זרע השלום: ליום ירושלים תשפ"ה
- מערכת ישר
- 26 במאי
- זמן קריאה 4 דקות
חזונו של הנביא זכריה לירושלים הוא מפרקי הנבואה המרגשים שהתנ"ך הותיר לנו.
"כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל-צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר-ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח, ג-ה).
בימים של מלחמה והרס, של ילדים שלא ישחקו עוד ושל זקנים מזי רעב, של שבויים שלא שבו ושל נקמה בוערת, קשה לדמיין את חזונו של זכריה כחזון ריאלי לארץ וליושבים בה. למעשה, אף בימי הנביא התקווה נראתה קלושה, "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם - גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא" (שם, ו). זכריה מפוכח אך דבק בהכרח שלא לזנוח את התקווה. כדי ש"הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם", יש צורך לזרוע את "זֶרַע הַשָּׁלוֹם" (שם, יב).
יום ירושלים הפך בשנים האחרונות לזירה שבה תחת שנזרע את זרע השלום, אנו זורעים את זרעי הפורענות. המראות שלהם התרגלנו, לדאבון לבנו, קשים מנשוא. הם פוגעים בכבוד האדם ובקדושת ירושלים.
יום ירושלים הפך בשנים האחרונות לזירה שבה תחת שנזרע את זרע השלום, אנו זורעים את זרעי הפורענות. המראות שלהם התרגלנו, לדאבון לבנו, קשים מנשוא. הם פוגעים בכבוד האדם ובקדושת ירושלים.
אמנם המראות הללו, הצפויים לשוב השנה - צעדה אלימה ברחובות הרובע המוסלמי, יריקות, דפיקות על דלתות בתי עסק ערבים, שירת נקמה גסה - עשויים להתגמד בהשוואה למראות הגירוש וההרס ביהודה ושומרון, וודאי אל מול מראות הרעב והחורבן בעזה. סבלות הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר, המלחמה המתמשכת והשבי, עשויים גם הם להקהות את הרגישות למעשים השגורים של יום ירושלים. ובכל זאת, חשוב גם בעת הזאת לא להתעלם מחילול השם שביום ירושלים ולהציב חזון אחר.
בשנה שעברה פרסמנו את מאמרו של אורי ארליך שתיאר את מה שראה ביום ירושלים - אשתקד ובשנים שלפני כן - ועמד על תפקידו של החינוך בביסוס רעיונות האדנות והאלימות. פרסמנו גם את קריאתו של ראש ישיבת מעלה גלבוע הרב שמואל ריינר, "הבה נחזור אפוא למאמץ רוחני - שיחזק גם את העולם הדתי שלנו עצמנו - שביסודו הכרה בכך שירושלים לא נתחלקה; שכאשר אנחנו אומרים 'שמע ישראל, השם א-לוקינו השם אחד' - חיים בינינו עוד רבים רבים, שונים מאיתנו, שגם עבורם, בדרכם, השם אחד; בירושלים, וגם מחוץ לה". אנו ממליצים בחום לשוב ולקרוא מאמרים אלה, שלא נעשו אקטואליים פחות בשנה החולפת.
יתכן בהחלט שהתיקון הראוי ביותר ליום ירושלים הוא ביטולו; ולא רק מחמת הדרך שבה הוא מצוין, אלא משום שביסודו אין הוא אלא נסיון להנציח היסטורית - וגרוע מכך, לקבע תיאולוגית - כל סיכוי עתידי לחלוקת הארץ בין יושביה; משום שביסודו הוא חוגג הדרה דתית, שבה משכן-אלוהיו של האחד חייב לבטל את משכן-אלוהיו של האחר. סיסמאות ריקות המתארות את ירושלים כ"מאוחדת לנצח נצחים", ואינן מקנות לערביי מזרח העיר מעמד של אזרחים שווי-זכויות, גוזרות על ירושלים להתבסס בתשתיתה על אפליה גזעית. יש לשער כי המון בני ובנות הנוער המגיעים אליה ביום זה אינם מבינים עובדה פשוטה זו לאשורה, ואלה שמבינים - סבורים כנראה, למרבה הצער, שכך רצוי.
