top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר טפת הכהן-ביק

ביקורת החִלּוּן בעת הזו: מחשבות בעקבות עימותי יום כיפור



 


עוד לא התאוששנו מאירועי יום כיפור הקשים, ובדיוק כשלרבים ולרבות נמאס מן האופן שבו הדת מתקיימת במרחב הציבורי הולכים ומתמלאים הרחובות בסוכות הצובעות את המרחב. לא פעם הסוכות הללו ממלאות את הרחובות באנרכיה חסרת אסתטיקה וחסרת ארגון, אנרכיה שאין לה היתרי בנייה או תכנון עירוני. אנרכיה יהודית נוודית, ובכל זאת יפה כל-כך. וכמו כדי להכעיס, בדיוק כשהרוחות סוערות, הסוכות מתמלאות בנענועים משונים של צמחים, בקולות תפילה ושירה, וגם ברעשים פרוזאים יותר - ארוחות משפחתיות, ריבים, ובשעות מאוחרות אף ניתן יהיה לשמוע את קול נחירותיהם של המהדרין הישנים בסוכה. אם יש מי ששאפו להכניס את הדת למרחב הפרטי, בא חג הסוכות וטורף את הקלפים.


במקום ליפול במלכודת האיומה שטווים נתניהו ונאמניו, חשוב לשוב ולהזכיר כי מה שמאחד בין נתניהו והציונות הדתית איננו יהדותם אלא לאומנותם.

אירועי יום הכיפורים היו התנגשות בין שני כוחות – דתיות מתנשאת של "עליונות יהודית" בהובלת קבוצת "ראש יהודי" מצד אחד, וחילון שגילויי דת הם לצנינים בעיניו באשר הם, מן הצד השני (האם ההתנגדות הייתה כי זה "ראש יהודי"? אילו הייתה זו קבוצת חרדים ללא קשר להפיכה המשפטית או ללאומנות - האם התגובה הייתה שונה? איני יודעת). כפי שכבר ציינו לא מעט כותבים בתקופה האחרונה, אחת האסטרטגיות המרכזיות של נתניהו לאורך כל שנות כהונתו הייתה לבנות באופן עקבי ניגוד בין ישראלים (שמאלנים) ויהודים (ימנים). לא רק נתניהו, גם הימין הדתי מפתח את הניגוד בין שמאל ובין יהדות בכל הזדמנות. האירועים האחרונים, במובן הזה, אינם כשל, כי אם השכלול הסופי של האסטרטגיה, שעלולה להיות מאומצת גם על ידי השמאל, ולזהות, כמו בתמונת מראה, כל דבר יהודי עם הימין. אולם, במקום ליפול במלכודת האיומה שטווים נתניהו ונאמניו, חשוב לשוב ולהזכיר כי מה שמאחד בין נתניהו והציונות הדתית איננו יהדותם אלא לאומנותם. במאמרו הידוע של אמנון רז-קרקוצקין (2005), שכותרתו "אין אלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ" הפכה כבר לביטוי שגור במחוזות מסוימים, הוא כותב: "באופן בוטה ניתן לסכם את התודעה הציונית החילונית כ'אין אלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ'. זה מה שהבדיל אותה מהציונות הדתית אשר קבעה כי אלוהים אכן קיים ו'גם הבטיח לנו את הארץ'. בשני המקרים, הארץ דומיינה בהתאם למיתוס של הארץ, כנטולת היסטוריה משל עצמה, נטולת תרבות משל עצמה". כלומר, טוען רז-קרקוצקין, למרות הדימוי העצמי של הציונים החילוניים כנאורים וככאלו שהתבדלו מהדת, למעשה ההבדל בינם ובין הציונים הדתיים אינו כה גדול. אלוהים, בין אם הוא קיים ובין אם לא, מתפקד באופן דומה בשתי החברות.

פעמים רבות מדי מאז הבחירות מופיעה התנגדות וחרדה מפני "דתיים" המשמשים כשעיר נוח לעזאזל, כתחליף להתמודדות ישרה עם אידיאולוגיות גזעניות או מפלות - ששורשיהן לעיתים נעוצים עמוק באידיאולוגיות "חילוניות" או "ציוניות", כמו גם במקורות יהודיים. כמובן, איני מתארת את כלל המחאה, אלא מתייחסת למה שעשוי להיות רק מקרי קיצון - אולם כאלו שהולכים וצוברים דומיננטיות הולכת וגוברת. ולכן, פירוק התופעה הזו חשוב, כי מאז הקמת ממשלת הזדון הנוכחית נדמה לעתים כי החרדה הרבה מדתיים אינה אלא טשטוש והדחקה של ה"פוליטי", או, במקרים אחרים, צביעה של דברים רבים מדי באותו הצבע. כך לדוגמא כתב לאחרונה גדעון לוי (בטור שלא הייתי מביאה כדוגמא מייצגת אילולא נשלח בקבוצת מחאה שאני חברה בה, ולווה בתגובות הסכמה): "כשאני רואה ישראלים בכיפותיהם הסרוגות ובחולצות השבת הצחורות שלהם, ציציותיהם מבצבצות מהצדדים ואקדחיהם משתרבבים מאחור, מארגנים תפילה בלב הכיכר החילונית, הדבר פוגע קשות ברגשותי". האם הכיפה באמת רלוונטית למשפט הזה? האם האקדח בפני עצמו הוא לא הבעיה? האם אקדחיהם של אריאל שרון, או של נתניהו – שניהם חילוניים למהדרין - בעייתיים פחות? האם אקדח שתחוב במכנסיו של אוהד לה פמיליה שאינו חובש כיפה, בעייתי פחות? מה הקשר בין האקדח לכיפה?


