top of page
  • תמונת הסופר/תפרופ' ברוך ברזל

היום שאחרי


 


הרבה קונספציות קרסו בשבעה באוקטובר, אך מה שבאמת התפוצץ לנו בפרצוף הוא מורשת ניהול הסכסוך. הרעיון שאנחנו נקים סטרטאפים, נשלח לוויינים לחלל, נכרות בריתות אזוריות, והסכסוך יישכח ויעלם. הוא לא. כי יש חמישה מיליון פלסטינים בין הים לנהר שלא שוכחים ולא נעלמים. וגם אם אנחנו סבורים שזו הבעיה שלהם ולא שלנו, ניסיון העבר, ובמיוחד אירועי אוקטובר, הבהירו לנו חד משמעית: בצדק או שלא בצדק, הבעיה היא גם שלנו. אלה החיים, שילמנו ונשלם עוד מחירים גם על השגיאות של שכנינו.

כעת בלהט האירועים, נזרקים כל מיני פתרונות – חלקם בלתי אפשריים וחלקם בלתי מוסריים. הנה רשימה חלקית של מה לא:

לגרש את כולם. רעיונות מסוג זה, מלווים בקריאות לשטח ולהשמיד, היו חלק מרטוריקת האוויר החם של פוסט 10.7, אבל כעת צריך לקחת נשימה עמוקה ולחשוב באופן מושכל. וכן, גם מוסרי. אגב, למי שלא רואה מיד מדוע פתרון זה לא מוסרי, אני מציע לדמיין איך מיישמים אותו. אולי נעבור בית בית מתוך צפייה שהיתר פשוט יברחו? טוב, זה קצת מזכיר את פעולת החמאס מהשבעה באוקטובר. ובכלל - האם צבא (המילואים) יציית לפקודה כזו? האם אתם תעשו את זה, או תסכימו שבנכם ישתתף במבצע כזה? אני מציע להוריד מראש רעיונות כאלו מהשולחן.

תמריצים כלכליים לעזיבה. גם לא מוסרי בעיני, אבל בוודאי עדיף על גירוש. בכל מקרה, זה לא יעבוד. אני מציע שנשאל את עצמנו האם ניתן לרוקן את ישראל מיהודיה בעזרת תמריץ כלכלי. מן הסתם, חלק יהגרו, אבל תמריצים כאלו לא יחריבו את החזון הציוני. אם כן, מדוע לחשוב שהפלסטינים שונים מאיתנו?

סיפוח. סיפוח בלא מתן אזרחות לפלסטינים יותיר אותם חסרי זכויות. ישראל טוענת (במידה של צדק) שהמצב הנוכחי נכפה עליה, שהיא נאלצת לשלוט בפלסטינים כדי לשמור על בטחונה. אך כפתרון ארוך טווח, חזון שכזה יוביל למדינה אחת עם שני סוגי אזרחים - סוג א וסוג ב. השקר שבו מאשימים את ישראל באפרטהייד יהפך לאמת. איך נוכל לקיים מדינה מוסרית, דמוקרטית, ציונית בלי להעניק חירות שוויון וכבוד לכל האזרחים? מעבר לשאלה המוסרית, סיפוח כזה גם לא יפתור שום בעיה. חבית חומר הנפץ תישאר טעונה לקראת הפיצוץ הבא.


הרבה קונספציות קרסו בשבעה באוקטובר, אך מה שבאמת התפוצץ לנו בפרצוף הוא מורשת ניהול הסכסוך. הרעיון שאנחנו נקים סטרטאפים, נשלח לוויינים לחלל, נכרות בריתות אזוריות, והסכסוך יישכח ויעלם. הוא לא. כי יש חמישה מיליון פלסטינים בין הים לנהר שלא שוכחים ולא נעלמים.

​אם כן, אנו שבים לתחרות הקלאסית בין שני הפתרונות הסבירים:

מדינה אחת. מדינה דו-לאומית בין הירדן לים היא אולי רעיון מוסרי, אך היא גם קץ החזון הציוני. ישראל הוכיחה שמיעוט ערבי יכול להתקיים בכבוד במדינה דמוקרטית עם רוב יהודי. אבל מיעוט יהודי במדינה עם רוב ערבי, בהינתן הרוחות הנושבות כרגע, יהיה סופנו. שואה שניה.

שתי מדינות לשני העמים. אנחנו כאן, הם שם - ושלום על ישראל. נדמה שזה הפתרון המועדף על מרבית הישראלים, אלא שהם חוששים, ובצדק רב, שלא ממש יהיה שלום על ישראל. מדינה פלסטינית, אם תקום, תהיה ככל הנראה כושלת, אלימה ועויינת. הפיילוט בעזה לא מותיר הרבה מקום לתקווה: עצמאות פלסטינית תביא להרג של לא מעט ישראלים, ובסופו של דבר, כשישראל תאלץ להגן על עצמה – גם להרג של המון פלסטינים.

