top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי

האם יש תקווה לציונות הדתית? (תגובה לדוד בורבק)


 


ראשית, ברצוני להודות מעומק הלב לדוד בורבק על תגובתו המעמיקה ומעוררת המחשבה למאמרי. כפי שרמזתי במאמר שהוליד התכתבות זו, וכפי שגם סיפרתי לאחרונה בראיון לג'ודי מלץ במהדורה האנגלית של 'הארץ', מעולם לא שיערתי ולא דמיינתי שאהפוך לפעיל מחאה. הגות פוליטית וציונית - דתית ושאינה דתית - מעולם לא היתה חלק מרשימת הקריאה שלי; וכחוקר ספרות לבי נמצא בדרך כלל במקומות אחרים. אלא שכמו רבים ורבות מאיתנו, גם אני עובר מאז ה- 2 בנובמבר 2023 קורס מזורז, מטלטל וכואב באזרחות, דמוקרטיה, משפט ותיאוריה פוליטית. את הקורס הזה אני משתדל לתרגם לעבודה מעשית בכתיבתי האישית ובשותפות בהקמת ובעריכת ישר, אבל תגובתו של בורבק לימדה אותי בין היתר כמה איני יודע, וכמה מורכבת וסבוכה היא ההיסטוריה של ההגות הציונית-דתית.

כדי לחסוך מתח מיותר, אקדים ואומר שתשובתי לשאלה שבכותרת היא 'לא'. אינני רואה תוחלת בציונות הדתית, ובאופן אישי גם אינני רואה עוד את עצמי כחלק ממנה. מאמרו של פרופ' ישראל יובל שפורסם גם הוא בישר מעיד שתנועה חברתית ודתית זו איננה אלא, בלשון חז"ל, 'בָּיִת חָרוּב', מעוות שלא יוכל לתקון. אך בצד ה'לא' הזה, אני מבקש לסמן כוכבית זעירה וזהירה, שאת טיבה המדויק אסביר בהמשך.


כדי לחסוך מתח מיותר, אקדים ואומר שתשובתי לשאלה שבכותרת היא 'לא'. אינני רואה תוחלת בציונות הדתית, ובאופן אישי גם אינני רואה עוד את עצמי כחלק ממנה. מאמרו של פרופ' ישראל יובל שפורסם גם הוא בישר מעיד שתנועה חברתית ודתית זו איננה אלא, בלשון חז"ל, 'בָּיִת חָרוּב', מעוות שלא יוכל לתקון. אך בצד ה'לא' הזה, אני מבקש לסמן כוכבית זעירה וזהירה, שאת טיבה המדויק אסביר בהמשך.

בהערותי הקצרות להלן אבקש להתמודד עם טענותיו של בורבק, שעם רובן, לאמיתו של דבר, אני מסכים לחלוטין. בתוך כך אנסה להבהיר נקודות שאולי נותרו עמומות מדי, ואניח יסודות לפיתוח נוסף של הדברים בעתיד.


עׇבַרִים מְדֻמְיָנִים

בעקבות שלמה פישר ואחרים, בורבק כותב כי מאמרי מציע מהלך שיש בו מן האשליה. נוח לנו לחשוב, טוען בורבק, שלפני מלחמת ששת הימים היתה ציונות דתית אחרת - מתונה, סובלנית ולא-לאומנית, 'לגיטימית' - שהתקלקלה על ידי מפעל ההתנחלויות המשיחי, הקנאי והגזעני; אלא שהמציאות ההיסטורית לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם מחשבה נאיבית זו, היא גם חושפת את הפונקציה הסימבולית שלה. בלשונו, "חזרה לציונות-דתית מתונה, זו של משה אונא והקיבוץ הדתי, אינה אלא שיבה לעבר מדומיין, או לכל היותר רומנטי וחלקי. דמויות מרכזיות בפוליטיקה ובפובליציסטיקה הציונית-דתית אחזו בדעות שאינן רחוקות מסדר היום של מפלגת הציונות הדתית של ימינו – הן בנוגע לדת ומדינה והן בנוגע ליחס לפלסטינים ולשימוש בכוח".