* * *


ניתן כמובן לטעון לקשר סטטיסטי הדוק בין דתיות ולאומנות כוחנית. אלא שדווקא משום שיש בכך אמת מסוימת, חשוב כל-כך לייצר הפרדה במושגי השיח. בעקבות תמונות של חברת הכנסת סון הר-מלך מוקפת שוטרים בפינוי מאחז לא-חוקי בבנימין פורסם טור באתר "כיפה" שבו נכתב: "אני אשה דתייה עם כיסוי ראש. [...] כשראיתי אתמול את התמונות של חה"כ סון הר-מלך נאלמתי. לא יכולתי לדבר. הרגשתי שאני שם מוקפת בשוטרים שמנצלים את גודלם הפיזי כדי להתנשא מעלי ומשתמשים באמונה שלי ובדת שלי כדי לעצור אותי. כי כשהיינו בכפר מיימון מוקפות בגדרות ואלפי חיילים שמעתי מישהו שאומר - את אלה עם החצאיות אני מפנה רק אלי הביתה. כי יש דמות בארץ נהדרת או בכל מי שרוצה לעשות סאטירה שתמיד יקראו לה מוריה והיא תהיה מתנחלת מטורללת עם כיסוי ראש וילדים אומללים. היא תדבר שטויות ותציג פרופיל בזוי. כי פעמים רבות כשאנשים מסתכלים עלי הם לא רואים אותי כאשה או כאמא או כבחורה אינטליגנטית שאפשר לדון איתה, אלא רואים את אותה מוריה או הודיה מארץ נהדרת או סתם סטריאוטיפ מתהלך [...] הנה אני, הכי מתנחלת שיש".

כותבת הטור מציגה את הדברים כאילו יש שנאה סטריאוטיפית כלפי אישה עם כיסוי ראש. כמובן, נשים רבות יזדהו, ובצדק, עם הרבה ממה שהיא אומרת, ובייחוד בעת הזו - כפי שניתן לראות בציטוט מדבריו של לוי. ועם זאת, חשוב להדגיש שכפי שהיא כתבה בעצמה, היא "הכי מתנחלת שיש"; אלא שמתנחלת אינה עמדה דתית. כיסוי הראש הוא אביזר דתי, בעוד הבחירה להיות מתנחלת היא עמדה פוליטית, אותה עמדה שהביאה את סון הר-מלך למאחז; ולכן, זה לא כיסוי הראש שאמור להפריע, אלא העמדות והמעשים, ועל ההבדל הזה חשוב מאוד לשמור כדי לבקר את האידיאולוגיות והמעשים של הימין. לא כיסוי הראש של חברת הכנסת סון הר-מלך הוא שבוער על ראשה, כי אם עמדותיה הגזעניות והאלימות. לכן חשוב לחזור ולהגיד שוב ושוב: לא הדת היא הבעיה, אלא הלאומנות, והאופן שבו היא משתלבת עם הדת.


כיסוי הראש הוא אביזר דתי, בעוד הבחירה להיות מתנחלת היא עמדה פוליטית, אותה עמדה שהביאה את סון הר-מלך למאחז; ולכן, זה לא כיסוי הראש שאמור להפריע, אלא העמדות והמעשים, ועל ההבדל הזה חשוב מאוד לשמור כדי לבקר את האידיאולוגיות והמעשים של הימין. לא כיסוי הראש של חברת הכנסת סון הר-מלך הוא שבוער על ראשה, כי אם עמדותיה הגזעניות והאלימות. לכן חשוב לחזור ולהגיד שוב ושוב: לא הדת היא הבעיה, אלא הלאומנות, והאופן שבו היא משתלבת עם הדת.

