עצמו, ולא לאחריותם של בני האדם.

האם ניתן לשמוע כאן הד קדום לתפיסות מוכרות, לפיהן האחריות על רווחתם של העניים לא מוטלת על בני האדם אלא על גורם לא-אנושי המכונה לעיתים "היד הנעלמה"? בעלי הדין בימינו מבטיחים שהעניים יוכלו לשבוע מאותה יד שמימית, שהיא אמנם נעלמה, אך רק אם לא נתערב בדרכיה היא עתידה להתברר כיד מלאה, פתוחה ורחבה. על פי הסדר של בעל הדין, אין צורך בחסד או בצדקה כדי לפרנס את עניי הארץ, העולם יכול לעמוד על הסדר של הדין לבדו: "אין אנו מצפים לחסדם של הקצב, מבשל השֵׁכר או האופה, דאגתם לעצמם היא המקנה לנו את סעודותינו. איננו פונים לרגשות אנוש שבהם, אלא לאהבת עצמם, ולעולם אין אנו דנים עמם בצרכינו שלנו, אלא בטובות ההנאה שלהם" (אדם סמית, עושר העמים א, עמ' 19).

רווחתם של העניים מוטלת, אם כן, על גורמים שמימים ונעלמים. האם גישה זו, המכונה כיום "גישת השוק החופשי", מכונה כך בשל החופש שהיא מציעה – חופש מהאחריות האינסופית אל הזולת, מקיומו של יחס שאינו אנוכי אל האחר?


עוני, גאולה ואהבה

אך דבר נוסף מובלע כאן בדבריו של בעל הדין – הדאגה של האל לבני האדם לא קיימת סתם כך; היא תוצר של אהבה. ומכאן, במובלע, העניים נותרים בעוניים כי, בפשטות, הם נעדרים את אהבתו של אלוהים. 'בעל הדין' מטיל לפתע סימן שאלה, האם העני הוא בעצם מי שהאל שונא? על פי ההיגיון שהוא מציע לא יתכן אחרת.

גם כאן, באופן לא מפתיע, אפשר לשמוע הד קדום לתפיסות מוכרות. הסדר הכלכלי של ימינו (שיש הרואים בו בטעות סדר "חילוני"), נובע מהאמונה כי הבעלות על עושר היא סימן לבחירה על ידי האל (כפי שלימד מקס ובר במאמרו הקלאסי 'האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם'). ההון והעושר אוצרים בתוכם את ההבטחה לגאולה ומלמדים שהמחזיקים בהם הם אהוביו של אלוהים. אין לטעות, למחשבה זו יש צד שני: העני, זה שנכשל בסדר הכלכלי של בעלי הדין, הוא זה שהאל לא בחר בו. העני לא יזכה לגאולה, הוא נשמט מהסדר של האהבה.


הסדר הכלכלי של ימינו (שיש הרואים בו בטעות סדר "חילוני"), נובע מהאמונה כי הבעלות על עושר היא סימן לבחירה על ידי האל (כפי שלימד מקס ובר במאמרו הקלאסי 'האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם'). ההון והעושר אוצרים בתוכם את ההבטחה לגאולה ומלמדים שהמחזיקים בהם הם אהוביו של אלוהים. אין לטעות, למחשבה זו יש צד שני: העני, זה שנכשל בסדר הכלכלי של בעלי הדין, הוא זה שהאל לא בחר בו. העני לא יזכה לגאולה, הוא נשמט מהסדר של האהבה.

גרסאות מרוככות יותר אודות תוקפו האלוהי של אי השוויון החברתי, ניתן לשמוע גם היום בפיהם של "בעלי דין" שתולים באלוהים את האחריות על אי השוויון החברתי והעוני: "...מי שמחלק עושר הרי זה הבורא – והוא אמון על חלוקה לא שוויונית". לפיכך, בעיניהם, המצב הנוכחי הוא לא רק המצב הרצוי אלא גם זה המצוי בשל מקורו האלוהי. הנתינה לעני אולי מונעת את התדרדרותו לעוני או מעניקה לו הזדמנות מסוימת, אך ככלל על אי השוויון הקיים להמשיך ולהיוותר בעינו: "הלוי והגר, היתום והאלמנה, נותרים עניים גם אחרי שמקוימות כל המצוות" (יואב שורק, "צרות של עשירים", השילוח).

לרבי מאיר חשוב לצייד אותנו בתשובה לבעל הדין, שטיעוניו מתגלים כדמיוניים פחות מכפי שחשבנו בתחילה. על אף שאלותיו המתוחכמות, רבי מאיר מזהיר שאסור להתפתות לסדר שהוא מציע. הניטרליות מסוכנת, ר' מאיר קורא לנו להשיב.


פרנסתם של העניים לא מוטלת על גורם נעלם או נובעת מחוקיות שמימית. פרנסתם מוטלת עלינו כאן בארץ כדי שנזכה אנחנו לפרנס איש את רעהו. מה שהיה מעורפל עד עכשיו נהפך ברור – יש קשר ישיר בין דינם של 'בעלי הדין' ובין דינה של גיהנום. יכולתו של האדם לפרנס את האחר מכוננת את הרגע שבו ניתן להציל את המציאות מלהפוך לגיהינום עלי אדמות.

