"ולא מחליטין את המוחלט": על ה'מוחלט' כדרך שימושית לעיכוב החלטות

מ'הניצחון המוחלט' ועד 'האובייקטיביות' המוחלטת המצופה מועדת החקירה

מאז תחילת המלחמה הזו, שנפתחה בטבח נורא ונפשע בנגב המערבי בכ"ב תשרי ה'תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, אנו שומעים על 'הניצחון המוחלט' שנמיט על ארגון הטרור חמאס כאחד מיעדי המלחמה. בשנה האחרונה, במסגרת עיכוב הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתעשה צדק להמוני הנרצחים ולמי שחשו להגנת חלוצות וחלוצי הנגב המערבי, אנו שומעים קריאות להקמת ועדת חקירה 'אובייקטיבית', ולאחרונה אף שמענו על 'האובייקטיביות המוחלטת'.

נשים בצד את השאלה האם האסטרטגיה הצבאית אכן השיגה את יעדיה, או שמא ביצרה מכמה בחינות את מעמדו של חמאס (היעדר ההצבה של חלופה מדינית הפך את חמאס לגורם היחיד משלם המשכורות; דרדור תנאי הקיום שיפר את מעמדו של חמאס ואת כושר המיקוח שלו מול המוני צעירים ונערים מזי רעב שגייס לשורותיו; אלפי נפלים של פצצות חיל האויר שנותרו בשטח רצועת עזה הועמדו לשימוש חמאס). ברצוני להתמקד בפן אחר של הדיון המעכב את חקירת המחדל המדיני והצבאי הנורא של השביעי באוקטובר, והוא השיח על 'המוחלט'.

כפי שאטען להלן, השיח הזה הוא אנטי-פרגמטיסטי, ולאסוננו השיח הקיצוני הזה נשתה בצמא על ידי רבים בחברה הישראלית, חרף נזקיו הרבים שהביאונו עד הלום, החל מפרוץ אינתיפאדת המקדש/הר-הבית/אל-אקצא בתשרי תשע"ה/אוקטובר 2014 ועד 'מבול אל אקצא' שאירע לפני 629 ימים. מעמיקי השסעים החברתיים ומבתרי ישראל ל'ראשונה' ו'שניה' ממנפים את השיסוע הזה על ידי הכפשת בג"ץ וזיהויו עם 'ישראל הראשונה' כדי לסכל הקמת ועדת חקירה שתבדוק באופן מעמיק את הטבח בנגב המערבי. חקירה כזו היא אינטרס ישראלי עליון של כל מי שמבקשים להגן את אזרחיות ואזרחי ישראל בעתיד, ולאתגר את הקונספציות הנואלות שהביאו אותנו עד הלום (שבגללן החמאס באותו בוקר נורא לא היה רחוק מלהגיע עד 'גשר עד הלום' ליד אשדוד). מהו אפוא אותו 'מוחלט', המתפקד כמעכב החלטות ובדיקה עצמית לאומית?

ישראלים רבים חשים שמהלכים חשובים רבים שצריכים לקרות, מעוכבים ללא הצדקה. מחלת ה'עַכֵּבֶת' הלאומית הזו, אבקש לטעון, מסתייעת במלחמה הנוכחית בשיח הדוגל בניצחון 'מוחלט'.

רבים בישראל חשים שמהלכים רבים לקחו זמן רב מדי במלחמה הקשה הזו. מה היה קורה לו פעלה ישראל אחרת לנוכח ה-7 באוקטובר, מבחינה צבאית ומדינית? האם מוטב היה למשל להתחיל בהשבת כל החטופים, ורק אז לצאת למלחמה בחמאס? האם ניתן היה להשתלט על ציר פילדלפי (שאת הברחות הנשק תחתיו מימן רה"מ נתניהו בנדיבות במשך שנים ארוכות) עוד בתחילת הלחימה, ואז יכולנו לכאורה להכריע את החיזבאללה כבר בשלהי חורף תשפ"ד ולא בשלהי קיץ תשפ"ד, ולהגיע מוקדם בהרבה – בהנחה שמשטר אסד בסוריה היה קורס גם בתרחיש הזה – לפגיעה (חלקית, כנראה) בתכנית הגרעין האיראנית כפי שנעשה כעת? קשה לדעת. כך או אחרת, ישראלים רבים חשים שמהלכים חשובים רבים שצריכים לקרות, מעוכבים ללא הצדקה. מחלת ה'עַכֵּבֶת' הלאומית הזו, אבקש לטעון, מסתייעת במלחמה הנוכחית בשיח הדוגל בניצחון 'מוחלט'.

