מהו הנאום הגדול ביותר בתנ"ך? פרשנים רבים הפליגו בשבח נאומו של יהודה בפני השר המצרי רם המעלה, שהיה באמת אחיו הקטן יוסף (בראשית מד:יח-לד). אחדים אמרו שהוא הנאום הגדול ביותר בתנ"ך, ואחרים אמרו שהוא הנאום הגדול ביותר בכל ספרות העולם. הפרשן הבריטי הנודע, תומס סקוט, כתב בהתלהבות: "כל מילה בנאום זה היא התגלמות הפשטות והפאתוס... אכן הנאום כולו יפה להפליא, והוא אולי המופע השלם ביותר של צחות לשון טבעית אמיתית שניתן למצוא בכל שפה" (A Commentary on the Whole Bible, 1788).
לְמה ניגש יהודה?
המקרא אינו נותן לנאום ציון, אך הוא מקדים לו את המלים "ויגש אליו יהודה" (בראשית מד:יח) - מילים שהמדרש עתיד לזהות כמפתח פרשני. חז"ל נחלקו במחלוקת משולשת לגבי משמעותה של התיבה "ויגש" כאן (בראשית רבה צג:ו):
ויגש אליו יהודה...
[א] ר' יהודה אומר: הגשה למלחמה! שנאמר "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה" (שמואל ב י:יג).
[ב] רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס! שנאמר "ויגשו בני יהודה אל יהושע" (יהושע יד:ו) לפייסוֹ.
[ג] רבנן אמרי: הגשה לתפילה! שנאמר "ויגש אליהו הנביא ויאמַר ה' אלוהי אברהם יצחק וישראל" (מלכים א יח:לו).
[ד] רבי אלעזר פשט להון: אם למלחמה- אני בא, אם לפיוס - אני בא, אם לתפילה - אני בא.
רש"י מסביר שניתן להבין את נאומו של יהודה הן כנאום לוחמני הן כנאום פייסני. למשל, כאשר יהודה אומר לשר המצרי "כי כמוך כפרעה" (בראשית, שם), אפשר להבין זאת כמחמאה: "חשוב אתה בעיני כמלך". אולם, אפשר גם להבין זאת כאיום: "סופך ללקות עליו [על בנימין] בצרעת כמו שלקה פרעה על ידי זקנתי שרה על לילה אחד שעיכבה [בראשית יב:טו-יז]". כמו כן, אפשר להבין את המלים "בי אדוני" (בראשית מד, שם) כתפילה סמויה (ראו המגיד ממזריטש, אור תורה, ויגש, שם). והנה, רבי אלעזר מיישב יפה את המחלוקת המשולשת: יהודה ניגש בו בזמן לכל שלושת הדברים – מלחמה, פיוס, ותפילה.
חוכמתו של יעקב אבינו טובה מכלי הקרב של עשו הרשע. לפי חוכמתו זו יש צורך להתכונן לשלושה דברים בו בזמן: תפילה, דורון, ומלחמה.
בהחלטתו לעשות בו בזמן את כל שלושת הדברים, יהודה הלך בעקבות אביו, יעקב אבינו. הרי כתוב במדרש קהלת רבה (ט:יח. והשוו רש"י על בראשית לב:ט):
"טובה חכמה מכלֵי קרב" (קהלת ט:יח). זו חָכמתו של יעקב אבינו.
אמר רבי לוי: [יעקב אבינו] זִיְּנָם כלֵי זין מבפנים והלבישן לבנים מבחוץ. והתקין עצמו לשלושה דברים:
[א] לתפילה, [ב] ולדורון, [ג] ולמלחמה.
[א] לתפילה מניין? שנאמר "הצילני נא מיד אחי" (בראשית לב:יא).
[ב] לדורון מניין? שנאמר "מנחה היא שלוחה" (שם, יט).
[ג] למלחמה מניין? שנאמר "וַיָּשֶׂם את השפחות… והוא עבר לפניהם" (שם, יג:ב-ג).
חוכמתו של יעקב אבינו טובה מכלי הקרב של עשו הרשע. לפי חוכמתו זו יש צורך להתכונן לשלושה דברים בו בזמן: תפילה, דורון, ומלחמה. שלושה דברים אלה זהים לשלוש ה"הגשות" של יהודה. יעקב התקין את עצמו למלחמה ושלום בו בזמן. הוא הלביש את אנשיו במדי צה"ל ושכפ"ץ "מבפנים" ובבגדי שבת וחג "מבחוץ". ושימו לב לאירוניה החדה של המדרש: יעקב אבינו התנהג עם עשו אחיו דווקא בהתאם לסיסמתם הידועה של הקרויים בני עשו - si vis pacem, para bellum ("הרוצה בשלום, ייכון למלחמה"). ואולם, הסיסמה של יעקב אבינו היתה שונה במקצת מזו של בני אחיו: "הרוצה בשלום, ייכון למלחמה ולתפילה". כל שלושת הדברים בו בזמן!
מהרמב"ן ועד אלינו כאן במדינת ישראל
בהתאם לעקרון ההיסטוריוסופי "מעשה אבות סימן לבנים", הרמב"ן שיווה מוסר-השכל קיומי ועכשווי למדרש בקהלת רבה לב:ט. הוא כותב בפירושו לבראשית לב:ד: "יש [בפרשה זו] רמז לדורות. כי כל אשר אירע לאבינו [יעקב] עם עשו יארע לנו תמיד עם בני עשו. וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק, שנזמין את עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו: לתפילה, לדורון, ולהצלה כדרך מלחמה". לאמור: מעשיהם של יעקב אבינו ויהודה בנו הינם סימן לנו היום. הרמב"ן ציין את הקרויים בני עשו דווקא, אבל דבריו ראויים לחול על יחסינו עם כל בני אומות העולם. גם עלינו להתקין את עצמנו לשלושה דברים בו זמנית: תפילה, מלחמה, ושלום.
שמעתי לאחרונה פרשן מדיני וצבאי מלומד אומר: "הישראלים יודעים היטב לעשות מלחמה וגם יודעים היטב לעשות שלום, אבל הם אינם יודעים לעשות את שניהם בו בזמן". אמרתי בלבי: כלום שכחנו את חוכמתם של יעקב אבינו ויהודה בנו?
דבריו של הרמב"ן ראויים לחול על יחסינו עם כל בני אומות העולם. גם עלינו להתקין את עצמנו לשלושה דברים בו זמנית: תפילה, מלחמה, ושלום.
הפרשן הסביר כי מותר בהחלט לתת דורון לאויב, למשל, להעביר לו מאות מיליוני דולרים במזוודות, אבל חייבים בו בזמן לבדוק מה הוא עושה בכסף, לדאוג לסד"כ ראוי על קווי הגבול גם בשבתות וחגים, ובכלל להתכונן תמיד למלחמה. והפרשן המשיך: וכאשר נאלצים לצאת למלחמה, חייבים גם לחשוב תמיד על המטרה המדינית, הפיוס, כלומר "היום שאחרי".
תפילתי כי חוכמת אבותינו ומעשיהם יהיו לנו לסימן.
[מבוסס על דבר תורה שנאמר בבית הכנסת חיבת רמות, ירושלים, ליל שבת פרשת ויגש תשפ"ה]
זאב הרוי הוא פרופסור אמריטוס בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מחברם של מחקרים רבים על פילוסופיה יהודית בימי הביניים ובעת החדשה. חתן פרס אמ"ת במדעי הרוח לשנת תשס"ט.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.