שנאת דת היא בעייתית והיא מנוגדת לעקרונות הפלורליסטיים הבסיסיים ביותר. מעבר לכך, היא נופלת כה בקלות לבורות אנטישמיים. בספרו Semites (2007) טוען גיל אנידג'אר כי ככל שהמערב נעשה פחות דתי, כך המזרח הופיע תחת הקטגוריה "דת", באופן שאיפשר להחביא סוגיות אתניות תחת מעטה של דיונים תיאולוגיים מערביים על דת. הניתוח של אנידג'אר לשיח תזת החילון ככזה השואב את הנחותיו מתפיסות של קידמה, מזהיר כי שיח זה מגיע לא פעם עם נקודות עיוורון פטרנליסטיות, הנכשלות בדיכוטומיות חדות, ונשענות על ראייה אוטופית של גאולת האדם (היהודי, במקרה של הציונות) מידי הכוחות הארכאיים והדתיים. נאורות אל מול כוחות החושך.


נדרש בהחלט לבקר את התיאולוגיה הפוליטית של קבוצות דתיות בחברה הישראלית ואת האופן שבו הדת משתלבת עם הפוליטיקה. אולם אמירות כלליות והסתייגות טוטאלית מ"דת" או מ"דתיים" היא רעה, מבחינה תיאורטית ומעשית כאחד.

אנחנו בעת חירום, יאמרו אלו החוששים מהתפלפלויות אקדמיות. אבל נדמה לי שדווקא בשל כך הדברים צריכים להיות נקיים: אפשר לבקר מתנחלים על התנחלותם אך לא על דתיותם, אלא אם היא עצמה לאומנית. אין פירוש הדבר שדת היא מרחב נייטראלי, נקי מביקורת ומנותקת מהשדה הפוליטי - זו כמובן טעות - אלא שדת (כמו שדות אחרים) איננה תופעה מונוליטית, וממילא היא מורכבת ונתונה לפרשנויות שונות. על כן, נדרש בהחלט לבקר את התיאולוגיה הפוליטית של קבוצות דתיות בחברה הישראלית ואת האופן שבו הדת משתלבת עם הפוליטיקה. אולם אמירות כלליות והסתייגות טוטאלית מ"דת" או "דתיים" היא רעה, מבחינה תיאורטית ומעשית כאחד.

ההתנגדות להפיכה ולימין הגזעני לא יכולה ולא צריכה לשמש כקרדום לטיהור החברה הישראלית מ"דת". אולי להפך: עבור דתיים רבים, וביניהם כתב העת "ישר" ואנוכי, חלק חשוב מהמאבק הוא גם בחילוץ היהדות מהגורמים המקדמים כעת, בשמה כביכול, עוולות שונות. ובסופו של דבר, גם אם המאבק יצליח, העובדה הפשוטה היא שהחברה הישראלית תוסיף להיות חברה מגוונת, המורכבת גם מדתיים וחרדים. כדי שנוכל לחיות יחד, חשוב שנדע איך לנסח את הביקורת, ובמה נכון למקד אותה.


* * *


מאז הבחירות דתיים סופגים, ובצדק, השמצות רבות. גם באתר הזה הציונות הדתית והחרדים ספגו ביקורות רבות, וימשיכו לספוג. לעיתים קבוצות הוואטסאפ של המחאה הופכות למרחב עוין ממש עבור דתיים (למעשה, בדיוק היום עזבתי קבוצה כזו, בה הייתי חברה מהרגעים הראשונים של המחאה). אולם נראה שהגיעה העת, ולו במחשבה על היום שאחרי המחאה, לחשוב מה רוצים לדמיין במדינת ישראל, לפחות כאידיאל. האם תהיה זו מדינה שבה אסור לקיים תפילה אורתודוקסית במרחב הציבורי, שלרוב תהיה נפרדת? האם תהיה זו מדינה שבה יהודים מתביישים ללכת עם כיפה, כפי שמכוון הטור של גדעון לוי? במדינה שאני מדמיינת יש מדי פעם אירועים תרבותיים או דתיים במרחב הציבורי. באוטופיה שאני מדמיינת, בחגים מוסלמיים יהיו תפילות המונית מוסלמיות, בחגים אתיופים תפילות אתיופיות. בסוכות יהיו סוכות ברחובות.

זאת ועוד, ההצבעה על הדת כקבוצת שייכות כללית, ולא על תנועות ספציפיות בתוכה (כדוגמת ארגון 'ראש יהודי' והאנשים העומדים בראשו) מחלישה את הניסיון של כוחות דתיים המבקשים לנסח דתיות חומלת ושוויונית (והיא גם לא שונה בהרבה מהאופן שבו אותן קבוצות דתיות מסתכלות על ה"חילוניות", "הפוסט-מודרניזם" ו"הפרוגרס" כמושגים רחבים ושטוחים).


באוטופיה שאני מדמיינת בחגים מוסלמיים יהיו תפילות המונית מוסלמיות, בחגים אתיופים תפילות אתיופיות. בסוכות יהיו סוכות ברחובות.