הדברים נכוחים. יכולתי אמנם להגן על עמדתי בהתנצלות על כך שבאמת איני מכיר די הצורך את הפובליציסטיקה הציונית-דתית של אותם ימים, מהסיבות שנזכרו לעיל; יכולתי גם לומר שממילא לא מפיהן של אותן דמויות אני חי - טענה שאליה אחזור בהמשך. אבל הגנה כזו לא היתה אלא התחמקות, והיא גם לא היתה לגמרי נכונה. בשנותי הרבות בישיבות הקיבוץ הדתי ספגתי לא מעט מהגות הקיבוץ הדתי, בעיקר מפיו של מורי, יוסקה אחיטוב זצ"ל. ומה אעשה שדמותו המופתית של יוסקה היתה באמת נקיה מכל רבב של גזענות, לאומנות וכוחנות דתית?


בשנותי הרבות בישיבות הקיבוץ הדתי ספגתי לא מעט מהגות הקיבוץ הדתי, בעיקר מפיו של מורי, יוסקה אחיטוב זצ"ל. ומה אעשה שדמותו המופתית של יוסקה היתה באמת נקיה מכל רבב של גזענות, לאומנות וכוחנות דתית?

בקובץ מאמרים שפורסם לאחרונה לזכרו, 'השיעור של יוסקה: תלמידים ממשיכים את תורתו' (בעריכת הדס אחיטוב, הוצאת אשמורת, ירושלים תשפ"ג), מספרת ללי אלכסנדר על חוויית ילדות בעין צורים: "זיכרון רחוק. שבת שמש חורפית בצהריים, אולי שנת 1968. על שביל עפר בין הקיבוץ לשדה עומדת קבוצה של חברים המתבוננים אל מעבר לשדה החרוש. אני סקרנית ונדחפת, רואה מנגד משפחות: אמא, אבא, ילדים. הנשים לבושות בשמלות שחורות ארוכות וראשיהן עטופים בבד לבן. הגברים בסוג של ז'קט. גם הם מתבוננים. מצביעים, מראים לילדים… ילדה חטטנית שכמוני, מרגישה את מתח השתיקה העומד באוויר ופתאום שואלת: 'מי האנשים האלה?' אף אחד לא עונה. מבינה שיש פה משהו… שואלת שוב ושתיקה. ואז שומעת את יוסקה [...] מסביר (לי? לכולם?) 'אלו משפחות מעזה שבאו להראות לילדים שלהן איפה היה פעם הכפר שלהן'. דממה. [...] שנים מאוחר יותר, בסמינר כלשהו של הכיתה, יוסקה מספר ומראה שקופיות על הטבח בכפר קאסם. אף פעם לא שמענו על זה, מי בכלל מדבר אתנו על דברים כאלה, ואצלי עולה אותו זיכרון רחוק" (שם, עמ' 32-33).

האם הקיבוץ הדתי היה כולו יוסקה אחיטוב? מובן שלא; ראיתי בני עליה והן מועטין. האם איננו חייבים בקריאה ביקורתית גם בתפיסות שמצטיירות אצלנו כ'הגונות', 'מודרניות' ו'רציונליות' - כלומר, תפיסות שמשרתות את מי ואת מה שֶׁהִנְנוּ? ודאי שכן; תמיד. האם בדברי יש חזרה אשלייתית אל עבר מדומיין, שמעולם לא התקיים באמת? ובכן, כחוקר ספרות, בזה אני דווקא מבין: במידה זו או אחרת, כל העׇבַרִים מדומיינים.


האם הקיבוץ הדתי היה כולו יוסקה אחיטוב? מובן שלא; ראיתי בני עליה והן מועטין. האם איננו חייבים בקריאה ביקורתית גם בתפיסות שמצטיירות אצלנו כ'הגונות', 'מודרניות' ו'רציונליות' - כלומר, תפיסות שמשרתות את מי ואת מה שֶׁהִנְנוּ? ודאי שכן; תמיד. האם בדברי יש חזרה אשלייתית אל עבר מדומיין, שמעולם לא התקיים באמת? ובכן, כחוקר ספרות, בזה אני דווקא מבין: במידה זו או אחרת, כל העׇבַרִים מדומיינים.