יתכן בהחלט שהתיקון הראוי ביותר ליום ירושלים הוא ביטולו; ולא רק מחמת הדרך שבה הוא מצוין, אלא משום שביסודו אין הוא אלא נסיון להנציח היסטורית - וגרוע מכך, לקבע תיאולוגית - כל סיכוי עתידי לחלוקת הארץ בין יושביה.
מבלי להכנס לשאלה האם בכלל יש מקום לציין את יום ירושלים, אנו מבקשים להדגיש את מה שלכאורה היה צריך להיות ברור מאליו: מדוע לא להשתתף במצעד הדגלים, ועל אחת כמה וכמה - מדוע לא לעבור ברובע המוסלמי.
קדושת ירושלים ואנושיות
הפגנת אדנות, שנאה ונקם פוגמת בקדושת ירושלים. הדגשת הכוח על אנשים אחרים היא היפך חזון הנביאים של ענווה, של "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", ושל ירושלים כעיר השלום, הצדק והמשפט. מאחורי כל דלת מוגפת חיים אנשים, תושבי ירושלים, שגם להם יש רגשות וגם להם יש זכות לכבוד.
אימוץ התנהגות אנטישמית
לא קשה לדמיין כיצד כל אחד מאתנו היה מגיב למצב הפוך שבו הפגנה עוברת בשכונה יהודית בארץ או בחו"ל, ויהודים נדרשים על ידי הרשויות לנעול את עסקיהם ולהסתגר בבתיהם, בשעה שההמון הלא-יהודי עובר ושר שירי נקם, שנאה והרס, הורס רכוש ופוגע בעוברים ושבים. יש להניח שלא רק שהיינו מגנים את המשתתפים, היינו זועקים, בצדק, על הרשויות המאפשרות זאת.
מחיר בחיי אדם
המאמצים הגדולים הנעשים בירושלים על ידי ארגונים שונים ועל ידי תושבים אוהבי העיר ויושביה ליצור מרקם של שיתוף פעולה וכבוד, נרמסים ביום זה ברגל גסה. אך יותר מכך, יש כאן מחיר בחיי אדם. קשה לחשוב על אדם שלא יחוש תחושת השפלה כשבעירו ובסמוך לביתו עובר מצעד שכזה. וכידוע, תחושת השפלה, אצלנו ואצל שכנינו, יוצרת רצון לנקמה. נורא לחשוב כמה ישראלים נפגעו מפעולות נקמה שההשפלה של מצעדי הדגלים הזינה וליבתה, וכמה פלסטינים מצאו את מותם במעגלי הנקמה החוזרים.
חילול השם
סרטונים ממצעד הדגלים מתפרסמים ברחבי העולם מדי שנה. המראה של המון - יהודים חובשי כיפה - השר שירי שטנה ומתגאה בכך שמטרתו לגרש את תושבי העיר הלא יהודים ולהקים את המקדש - מראה זה פוגע קשות בלגיטימציה של מדינת ישראל בעולם, הרבה יותר מכל דבר שאמר פוליטיקאי זה או אחר על חיילי צה"ל. יש לכך השלכות מדיניות, אך יש בכך גם חילול השם בשני מובניו: פגיעה עמוקה בתדמית התורה, ישראל וקודשא בריך הוא, ופגיעה עמוקה בשם ה', שברא את כל בני האדם בצלמו.
***
רבים מדי, גם במחנה הדתי המתון, מאמינים שהאירועים הקשים במצעד הדגלים הם מעשיו של קומץ עשבים שוטים. למרבה הצער, מדובר באשליה גמורה. אפשר לראות זאת היטב בתיעוד משנה שעברה ובשפע עדויות נוספות. היקף העדויות מחייב גם את חובבי יום ירושלים המתונים להדיר את רגליהם ואת רגלי תלמידיהם ממצעד זה.
ותחילת התיקון באימוץ דבריו של זכריה, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (שם, טז).
מערכת ישר.