כך לאחרונה, יצא הפורום החילוני בהצהרה עבור ההורים והצביע על הגופים המקדמים זהות יהודי וחודרים לחינוך הממלכתי, ותורמים בכך למגמת ההדתה. את הפרסום הזה הם כבר הורידו מהאתר לאחר שספגו עליו ביקורת רבה וחשובה, בעקבות הכללת גופי יהדות ליברלית, פלורליסטית ואף חילונית מובילים (מכון הרטמן, התנועה הרפורמית, תל"י, בינ"ה, ועוד) בקטגוריה של קידום הזהות היהודית. אבי דבוש כתב על-כך ל"הארץ" ("הפורום החילוני בחר בצד של הרב טאו", 14/09/23) כי:

הפורום החילוני מאשים את הגופים המובילים בישראל יהדות ליברלית לגווניה, כולל החילוניים ביותר, בהדתה. בכך הוא הופך לשותף למי שרודפים את הגופים הללו מעומק הימין הקיצוני. אין מי שעומד בפני החזון של עליונות יהודית יותר מארגוני היהדות הליברלית, שמעזים ומתעקשים לא לוותר על היהדות והציונות לסמוטריץ', בן גביר והרב טאו. אבל עבור הפורום החילוני, אפילו ביאליק ודומיו היו נחשבים פסולים מחמת "הדתה".


זו אולי דוגמת הקיצון, אבל בסופו של דבר היא מסמלת מבנה עומק ודפוס חוזר במדינת ישראל, שחזר והתחזק ביתר שאת בעת האחרונה. הטשטוש וההאחדה ממשיכים את האופן שבו פעם אחר פעם מפלגות חילוניות תמכו הלכה למעשה בחיזוק דתיות בדלנית וקיצונית.

וכאן חשוב לחדד ולזכור עבור היום שאחרי המחאה ולשם דיון פוליטי דתי עתידי: אף על פי שגופים חילוניים שבים ונחרדים מכוחם של החרדים, אלה דווקא המפלגות החילוניות אשר פעם אחר פעם העניקו להם על מגש של כסף את כל מוקדי הכוח הדתיים, ובראש ובראשונה אפשרו להם לקבוע את אופיה של הרבנות הראשית (ראו מאמרו של יונתן לבינסון "חוק המציאות המפוטרת"). דתיים ליברלים שניסו לקדם נושאים החשובים לאזרחי ישראל היהודיים נתקלו כולם שוב ושוב בחומה של הרבנות הראשית, וגילו כי הם חסרי אונים אל מול עוצמתה הרבה.


חשוב לחדד ולזכור עבור היום שאחרי המחאה ולשם דיון פוליטי דתי עתידי: אף על פי שגופים חילוניים שבים ונחרדים מכוחם של החרדים, אלה דווקא המפלגות החילוניות אשר פעם אחר פעם העניקו להם על מגש של כסף את כל מוקדי הכוח הדתיים, ובראש ובראשונה אפשרו להם לקבוע את אופיה של הרבנות הראשית. דתיים ליברלים שניסו לקדם נושאים החשובים לאזרחי ישראל היהודיים נתקלו כולם שוב ושוב בחומה של הרבנות הראשית, וגילו כי הם חסרי אונים אל מול עוצמתה הרבה.

בעת הזו שבה דתיים - שמאלנים וימניים כאחד - מעידים על יחס עוין כלפיהם במרחבים רבים רק בשל חזותם, כדאי להזכיר שוב ושוב כי השאלה החשובה איננה זהותית, אלא אידיאולוגית - כלומר, לא האם יש לך כיפה או כיסוי ראש, אלא מיהו האלוהים שלך, ומה הם הערכים אליהם אתה שואף והמעשים שאתה עושה. ואולי בפשטות יש להגיד, שאם ישראל תהפוך להיות מדינה שבה יהודים מפחדים להסתובב עם חזות מסורתית, זה יהיה אסון; ומובן מאליו שאני סוברת דברים זהים לגבי חזויות דתיות של עמים אחרים בארץ ישראל.


 


ד"ר טפת הכהן-ביק, חוקרת ספרות עברית, למדה במדרשות מגדל-עוז ולינדנבאום, לימדה בבתי מדרש ובמוסדות להשכלה גבוהה, שוהה כעת כפוסטדוקטורנטית באוניברסיטת פנסילבניה. שותפה בייסוד ישר ובעריכתו.


 


רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ה' איש מלחמה?

היהודי המאמין המקבל עליו עול תורה ומעוות איננו פטור מתהליך של בחירה ושל אחריות פרשנית על המסורת שלו, כתב יוסקה אחיטוב ז"ל

כן, לחזור אל ה- 6 באוקטובר

אם אפשר היה, כותב ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, ראוי היה לתת כל הון שבעולם כדי לחזור אל ה- 6 באוקטובר.

Comments


bottom of page