בעצם, לא כולם. מפרופ' זאב הרוי, למשל, למדתי לאחרונה על עבר נוסף, מעוגן ומתועד היטב: על גישתו של הרב יצחק יעקב ריינס (1839-1915), מייסד תנועת 'המזרחי', שהיה פרגמטיסט מדיני, תמך בתוכנית אוגנדה, התנגד לכיבוש ארץ ישראל באמצעות מלחמה, וראה בציונות "פרוגרמה פרגמטית - פוליטית וכלכלית", ש'אי-רוחניותה', בלשונו של הרוי - כלומר, היותה לא דתית ולא חילונית - היא "סוד הצלחתה" (ראו מאמריו של הרוי כאן וכאן). מהו, אפוא, העבר של הציונות הדתית? הרב פישמן-מיימון ויחיאל אליאש, או הרב ריינס? התשובה היא, כמובן, גם וגם; בדיוק כשם שהקיבוץ הדתי היה (ועודנו) גם יוסקה אחיטוב, וגם אחרים.

כך או כך, לא באתי ללמד זכות על מקורות הציונות הדתית, בין היתר משום שמלכתחילה לא הם המעיינות שמהם אני שותה את מימי. בורבק טוען בצדק שהשיח והפולמוס בנושא "חייב לצאת מבית המדרש הציוני-דתי דהאידנא", ופשיטא(!) שאני מסכים איתו; אף אני, כמותו, סקרן למצוא השראה בכתביהם של ר' בנימין, יצחק ברויאר ואחרים. ואולם, בשונה מכמה נציגים עכשוויים של רדיקליזם דתי לא-ציוני, שהחדירו למוסדות ליברליים רוח כאילו-חרדית (wannabe לחלוטין), ותרמו, באופן עקיף, לתרבות הפאות המסוכנת העכשווית, העׇבַרִים המדומיינים שלי - בנוסף לאלה שגיבשתי בישיבות שבהן למדתי - נמצאים במחוזות אחרים, בורגניים אולי קצת יותר: בספר ויקרא המלמדנו שהארץ לא שייכת לאדם כלל, אלא לה' לבדו ("כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", ויקרא כה, כג); בתלמוד הבבלי, אהוב נפשי, שהוא לא רק עדות לפוטנציאל העצום של פריחה רוחנית מחוץ לגבולות הארץ, אלא גם מכרה זהב ליצירתיות משפטית ולתעוזה ספרותית; במשוררים העבריים של ראשית תור הזהב בספרד, שידעו דבר או שניים על חיים מלאי סתירות, על סימביוזה בין-תרבותית, ועל תנועה בין קודש לחול; באבות המייסדים האמיצים, אוהבי המדע, האנטי-לאומניים והלא-ציוניים של האורתודוכסיה המודרנית בגרמניה - הרש"ר הירש, זקן-זקני הרב עזריאל הילדסהיימר, ותלמיד-תלמידיהם הדגול, הרב יוסף צבי קרליבך; ברב סולובייצ'יק וברב יונתן זקס, שלמרות אהדתם לציונות העמידו תורה עשירה, רגישה ורלוונטית שאינה תלויה בה כלל; ולבסוף בש"י עגנון - וברוך קורצווייל - שלימדונו בחריפות בלתי מתפשרת, שכל זה, בעצם, תלוי על בלימה.


הוֹוִים מְסֻבָּכִים

השאלה איננה, עם זאת, המקרה הפרטי שלי, ולא אליה כיוון בורבק את דבריו. אלא שדרכה מצטיירים, אני מקווה, מגוון פרופילים דתיים אפשריים - בתוך התנועות הקיימות, במרחבים שביניהן, ולעיתים לגמרי מחוץ להן. אדם קרוב אצל עצמו, ואין הוא לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ. ואם לבו גורם לו להבליט קולות מסוימים מן העבר ולשכוח אחרים, הרי זה רק משום שאדם הינו.