נראה, אם כן, שאנחנו כרגע במבוי סתום. אין פתרון.

בנקודה זו אני מציע שנקרא שוב את המשפט הנ"ל: אנחנו. כרגע. במבוי. סתום. במבט ראשון נדמה שעיקרו של המשפט נמצא במילים מבוי סתום. אבל יתכן שהמשקל המכריע הוא דווקא על המילה כרגע. אנחנו לכודים בקונספציה של מה שיש עכשיו. במקום לדבר על חזון, על העתיד, על מה שעשוי להיות פה בעוד דור. עלינו לשאול לא מה אפשרי עכשיו, אלא מה אנחנו רוצים שיתאפשר בעתיד. מהי התוצאה הכי טובה עבורנו.


הביאו את היום

עבור רבים, השאיפה היא: מדינה פלסטינית שתהיה משגשגת, לא אלימה וידידותית לישראל. זה ודאי יהיה טוב עבור שכנינו, אבל העיקר הוא שזו התוצאה הרצויה ביותר לנו, כישראלים. כאמור, היא נראית בלתי סבירה כרגע. אבל זו בדיוק המלכודת שממנה צריך להימנע. ההווה – הרגע הנוכחי - אולי נתון, ואופציה זו איננה חלק ממנו, אבל העתיד במידה מסוימת בשליטתנו. לפיכך, אני ממליץ לסמן יעד זה כמטרה לעוד 30 שנה, לשנת 2053, לקראת חגיגות ה-105 למדינת ישראל - יעד לעוד דור. מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו הוא מה ניתן לעשות עכשיו כדי לתת לחזון הזה סיכוי בעוד 30 שנה.


השאיפה היא: מדינה פלסטינית שתהיה משגשגת, לא אלימה וידידותית לישראל. זה ודאי יהיה טוב עבור שכנינו, אבל העיקר הוא שזו התוצאה הרצויה ביותר לנו, כישראלים. כאמור, היא נראית בלתי סבירה כרגע. אבל זו בדיוק המלכודת שממנה צריך להימנע. ההווה – הרגע הנוכחי - אולי נתון, ואופציה זו איננה חלק ממנו, אבל העתיד במידה מסוימת בשליטתנו.

נתחיל בזיהוי הפערים. ראשית, נדרשת הכשרת הלבבות בשני הצדדים, כולל איתור וחיזוק מנהיגות פלסטינית בונה וליברלית שתהיה מוכנה לעבוד עם ישראל והעולם להגשמת החזון. בנוסף, דרושה רפורמה מוחלטת בחינוך הפלסטיני, הקמת מוסדות דמוקרטיים של ביקורת ושיפוט, הסרת השחיתות, השקעה בתשתיות, כלכלה ופיתוח.

זה לא מעט. ולכן כדאי להתחיל עכשיו.

העולם. ישראל היא דמות מפתח בהגעה ליעד הנ"ל, אבל היא לא צריכה לפעול לבד. צריך לייצר קואליציה בינלאומית שתסייע, יחד איתנו, לעם הפלסטיני להקים מדינה מצליחה. יש כרגע שעת כושר. אנחנו כל הזמן מותקפים על ידי גורמים בינלאומיים, ונדמה לנו שכולם אנטישמיים. אבל צריך לשים לב שלצד המגמות האלו, יש גם התעוררות נגד של גורמים קונסטרוקטיביים. כולל פה במזרח התיכון, כאשר מדינות הציר המתקדם מרחיקות עצמן מהפונדמנטליסטים ומבקשות להתקרב לישראל. זה הזמן לרתום את העולם הערבי הסביר ואת מדינות המערב לתוכנית הישראלית. להקים גוף (לא האו"ם) שיקבע אבני דרך ל-30 השנים הבאות. החברה הפלסטינית תצטרך לעמוד בכל אבני הדרך כדי לקבל את המפתחות. למשל: תוכנית חינוך מתאימה, הקמת מוסדות שלטון ראויים, מנגנוני פיקוח, תשתיות. מה שנשתול בשנים הקרובות יניב פירות בטווח הארוך. למשל, רפורמה מוחלטת בכל מערכת החינוך הפלסטינית שתיקח בין עשור ל-15 שנה, תגדל דור שבעוד 30 שנה כבר ניתן יהיה לדבר אתו. חשוב לזכור – איננו מתמקדים במה שנראה בלתי אפשרי עכשיו, אלא פועלים עכשיו כדי שהוא יהיה אפשרי אחר כך.


מה שנשתול בשנים הקרובות יניב פירות בטווח הארוך. למשל, רפורמה מוחלטת בכל מערכת החינוך הפלסטינית שתיקח בין עשור ל-15 שנה, תגדל דור שבעוד 30 שנה כבר ניתן יהיה לדבר אתו. חשוב לזכור – איננו מתמקדים במה שנראה בלתי אפשרי עכשיו, אלא פועלים עכשיו כדי שהוא יהיה אפשרי אחר כך.