כמו שקורה תדיר עם המילים בהן אנו משתמשים, נחוץ לנו ריחוק מסוים כדי לצבור תובנות לגבי העיצוב הלשוני המסוים שלהן בשפה העכשווית. במאמר קצר זה אבקש לעשות זאת באמצעות עיון לשוני קצר, ובאמצעות כמה תובנות פילוסופיות בלתי ממצות. נפתח במבט על השתלשלות המילה 'מוחלט' בעברית, נצביע על המובן הפילוסופי המודרני שלבש המונח 'מוחלט', ולאחר מכן נעיר על הביקורת הפרגמטיסטית על ה'מוחלטיזם'. בהתבסס על ביקורת זו, אשרטט קוים כללים לחלופה יהודית-הומנית לשיח ה'מוחלט' ול'עכבת', בת-לוויתו במציאות הישראלית הנוכחית.

המוחלט – קווים לדמותו

לרעיון 'המוחלט' יש היסטוריה פילוסופית מעניינת בעת העתיקה שלא נכנס אליה כאן, הקשורה למושג האינסוף, על מורכבותו וסיבוכיו. ההקשר בו אבקש לדון הוא זה שהטריד את הפרגמטיסטים, ובהם ויליאם ג'יימס שבכמה וכמה מקומות דיבר בגנות 'המוחלט', עד כדי כך שעל פי המסופר אמר לפילוסוף יאשיה (ג'וסיה) רויס "לעזאזל המוחלט!" (Damn the Absolute). קודם לכן, כמה הערות רקע על המקור העברי של המילה 'מוחלט'.

על פי המילון באתר האקדמיה ללשון עברית, המילה 'מֻחְלָט' (ללא ניקוד: מוחלט) הוא כדלקמן:

* נקבע (כגון דעה, פעולה שיש לעשות)

* מוכרע בין כמה אפשרויות

* [בצורת הווה] שאין בו כל ספק

* [בצורת הווה] שאין בו הגבלה או התניה (כנגד: יַחֲסִי) 

השורש חל"ט מופיע בתנ"ך פעם אחת בלבד, במלכים א, פרק כ פסוק לג: "וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ וַיֹּאמְרוּ אָחִיךָ בֶן-הֲדַד וַיֹּאמֶר בֹּאוּ קָחֻהוּ וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן-הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל הַמֶּרְכָּבָה". רש"י על אתר מפרש: "ויחלטו – לשון צמיתות, כרתו הדבר מפיו שלא יחזור בו". קצה חוט נוסף לגבי מקור המילה 'מוחלט' מגיע מפירוש מצודת ציון: "התרגום של לצמיתות (ויקרא כה כג) הוא לחלוטין, וענינו דבר המתקיים מבלי השתנות". ואכן, אונקלוס מתרגם את ויקרא כה, כג באופן הבא: "וְאַרְעָא לָא תִזְדַּבַּן לַחְלוּטִין אֲרֵי דִּילִי אַרְעָא אֲרֵי דַּיָּירִין וְתוֹתָבִין אַתּוּן קֳדָמָי".

אין מדובר במאפיין כללי גורף ונצחי, 'אחת ולתמיד', או מעין קביעה טוטלית, קוסמית ממש, כפי שאנו רגילים לחשוב על המילה מוחלט בעידן הנוכחי.

