נדמה לי שאין כמעט מחלוקת ציבורית בישראל על נחיצותן של שתי מטרות המלחמה בעזה: הרוב המוחלט של הישראלים מסכימים שצריך להכריע את החמאס ולמנוע מארגון הטרור הזה להמשיך להטיל אימה על תושבי עוטף עזה ועל המדינה כולה. הרוב המוחלט של הישראלים גם מסכימים שצריך לשחרר את החטופים החיים מהשבי מהר ככל הניתן. הבעיה היא ששתי המטרות הללו סותרות זו את זו: אין דרך להכריע את החמאס וגם לשחרר את החטופים החיים מבלי שייפגעו, כי הנהגת החמאס משתמשת בהם כערובה להבטחת הישרדותה.
אין דרך להכריע את החמאס וגם לשחרר את החטופים החיים מבלי שייפגעו, כי הנהגת החמאס משתמשת בהם כערובה להבטחת הישרדותה. אלא שעסקה חלקית, שתפקידה לאזן כביכול בין שתי המטרות, גוזרת על משפחות החטופים גרסה אכזרית של 'משפט שלמה', שבה משפחות חטופים רבות יצטרכו לתמוך בעסקה למרות שילדיהם אינם כלולים בה. האמנם זו הדרך היחידה?
משפט שלמה ומשנת "שניים אוחזין", מציעים מפתחות שונים בשאלה כיצד להכריע בין טענות סותרות. בשני המקרים, מדובר בשני בעלי דין שטוענים לבעלות על אותו החפץ (הטלית) או האדם (תינוק). בשני המקרים, אחד הצדדים אינו דובר אמת, במודע או לא במודע, באשר לבעלותו לכאורה על הטלית או התינוק. עם זאת, השיטה לפתרון שונה לגמרי. כאשר שלמה המלך נדרש להחליט איזו מטענות הבעלות נכונה יותר, הוא לא בוחן את הטענות עצמן, אלא יוצר סיטואציה כוזבת שנועדה לחשוף את הכוונות והזיקות של הטוענת לאימהות – אל מושא הטענה: התינוק.
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת" (מלכים א, ג, כה). האיום של שלמה המלך להרוג את הילד הוא מניפולציה שנועדה לחשוף את האמת, או כמו שאומרים ילדים, "להוציא את השקר". ואכן, התרגיל עובד: האמא האמיתית חסה על הילד, והאישה השנייה - לא. "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ" (שם, כו).
מבחינת הצדק – התכסיס של שלמה אכן חשף את האמת והביא לתוצאה רצויה. אך למרות זאת חז"ל מסתייגים מדרכו של שלמה, וטוענים שאין ללמוד ממעשיו כי לא נהג על פי הדין ולא פסק על פי עדים והתראה. (המדרש מתרץ שהקב"ה התיר לשלמה לדון באופן חריג, ללא עדים והתראה, ראו מדרש תהילים עב, פיסקה ב).
מבחינת הצדק – התכסיס של שלמה אכן חשף את האמת והביא לתוצאה רצויה. אך למרות זאת חז"ל מסתייגים מדרכו של שלמה, וטוענים שאין ללמוד ממעשיו כי לא נהג על פי הדין ולא פסק על פי עדים והתראה.
זאת ועוד, כלל לא ברור אם נעשה כאן צדק, שכן שתי הנשים גידלו את תינוקותיהם יחד, והאישה השקרנית-לכאורה הייתה גם היא אמא של תינוק אחר שנפטר. כלומר, מלכתחילה, ייתכן שהתינוקות גדלו במעין משמורת משותפת:
"תֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת: בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד, וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת. וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו. וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ; וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי. וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי, וְהִנֵּה מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת: לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת: לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (שם, יז-כב).
האם, מן הצדק, לא היה ראוי לפסוק שהנשים יחלקו ויגדלו את התינוק החי יחד? האם לא היה צריך לפרש את הזעם באמירה "וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ." כביטוי של יגון וזעם של האם שתינוקה נפטר, ולא כזלזול בחיי התינוק?
האם, מן הצדק, לא היה ראוי לפסוק שהנשים יחלקו ויגדלו את התינוק החי יחד? האם לא היה צריך לפרש את הזעם באמירה "וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ." כביטוי של יגון וזעם של האם שתינוקה נפטר, ולא כזלזול בחיי התינוק?
פיתרון צודק בדילמה דומה, העוסקת גם היא בטענת בעלות סותרות - שניים אוחזין בטלית - שונה בתכלית: "שניים אוחזין בטלית - זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה; זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי; זה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, ויחלוקו". (משנה בבא מציעא א, א).
במקרה הזה, השבועה לא נועדה לחשוף את האמת, כי שני בעלי הטענה נשבעים רק על בעלות חלקית – כל אחד נשבע שאין לו בה פחות מחצייה - והפיתרון הוא חלוקה, כלומר פשרה. באופן דומה שלמה היה יכול לפסוק שהנשים יחלקו את התינוק באמצעות משמורת משותפת. שלמה מצא דרך מתוחכמת, אך מסוכנת, לברר את האמת. אולם על פי חז"ל, משפט שלמה הוא אנומליה ולא תקדים הלכתי. הלכה למעשה אין דרך לברר טענות בעלות סותרות אם אין עדים או ראיות אחרות, ועדיף להגיע לפתרון שלא מברר את האמת עד הסוף, ושהוא בגדר פשרה.