אבל כך או כך, ויהא אשר יהא עברנו, טיעונים מהסוג של בורבק, שלמה פישר ואחרים, נכונים עד גבול מסוים: הם חייבים לעורר אותנו לחשבון נפש ולבירור נוקב של נקודות העיוורון שלנו ושל המיתוסים המעצבים אותנו, אך לאו דווקא להוביל אותנו לסדרה של אנלוגיות לא-שקולות. במילים פשוטות, העובדה שבהגות הדתית של טרום ששת הימים היו יסודות פרובלמטיים ואפילו מבשרי-רע - שהתקיימו, כפי שהראיתי לעיל, בצד יסודות אחרים - לא אומרת שהללו שווים לגמרי בכמותם ובאיכותם למה שיבוא אחר כך. למה הדבר דומה? לטיעונים הנשמעים מעת לעת במחוזותינו וגורסים שבעצם אין שום הבדל, נניח, בין ממשלת בנט-לפיד וממשלת נתניהו, או בין בני גנץ ואיתמר בן-גביר. אני, בעוונותי - אולי מקוצר דעתי - סבור שבכל זאת יש הבדל.


טיעונים מהסוג של בורבק, שלמה פישר ואחרים, נכונים עד גבול מסוים: הם חייבים לעורר אותנו לחשבון נפש ולבירור נוקב של נקודות העיוורון שלנו ושל המיתוסים המעצבים אותנו, אך לאו דווקא להוביל אותנו לסדרה של אנלוגיות לא-שקולות. במילים פשוטות, העובדה שבהגות הדתית של טרום ששת הימים היו יסודות פרובלמטיים ואפילו מבשרי-רע - שהתקיימו, כפי שהראיתי לעיל, בצד יסודות אחרים - לא אומרת שהללו שווים לגמרי בכמותם ובאיכותם למה שיבוא אחר כך.

לפני שנים לא רבות, הבון-טון האינטלקטואלי בחוגים מסוימים היה לבקר את האתוס המפא"יניקי הידוע בכינויו 'יורים ובוכים'. הביקורת היתה מוצדקת לגמרי, אבל מחירה היה הרסני: התברר שהאתוס שמחליף את האתוס המפא"יניקי איננו, למרבה הפלא, 'לא יורים', כי אם 'יורים הרבה ולא בוכים בכלל'. מחיר דומה שילמנו לאחרונה על יחסו של השמאל שמשמאל-למרצ כלפי מנסור עבאס, ואכמ"ל. איני רוצה לומר חלילה שיש להימנע מביקורת עצמית נוקבת ואמיתית משיקולים מעשיים שכאלה (שלמען האמת אינם רק מעשיים, אלא גם מהותיים, כלומר אידיאולוגיים); אלא שראוי להפעיל ביקורת עצמית - נוקבת ואמיתית כשלעצמה - גם על הביקורת העצמית.

זהו גם הצידוק שאני מוצא בתוכי לרצון בדיאלוג עם גורמים כגון ארגון בית הלל - דיאלוג שבורבק מסוייג ממנו, ובדין. אחת הבעיות עם בית הלל ודומיהם היא שלמרות התנהלותם הבלתי-נסבלת מאז הקמת הממשלה הנוכחית, קשה מאוד לכעוס עליהם באותה עוצמה לאורך זמן (ולא שלא ניסיתי). רובם באמת מהחבר'ה הטובים, גם אם הציונות והלאומיות שלהם אינן לרוחי; וברור לי שהעולם הדתי טוב יותר איתם מאשר בלעדיהם. אינני יכול להתעלם מהישגיהם, ומהמאמצים הכרוכים בהם. הם מקדישים את חייהם לעשייה דתית קהילתית, בשעה שאני בחרתי במסלול אקדמי, שעליו אני מנסה לפצות בדרכים שונות. מה אעשה? החיים מסובכים. אני מעדיף לקיים בהם מצוות תוכחה - בהידור - ולא חדל מלקוות שיום אחד הם יכירו בטעותם ואף באחריותם למצב. כל עוד איני מצמצם את עצמי בדיאלוג הזה, כל עוד איני מוותר כמלוא נימה על הזכות להשמיע את קולי הביקורתי, מחיר שיתוף הפעולה הזהיר עם מי שנמצאים מימין לי אינו בלתי סביר. מה חבל שלפי שעה הם אינם מקשיבים.