חשוב והכרחי שאבני הדרך ייקבעו ויפוקחו בצורה אפקטיבית ומשכנעת. כל דבר נשחק ונעשה מושחת בסוף, אבל עכשיו יש מומנטום ליצירה של משהו רציני, כולם מבינים את הצורך והדחיפות, ובדרך כלל דברים רציניים מחזיקים מעמד כעשרים עד שלושים שנה לפני שהם נשחתים ומדלדלים. המדינה הפלסטינית תקום רק כשאנחנו והעולם (הסביר) נאשר שאבני הדרך הושגו.

הנס היהודי

את אבני הדרך ניתן לסמן לפי המודל הישראלי. פשוט צריך להביט על כל הדברים שהיהודים הקימו פה לפני 1948 - כמו אוניברסיטאות, מערכת בריאות, פיתוח הכפר, מוסדות שלטוניים אפקטיביים - שבזכותם כשקמה המדינה היא עלתה על מסלול של שגשוג. העם היהודי סימן לעולם סיפור הצלחה בלתי נתפס של תקומה ושחרור לאומי. שכנינו אינם מצליחים ללכת בעקבותינו. טוב נעשה – לטובתם ולטובתנו – אם נעזור להם. 

גבולות. זה נושא פחות כאוב ממה שנוטים לחשוב. כולנו יודעים, פחות או יותר, מה יהיו הגבולות בין שתי המדינות. אובמה, טראמפ, סעודיה, אולמרט, ברק ורבין כבר שרטטו אותם. גם שרון בנה גדר לאורכם. יש להניח שאריאל, גוש עציון, מעלה אדומים וגושים משמעותיים נוספים יהיו בתחום ישראל. ישראל תיתן שטח לא מיושב בתמורה. מאחזים והתנחלויות קטנות ומבודדות יהיו ככל הנראה בחוץ. האם מפנים מישהו מהבית מחר בבוקר? חס וחלילה. אנחנו דנים על השאיפות לעוד 30 שנה.

טוב תעשה ישראל אם תנהל כבר עכשיו מדיניות מיקרו כדי שגם אנחנו נגיע מוכנים ליעד: הכשרת הלבבות, הקמת מנהלת 2053 שתעבוד בתיאום עם מנהיגות פלסטינית, שיתוף ידע וכו'. ניתן גם להכריז על תמריצים רלוונטיים. לדוגמא, מדיניות הקובעת שכל מי שעובר מהתנחלויות שלא יהיו בגבולות ישראל לתוך אלו שכן, המדינה קונה ממנו את ביתו. כך נשאף להגיע ל-2053 מבלי שנצטרך לפנות יותר מדי אנשים מבתיהם.

אם תרצו

בשורה התחתונה, מדינה פלסטינית תקום רק כשיתקיימו התנאים שיאפשרו לה להיות ידידותית ומשגשגת. זה יקרה לכל הפחות בעוד דור אבל רק אם נתחיל היום להניח את היסודות לכך. בניגוד לאוסלו ולהתנתקות, בתוכנית זו ישראל אינה מתבקשת ליטול סיכונים. אם בסופו של דבר ניכשל, נמצא את עצמנו במצב דומה לזה שבו אנחנו מצויים כיום. אבל אם לא נתעלה לגודל השעה, דמיינו לבד עם מה נתמודד בעוד 30 שנה. יש כיום תוכנית סעודית, קטארית, אמריקאית ועוד תוכניות רבות. שנים אנחנו נגררים בהובלה של אחרים. הגיעה העת להציג ולרתום את העולם לתוכנית הישראלית. זו בשורה לעולם, לפלסטינים, אבל לא פחות מכך - לישראל.


מדינה פלסטינית תקום רק כשיתקיימו התנאים שיאפשרו לה להיות ידידותית ומשגשגת. זה יקרה לכל הפחות בעוד דור אבל רק אם נתחיל היום להניח את היסודות לכך. בניגוד לאוסלו ולהתנתקות, בתוכנית המוצעת כאן ישראל אינה מתבקשת ליטול סיכונים.

אין סיכוי? יש סיכוי! מי ב-1918 האמין שבתוך שלושים שנה תקום מדינת ישראל? מי שיער ב-1973 שכעבור 5 שנים סאדאת ינאם בכנסת? אין ודאות, אבל סיכוי יש. סיכוי מספיק כדי שנילחם על הגשמתו. מדינת ישראל ידעה בעבר להעמיד חזון ארוך טווח, ולעשות את הבלתי אפשרי. האם הרמנו ידיים מהרוח הזאת?



 


ברוך ברזל הוא פרופסור בחוג למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, יזם הייטק ומרצה ליהדות.



 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? 

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

לעולם לא עוד, אך גם לא טרנספר

האם מדינת ישראל תצא מתוך התופת הזו כמדינה תקיפה וחזקה אך שוחרת חיים, מדינה שמוציאה כל טרור מחוץ לחוק, ובה בעת מושיטה יד לקולות מתונים?

bottom of page