בספרות חז"ל אנו מוצאים שימוש נרחב יותר בשורש חל"ט, בהקשר של פסיקת הכהן לגבי נגעים, טומאה וטהרה: "ארבעה מראות [נגעים] האלו מצטרפין זה עם זה לפטור, ולהחליט, ולהסגיר" (משנה נגעים א, ג). 'פטוֹר' מוענק למי שאינו טמא, 'החלטה' היא פסיקת הכהן האומרת שאדם שהיה חשוד בצרעת הוא אכן טמא, וב'סגר' חייב מי שעקב טומאתו שהוחלטה יצטרך להיות מובדל או מופרש מהחברה עד תום ימי טומאתו. ביטוי מענין נוסף בהקשר זה הוא "ולא מחליטין את המוחלט" (משנה נגעים ג, א), אותו מפרש חנוך אלבק: "אם משהחליטוֹ הכוהן נולד לו נגע אחר עם סימני טומאה, אין מחליטים אותו גם בשביל הנגע השני. וכשיטהר מן הנגע הראשון, מסגירים אותו בשביל הנגע השני". כלומר, נגעים וטומאות עומדים בפני עצמם, והיטהרות מאחד מהם אינה פוטרת מנטל ההיטהרות מנגע אחר. אליעזר בן יהודה מעיר במילונו על הפועל חל"ט:

חֲלוּטִים, לַחֲלוּטִים, תה"פ [תואר הפועל] – לצמיתות, בדרך מוחלט. שאין לחזור בו (absolutely; absolutment) [...] אך הצורה לחלוטין במשמ' לצמיתות לא באה אלא בספרות שלאחרי התלמוד, ומצויה בדבור.

המילה 'מוחלט' התבססה בעברית בלשון חז"ל, אולי בהשפעה ארמית, ומובנה בספרות חז"ל הוא עדיין מקומי: הכרעה או קביעה משפטית לגבי מצבו הגופני-רפואי-דתי של אדם (או של ישויות אחרות כגון שור או בית). החלטה זו היא תלוית זמן ומקום, שהרי גם מי שהוחלט כנגוע בצרעת, עשוי להירפא ממנה ולהיחשב לבריא. אין מדובר במאפיין כללי גורף ונצחי, 'אחת ולתמיד', או מעין קביעה טוטלית, קוסמית ממש, כפי שאנו רגילים לחשוב על המילה מוחלט בעידן הנוכחי. בסופו של דבר, מצב הצרעת והטומאה עצמם עשויים לחלוף.

המילה 'מוחלט' עברה מעתק וצברה נופך טוטלי בפילוסופיה היהודית בימי הביניים, בהשפעת הפילוסופיה היוונית ובהשפעת הפילוסופיה המוסלמית והפילוסופיה הנוצרית בימי-הביניים, שהושפעו אף הן מאפלטון, אריסטו, פלוטינוס ואחרים. יעקב קלצקין מעיר בספרו 'אוצר המונחים הפילוסופיים' על המילה 'מָחֲלָט', המורה על "מה שאין בו שום הגבלה ותנאי". מילה נוספת שמגדיר קלצקין היא 'חֲלִיטוּת', שהיא "תכונת הדבר המוחלט, הבלתי תנאי = Unbedingtheit." משמעות המונח 'מוחלט' נהייתה אפוא לענין כללי החורג מעבר למגבלות, ובכך השתנה מובנה מאד לעומת ספרות חז"ל, וכמובן שלמול התנ"ך.

המילה 'מוחלט' בעברית החדשה צברה את מובנה גם בהשפעת הפילוסופיה הכללית המודרנית. במידה רבה היה זה הפילוסוף הצרפתי רנה דקרט (1596—1650), שהציב חזון פילוסופי ודתי החותר להשגת ודאות מוחלטת, נצחית ובלתי משתנה. מבחינתו, ודאות זו היא הבסיס לאמונתו הנוצרית:

תמיד חשבתי ששתי שאלות אלה בדבר אלהים והנפש, הן העיקריות בין השאלות שצריך להוכיחן על ידי הראיות של הפילוסופיה [...] כי אז כל הטעויות והדעות הכוזבות שבני-האדם החזיקו בהן בזמן מן הזמנים בנוגע לשתי השאלות הללו, תעקרנה מיד מן הלבבות. [...] ועתה לכם המשפט מה יהא פריה של אמונה זו, שתכוּנן אחת-ולתמיד על בסיס איתן. (רנה דקרט, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, מצרפתית: ד' מנור, עריכה: א' יקירה [ידיעות אחרונות, 2007], עמ' 31).