"אלולא שנתמלאת רחמים עליו כבר נהרג"
הממשלה מתנגדת לעסקה שהציעו המתווכות שתביא לסיום המלחמה ותחזיר את כל החטופים (גם אם באופן מדורג), מכיוון שעסקה זו דורשת ויתור בפועל על המטרה השניה של המלחמה - הכרעת החמאס. הממשלה מסכימה רק לעיסקה דו-שלבית להשבת החטופים עם לוח זמנים ברור לשלב הראשון, שכולל את שחרור הנשים, הגברים המבוגרים והחולים או הפצועים והחיילות, אך עמום לגבי השלב השני הכולל את הגברים הצעירים והחיילים. שלי שם-טוב, אמו של עומר שם-טוב החטוף בעזה, טענה כי הדיונים בעיסקה זו גורמים לה להרגיש כמו במשפט שלמה (ראיון בערוץ 12, 3.5.2024). הדימוי הזה מייצג את התחושה של הורי החטופים שלא יכללו בשלב ראשון של העיסקה (אם תהיה כזאת) אך נדרשים בעצם לתמוך בה כדי שתציל את חייהם של החטופים האחרים, למרות שהמשך הלחימה לאחר השלב הראשון יסכן את חיי ילדיהם. למעשה, הממשלה משיתה על משפחות אלה גירסה של משפט שלמה שבה אמהות נדרשות לוותר על חיי ילדיהם כדי להוכיח שאכפת להן מחייהם של ילדים של משפחות אחרות. זו גירסה אכזרית במיוחד של משפט שלמה כי למרבה הצער, התנגדות לעיסקה חלקית (שלא כוללת את סיום המלחמה, ואת שחרור הגברים הצעירים והבריאים) – מעמידה את המשפחות במקומה של האישה השנייה מסיפור משפט שלמה, האומרת: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ".
הממשלה מסכימה רק לעיסקה דו-שלבית להשבת החטופים עם לוח זמנים ברור לשלב הראשון, שכולל את שחרור הנשים, הגברים המבוגרים והחולים או הפצועים והחיילות, אך עמום לגבי השלב השני הכולל את הגברים הצעירים והחיילים. המדרש מלמדנו שהחלטות מדיניות מסוג זה עלולות להמיט אסון.
למרות שמשפט שלמה חשף את האמת, חז"ל הסתייגו ממנו, בגלל הסכנה שבו. כך במדרש על הפסוק "אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ " (קהלת י, טז):
"אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אִלְעָאי אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם, פּוֹקְרִין [ = חבל מצמר] הָיִיתִי כּוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר קְחוּ לִי חָרֶב, אִלּוּלֵי שֶׁנִּתְמַלֵּאת עָלָיו רַחֲמִים כְּבָר נֶהֱרַג, וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר" (קהלת רבה, י' טז).
רבי יהודה טוען בשם רבי עילאי שצריך היה להגן על צוארו של התינוק כי החרב עלולה הייתה להרוג את התינוק ללא הצדקה. הוא מייחס להחלטה הזאת של שלמה המלך "נעריות" כי היא הייתה עלולה להמיט אסון. [וראו, אגב, את פירוש הרשב"ם לפסוק המצוטט: "אוי לך ארץ שמלכך נער וכסיל ומחריב את העולם בכסילותו ונערותו; ושרייך שהן סמוכין ותכופין על המלך אוכלין בבקר וברוב אכילתן מחריבין הארץ שאינן עושין כלום"].
צריך לזכור שכל החטופים נחטפו יחד באותו היום, וגורלם המר משותף לכולם - למרות השוני ביניהם. הם שקולים לתינוק אחד, ולא ראוי להעמיד בפני המשפחות את הברירה לחצות את גורלם לשניים.
גם אם ר' יהודה מציג כאן דעה ביקורתית במיוחד, ברור שחז"ל התנגדו למשפט שלמה וראו בו פסיקה בעייתית. במקרה שהאמת אינה ניתנת לבירור באופן מוחלט כמו במקרה שבו שניים אוחזין בטלית, העדיפו חז"ל להגיע לפשרה. צריך לזכור שכל החטופים נחטפו יחד באותו היום, וגורלם המר משותף לכולם - למרות השוני ביניהם. הם שקולים לתינוק אחד, ולא ראוי להעמיד בפני המשפחות את הברירה לחצות את גורלם לשניים. מנהיגינו צריכים להפסיק להעמיד את משפחות החטופים בפני משפט שלמה, הדורש מהם לוותר על חיי ילדיהם כדי להציל אחרים. על הממשלה להימנע מסיכון חיי החטופים ומהכנסת טריז בין האמהות; עליה לאמץ את דרך הפשרה של חז"ל, גם אם הצדק בה לא מוחלט.
ד"ר אילון לנגבהיים עוסק במחקר על למידת מדעים בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.
Comments