התשובה לטענותיו של בעל הדין, כך מלמד רבי מאיר, היא שפרנסתם של העניים לא מוטלת על גורם נעלם או נובעת מחוקיות שמימית. פרנסתם מוטלת עלינו כאן בארץ כדי שנזכה אנחנו לפרנס איש את רעהו. מה שהיה מעורפל עד עכשיו נהפך ברור – יש קשר ישיר בין דינם של 'בעלי הדין' ובין דינה של גיהנום. יכולתו של האדם לפרנס את האחר מכוננת את הרגע שבו ניתן להציל את המציאות מלהפוך לגיהינום עלי אדמות. בניגוד למי שלימד כי "האחר הוא הגיהנום", רבי מאיר מלמד שהחיים, ללא יחס אתי אל האחר, הם שעלולים להביא עלינו את הופעתה של הגיהנום.


זכות הקניין, או חובת הבעלות, וראיית פני שכינה

יש בדבריו של רבי מאיר גם ערעור על הבנה קיצונית של זכות הקניין, שבעלי הדין אוהבים להיאחז בה. עושרו של האדם לא שייך רק לו; הוא מקבל גם את הפרנסה המיועדת לחברו כדי שיזכה לפרנסו בעצמו. כך שאי השוויון החברתי לא נוצר במטרה שיוותר על כנו, אלא כדי שהאדם יוכל לזכות לפעול למען עולם בו יש צדק ושוויון. זו התובנה היהודית העתיקה לפיה הבעלות על רכוש מכילה בתוכה גם חובה, או מוטב לומר: מצווה, שמשמעה יחס אתי עם ואל האחר.


עושרו של האדם לא שייך רק לו; הוא מקבל גם את הפרנסה המיועדת לחברו כדי שיזכה לפרנסו בעצמו. כך שאי השוויון החברתי לא נוצר במטרה שיוותר על כנו, אלא כדי שהאדם יוכל לזכות לפעול למען עולם בו יש צדק ושוויון. זו התובנה היהודית העתיקה לפיה הבעלות על רכוש מכילה בתוכה גם חובה, או מוטב לומר: מצווה, שמשמעה יחס אתי עם ואל האחר.

החכמים בדבריהם שוברים את ההיררכיה המוכרת בין העני-המקבל לעשיר-הנותן. בניגוד לעולמם ההיררכי של בעלי הדין, בו יש מקוללים ומבורכים, מושפלים ונעלים, רעבים ושבעים, בעולמם של חכמים העשיר הוא זה שזקוק לעני כדי להינצל מדינו שלו. רבי מאיר מלמד שהנתינה לאחר היא סוד הבריחה מעולמם של בעלי דינים מפולפלים, שעשויים להתברר בחשבון אחרון כסוכניו המלומדים של לא-אחר מאשר הגיהינום עצמו.

דרשה נוספת, המופיעה ממש כמה שורות לאחר מכן (בבא בתרא י, א), מחדדת עבורנו נקודה חשובה שעשויה לעלות מדבריו של רבי מאיר:

"דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך, ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו. ואם תמצא לומר מקבלים אותו ממנו, ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך. והקדוש ברוך הוא אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך"".


נתינת הפרוטה לעני אינה הדרך לזכות ולראות את פני השכינה, אלא היא ראיית השכינה עצמה. אם כן, חכמים מזהים בין ראיית פני האחר המלווה בקבלת אחריות רדיקלית למצבו, לבין קבלת פני השכינה. בניגוד למי שרואה מתח בין מעשה של חמלה אנושית לבין קיום מצווה, הם מלמדים שהדתי והאתי הם צידו האחד של אותו מטבע.

יש שקוראים את הדרשה הזו, כמו את דרשתו הקודמת של רבי מאיר, כמקורות המלמדים שהיחס אל האחר הוא "אמצעי" בלבד. כאילו הנתינה לעני היא רק שלב הכרחי בדרך, כשהמטרה האמיתית היא להשיג את ה"הטבה" המגולמת בקבלת פני שכינה או בכניסה לחיי העולם הבא. אך קריאה שיש בה גם תשומת לב רגישה יותר לדברי חכמים, מלמדת אחרת. נתינת הפרוטה לעני אינה הדרך לזכות ולראות את פני השכינה, אלא היא ראיית השכינה עצמה.

אם כן, חכמים מזהים בין ראיית פני האחר יחד עם קבלת אחריות רדיקלית למצבו, לבין קבלת פני השכינה. בניגוד למי שרואה מתח בין מעשה של חמלה אנושית לבין קיום מצווה, הם מלמדים שהדתי והאתי הם צידו האחד של אותו מטבע. רק מי שמסוגל לראות את פניו של האחר, הוא זה שיזכה בסופו של דבר לקבל את פני השכינה.


[מאמר זה נכתב במסגרת משלחת לעיר קובנה מטעם ארגון "מעגלי צדק" ובתמיכת מרכז עמנואל לוינס בקובנה, משלחת שהוקדשה להגותו של עמנואל לוינס אשר נולד בעיר.]


 


אריאל שורץ הוא משפטן ועובד סוציאלי, פעיל בארגון מעגלי צדק וחבר בשמאל האמוני.



 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page