דקרט התפרסם בעיקר בשל הספקנות החמורה שלו, אולם מבחינתו היא היתה בעיקר כלי לביצור הוַדאות המוחלטת, הנצחית והבלתי מוטלת בספק – 'אחת ולתמיד על בסיס איתן'. כמי שנחשב ל'אבי הפילוסופיה המודרנית', דקרט הוריש למודרנה מורשת פונדמנטליסטית למדי. אין זה מפתיע שלאור העמדה של דקרט, שמגמתה אינדיבידואליסטית, פילוסופיה פוליטית לא קיבלה אצלו מקום בולט, ולמעשה (כדברי אלון שגב) אפילו לא מקום משני (A. Segev, Political Readings of Descartes in Continental Thought [Blumsbury, 2021], p. 11).

תרומה נוספת לכינונו של המוחלט הפילוסופי הניף גיאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל, שבפילוסופיה שלו טמונים זרעי החשיבה המודרנית שבה היחיד עצמו נהיה לישות בלתי-מוגבלת ובלתי מותנית, או אם תרצו ישות מעין-אלוהית: "האינדיווידואל הוא הצורה האבסולוטית, כלומר הוא הוַדאות הבלתי־אמצעית לגבי עצמו, ולפיכך [...] הוא הוויה בלתי מותנית" (גו"פ הגל, פנומנולוגיה של הרוח, כרך א, מגרמנית: ר' בר וא' לפידות [רסלינג, 2020], עמ' 66–67). מהגל הושפעו הוגים יהודים חשובים ובהם ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק) שכתב על "הרוחני המוחלט", והפך את המונח 'מוחלט' לכזה שמקובל לתאר באמצעותו לא רק את האל, אלא גם ישויות ארציות, קונקרטיות – ובראשן עם ישראל. כדברי שמעון רבידוביץ', "מחזר היה רנ"ק אחר היהדות הכללית, ה'רוחני הכללי', אותו 'רוחני מוחלט'". האם האינפלציה של קטגוריית ה'מוחלט' משרתת את החשיבה הפילוסופית מעוגנת ההתנסות ואת החשיבה המדינית והחברתית המפוכחת? לא בהכרח.

מצוידים בכמה תובנות לגבי המילה 'מוחלט', נפנה לפרגמטיזם שבו הובעה הסתייגות (מוחלטת?) מה'מוחלט' הפילוסופי, שלמולו מתגמדות טרדות אנוש – ולכאורה גם שיקול דעתם של בנות ובני האדם הארציים, הממשיים.

ביקורת הפרגמטיזם הקלאסי על הנהייה אחרי 'המוחלט'

למול הפילוסופיה המכוננת של דקרט ו'רוח הקרטזיאניוּת', טען מייסד הפרגמטיזם הקלאסי צ'רלס סנדרס פירס (Peirce) ובעקבותיו חברו ויליאם ג'יימס ותלמידו ג'ון דיואי, שהוַדאות שביכולתנו להשיג אינה ולא תוכל להיות מוחלטת ('עקרון אי הוַדאות' בפיסיקה של הייזנברג אישש טענה זו בהקשר של מדעי הטבע). לדעת פירס, הידע שלנו על העולם ובכלל, תמיד 'שוחה' או צף, גם כשהוא במיטבו. בלשונה של ימימה בן-מנחם בהקדמתה לתרגום העברי לספרו של ויליאם ג'יימס, פרגמטיזם (תרגם: ג' אלגת [רסלינג, 2007], עמ' 7–31), הפרגמטיזם דוחה הן את המסדנות (Foundationalism) המוחלטת והן את הספקנות המוחלטת של דקרט, לטובת דרך אמצע מתונה של 'שכל ישר ביקורתי', אותה כינה פירס בשם Fallibilism (מועדות לטעות). את העמדה הזו אפשר לתאר גם כ'מסדנות מתונה', המבקרת מסדנות חמורה ופונדמנטליזם, אך דוגלת במאמץ התבוני ובנחיצותם של מסדי ידע – בלתי מושלמים ככל שיהיו. בן-מנחם מזהה את עקבותיה של העמדה הפרגמטיסטית גם בשדות נוספים, למשל ב"מודל האמהוּת של דונלד ויניקוט, אשר על פיו הילד אינו זקוק לאם מושלמת אלא דווקא לאם 'טובה במידה מספקת'" (עמ' 19), או 'אם טובה דיה'.