עתידות

לאן עלינו להמשיך מכאן? בציטוט הנפלא - פנינה אמיתית! - המובא לקראת סוף תגובתו של בורבק, מלמדנו ג'ורג' אורוול כי "העובדה שבפניה צריך לעמוד היא שביטול הבדלי המעמדות פירושו ביטול חלק מעצמך". ובהשאלה, בלשונו של בורבק: "אין די בקריאה לסיום תפקידה ההיסטורי של הציונות הדתית. הזהות הציונית-דתית אינה אידיאולוגיה גרידא. היא טומנת בחובה אתניות, מעמד ושלל מוסכמות, רשתות ופריבילגיות הנגזרות ממנה". לפיכך, "קריאה לשידוד מערכות שכזה" מחייבת שינוי עמוק בזהות ובתרבות שלנו עצמנו, תוך בחינה מחדש של זהותנו, על היבטיה הראשוניים ביותר - אלה שכבר הפכו, בלי ששמנו לב, לטבע שני. "בחינה מחדש זו הכרחית משום שעל אותו מחנה חדש לכונן עצמו דרך היום-יום, דרך היחסים הבין אישיים והבין קהילתיים, ולא דרך האידיאולוגיות הגדולות".


אחת הבעיות עם בית הלל ודומיהם היא שלמרות התנהלותם הבלתי-נסבלת מאז הקמת הממשלה הנוכחית, קשה מאוד לכעוס עליהם באותה עוצמה לאורך זמן (ולא שלא ניסיתי). רובם באמת מהחבר'ה הטובים, גם אם הציונות והלאומיות שלהם אינן לרוחי; וברור לי שהעולם הדתי טוב יותר איתם מאשר בלעדיהם. אינני יכול להתעלם מהישגיהם, ומהמאמצים הכרוכים בהם. הם מקדישים את חייהם לעשייה דתית קהילתית, בשעה שאני בחרתי במסלול אקדמי, שעליו אני מנסה לפצות בדרכים שונות. מה אעשה? החיים מסובכים.

אני מסכים; ואין באמתחתי פתרון טוב לכך. להגנתי אומר שההתרחקות שלי מהציונות הדתית כבר מזמן איננה רק אידיאולוגית, אלא גם חברתית וקהילתית, אלא שהיא נושאת מחיר שאין טעם להכחישו. בחירתי, כפי שתוארה לעיל, לשלב בין ביסוס זהות חדשה ומתבדלת מצד אחד, לבין התעקשות על דיאלוג עם נציגי הזהות הישנה, המותקפת על יָדִי מצד שני, הופכת את כל זה למאתגר עוד יותר. וישנה גם המציאות, ממזרה שכמותה: בלי מניין נפרד לתפילה, מסגרת חינוכית נפרדת לילדים, ועוד, קשה מאוד להיפרד באמת; וזאת בלי לומר דבר על הבדידות.

ההיבדלות עוד תגיע. היא חזון אפשרי, הכרחי, בר-יישום, ובמאמר אחר אתאר משהו מן הדרך אליה; ובעזרת השם נעשה ונצליח. אבל היא לא תהיה פשוטה. היא תדרוש מאיתנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו, ולמקם את עצמנו מחדש בעולם; ובעיקר, לטוב ולרע, היא לא תהיה טוטאלית.


ההיבדלות עוד תגיע. היא חזון אפשרי, הכרחי, בר-יישום, ובמאמר אחר אתאר משהו מן הדרך אליה; ובעזרת השם נעשה ונצליח. אבל היא לא תהיה פשוטה. היא תדרוש מאיתנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו, ולמקם את עצמנו מחדש בעולם; ובעיקר, לטוב ולרע, היא לא תהיה טוטאלית.

אמנם יכולים אנו לנחם את עצמנו בינתיים במאמר חז"ל: "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה"; אלא שבורבק, בתבונה וברגישות, תובע מאיתנו כנות רבה יותר, רפלקסיה עצמית נוקבת יותר, וכך מזכיר לנו שעבודה רבה עוד לפנינו.



 


ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.



 


רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ה' איש מלחמה?

היהודי המאמין המקבל עליו עול תורה ומעוות איננו פטור מתהליך של בחירה ושל אחריות פרשנית על המסורת שלו, כתב יוסקה אחיטוב ז"ל

Comentarios


bottom of page