ההומניזם העברי מאותגר תדיר בידי תפיסה דתית אינפליבילית (Infallibilist) שמחזיקיה רואים עצמם או את מנהיגיהם כחסינים-מטעות. תפיסה זו היא שימושית במיוחד עבור קיסרים שאינם מעוניינים בביקורת מצד נתיניהם, ועבור מנהיגים המנסים לבצע השתלטות עוינת על מדינה דמוקרטית.

ג'יימס יצא אפוא כנגד יומרת הרציונליזם (הדואליסטי בגרסה של דקרט, או המוניסטי בגרסת הגל) להשגת האמת המוחלטת. ג'יימס הסתייג ממה שהוא ראה כאובססיה דתית ופילוסופית של בקשת הוַדאות המוחלטת, ושל חיפוש ה'מוחלט'. לדבריו, "כשנזכרים שהיישום המעשי הבולט ביותר של דוקטרינת הוַדאות האובייקטיבית היה האינקוויזיציה, איננו נוטים עוד להתייחס אליה בכבוד רב במיוחד" (ויליאם ג'יימס, 'הרצון להאמין' [1896], מאנגלית: י' פרקש, בתוך: חקירות ודרישות, ערך: א' שגיב [דביר ומרכז שלם, תשע"א], עמ' 94–95). הנהייה אחרי ודאות מוחלטת נובעת לדעת ג'יימס מתוך עמדה מוניסטית שהוא רואה כ'גישה קשוחה' (tough-minded) לגבי המציאות (פרגמטיזם, עמ' 44—45) בניגוד לכך, חיפש ג'יימס 'עמדה רכה' (tender-minded) הפתוחה למפגש עם העולם ועם הזולת, בדרך שאינה סוגרת כיוונים חדשים, אלא פותחת ומאפשרת אותם. בד בבד, הוא לא שלל אחיזה ב'עמדה קשוחה', כל עוד היא מוצגת כאסטרטגיה פילוסופית אנושית אפשרית ולא הכרחית, המודעת למשמעותה ולמחיריה הפרגמטיים, ופתוחה לביקורת. לדעת ג'יימס "שום אדם אינו יכול לחיות גם שעה אחת ללא עובדות ועקרונות יסוד גם יחד" (פרגמטיזם, עמ' 43). באופן דומה, ראה דיואי חוסר טעם בחיפוש 'מסד תיאורטי נצחי', התנגד לכפיה דוגמטית וטען בזכות אופייה הפתוח של ההתנסות האנושית במציאות, ובה בעת טען ש"כל אחד [...] חייב להיות דוגמטי בנקודה מסוימת בכדי להתקדם הלאה בנושאים אחרים".

ודאות טובה-דיה כמארג הוליסטי של האמנוֹת

שלילת המסדנות והספקנות הרדיקליוֹת קבלו ביטוי נוסף בניאו-פרגמטיזם, שהוא כינוי לגל השני של הפרגמטיזם, שהחל במחצית השניה של המאה העשרים. כך למשל, בדחותו את האמפיריציזם של הפוזיטיביזם המודרני בכלל והלוגי בפרט, טען וילארד ואן-אורמן קוויין (Quine) כי טענותינו "על-אודות העולם החיצוני עומדות לשיפוטו של הניסיון החושי לא כיחידות, אלא רק כגוף מאוחד" (וילארד ון אורמן קווין, 'שתי דוגמות לאמפיריציזם' [1951], מאנגלית: ע' בילצקי וע' מטר, מטפורה 4 (1996), עמ' 41–55, עמ' 51). באופן דומה, הוא טען כי "עדיף שנחדל כבר מלהרים את עצמנו בעזרת שרוכי נעלינו" (שם, 49). כלומר, הנסיון למצוא נקודת משען אונטולוגית המנותקת לגמרי מהתנסויות החיים האנושיות הוא חסר תוחלת. כך מתאר קוויין את הגישה האמפיריציסטית העשויה לעמוד בכל זאת במבחן השכל-הישר, או ה"אמפיריציזם בלי הדוגמות": "כל ידיעותינו (כביכול) והאמנוֹתינו [beliefs], מהעניינים היומיומיים [...] ועד החוקים היסודיים ביותר של הפיסיקה הגרעינית [...] והלוגיקה – כל אלה הן בד ארוג ביד-אדם אשר בא במגע עם הנסיון רק בקצותיו [...] כלל המדע הוא כמו שדה כוח שתנאי הגבול שלו הם הניסיון. התנגשות עם הניסיון בשולי השדה דורשת תיאומים מחדש במרכזו של השדה. יש לערוך חלוקה מחודשת של ערכי-אמת לכלל טענותינו" (שם, 52).

קוויין ניסח הוליזם שבמרכזו הטענה שיש תלות-הדדית בין הנחות מוצא עיוניות לבין התנסויות חושיות. אחת המסקנות מעמדת קוויין היא המנעות מגישה של 'הכל או כלום', ובהקשר שלנו: מחתירה נואלת ועקרה אל 'המוחלט', הנוטה למוסס פשרות ולקדם מדון. כיוון שלהאמנוֹת אנושיות יש אופי של רשת, שיפור ההאמנות הקיימות מותנה בעבודה מתמדת עם ההתנסות והחומר הקיימים. במקום הגישה הקרטזיאנית, מציעים הפרגמטיסטים תפיסת אמת דינמית שאינה 'משום מקום', אלא מאופיינת במסדנות מתונה. בתפיסת האמת הפליבליסטית (fallibilist) של הפרגמטיזם כרוכים ניסוי וטעיה, העשויים להוביל, אף כי לא בהכרח, לשיפור הידיעה והפעילות האנושית.

אחת המסקנות מעמדת קוויין היא המנעות מגישה של 'הכל או כלום', ובהקשר שלנו: מחתירה נואלת ועקרה אל 'המוחלט', הנוטה למוסס פשרות ולקדם מדון.

ההוליזם של קווין מכיר באי-הנמנעות של הספק ובתלות-ההדדית של האמנותינו, הגוזרות עלינו מידה של צניעות הנובעת מאי-יכולתו של האדם (בלשונו הקולעת של מנחם פיש) להרים את עצמו 'באמצעות השלייקעס'. הבנה מוחלטת היא מעבר ליכולתנו הממשית, אבל בהחלט לא מעבר לא לדמיוננו; אלא שדמיון גרידא אינו מספיק לביסוס פעולה תבונית בעולם. ובעולם שלנו, בו עומעם זוהרה של הנאורות ושל האמונה בכוחה של התבונה, היכולת לנקוט בעמדה פרגמטיסטית והוליסטית מסונדלת במצב של חברה שמנהיגיה זורים בעיניה אי-אמון מכוון במוסדותיה שלה, תוך שימוש ברטוריקה של 'מוחלט' למינהו. הסינדוּל הזה, המלווה כאמור ב'עכבת' ובסחבת, הוא כלי שימושי עבור מנהיגות דמגוגית (או 'מלהיגוּת' בתרגומו הקולע של יונתן מוס).

'ולא מחליטין את המוחלט', או הומניזם עברי דמוקרטי?

למול השמחה שחשים ישראלים רבים על הפגיעה בתכנית הגרעין האיראנית, ותיאורה כניצחון מוחלט, גם כאן נראה שהכוח לבדו לא יביא לשלום המיוחל. כמו בהסכמי השלום עם מצרים וירדן, וכמו בהקשר הישראלי-פלסטיני, נחוץ כאן חזון מדיני שצריכים להיות לו שותפים בצד השני. למול הפונדמנטליזם הגואה והמלהיגות הממנפת אותו לשם הנצחת שלטונה וטיוח מחדליה, עשוי הפרגמטיזם של פירס, ג'יימס, דיואי וקוויין (פרגמטיזם שיש לו בסיס ניכר במסורת היהודית) להיות חלופה רעיונית בת קיימא. פרגמטיזם כזה מאפיין להערכתי את ההומניזם העברי או היהודי, ששורשיו בתנ"ך ופארותיו השתרגו לספרות חז"ל ולא חדלו לשאת פרי עד ימינו. כנגד ה'מוחלטיזם' האימפריאלי, מיוסד ההומניזם העברי על אתוס מוסרי של אחריות והכרה במוּעדוּת-לטעוּת האנושית, על שילוב מורכב בין ערכים שמימיים נעלים לריאליזם ארצי מפוכח, ועל ראיית פנים. אכן, ההומניזם הזה מאותגר תדיר בידי תפיסה דתית אינפליבילית (Infallibilist) שמחזיקיה רואים עצמם או את מנהיגיהם כחסינים-מטעות. תפיסה זו היא שימושית במיוחד עבור קיסרים שאינם מעוניינים בביקורת מצד נתיניהם, ועבור מנהיגים המנסים לבצע השתלטות עוינת על מדינה דמוקרטית: מנהיגים כאלו רוצים להמנע מביקורות של הציבור, של התקשורת ושל הרשות השופטת על תפקודם השלטוני. רעיון האַל-טעות לא נעלם אפוא בעידן המודרני, הוא רק נהיה קשה יותר להבחנה: את דוקטרינת ה'אַל-טעות האפיפיורית' קל בהרבה לזהות בגלל אופיה המוסדי הנוקשה, אך גרסתו המודרנית המחולנת של רעיון האַל-טעות, דהיינו הפשיזם המסתייע ברוח ה'מוחלטיזם', קשה הרבה יותר לזיהוי, בייחוד כשהוא מצטעף באופן פופוליסטי כוזב בתמיכה כביכול של ההמון וכשהוא מעצים את השיסוי והחשד החברתי.

ברוח המימרה המשנאית "ולא מחליטין את המוחלט" ממסכת נגעים, נצטרך לשוב ולהתבונן בתודעה הישראלית בת הזמן, שבה שיח 'המוחלט' משמש כבלם או מחסום שימושי בפני הצורך בחשבון נפש ובבדק בית. אם לנקוט בפירוש מדרשי למימרה הזו: נוכחותו המסמאת של ה'מוחלט', מאפשרת לרבים ממנהיגינו שלא להחליט, שלא לבדוק, שלא לפשפש במעשיהם תוך הפגנת אחריות. מעניין להעיר שתודעה זו עומדת בניגוד גמור למימרה המשנאית עצמה, שבה תפוגתו של נגע אחד אינה פוטרת את האדם מבחינה מעמיקה של נגע נוסף הטעון בדיקה.      

נוכחותו המסמאת של ה'מוחלט', מאפשרת לרבים ממנהיגינו שלא להחליט, שלא לבדוק, שלא לפשפש במעשיהם תוך הפגנת אחריות. תודעה זו עומדת בניגוד גמור למשמעות המונח במימרה המשנאית.

הממד התבוני בחיי האדם מזמן אתגר כפול: מחד, אחיזה בהנחות מוצא ובאמיתות מוסריות, ומאידך – פתיחות לאפשרות הטעות, פתיחות המחייבת סבלנות וסובלנות עמוקות שהן הכרחיות למשטר דמוקרטי המבכר שיח אזרחי על פני אלימות. ליקויו הגדול של שיח ה'מוחלטיזם' מנקודת המבט הדמוקרטית הזו, הוא השתקת דעות המיעוט ודחיקת ביקורות תכליתיות על הפעלת הכח השלטונית, תוך הענקת אשראי בלתי מוגבל לאוחזים בהגה השלטון.

ההחלטה האם להמשיך בשיח המוחלטיזם או לשוב לשיח יהודי דמוקרטי והומניסטי, היא כתמיד בידינו.

---

ד"ר נדב שיפמן ברמן הוא עמית מחקר במכון מעין לחקר הפילוסופיה היהודית בפני אתגרי הקיימות של המחר באוניברסיטת בר-אילן, מרצה מן החוץ בביה"ס רֶבֶל לתארים מתקדמים בלימודי יהדות בישיבה יוניברסיטי, והעורך המדעי של המהדורה העברית של אסופת מאמרי ויליאם ג'יימס The Will to Believe and Other Essays in Popular Philosophy בתרגומו של רועי לידסקי, העתידה להתפרסם בהוצאת אדרא בתשפ"ו. המחבר מודה לפרופ' רמי ריינר, לפרופ' זאב הרוי, ולמערכת 'ישר' על הערותיהם.

---