top of page

חזון אוניברסלי מציאותי: על המנורה המאירה לכל


 


"תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים" (בבלי עבודה זרה ח ע"א). התמעטות שעות האור הצטלבה השנה עם המעשה הנעשה בארץ הקודש, שצילתו מרובה מחמתו. על רקע התפאורה הקודרת הזו אנו מקבלים עתה את ימי החנוכה, ושבים אל הזמנים בהם אבותינו הדליקו מחדש את המנורה בהיכל ה'. בשורות הבאות אנסה להתחקות אחר כמה מן המשמעויות שנכרכו במנורה בדורות האחרונים, בתקווה שימצאו בהן אי-אלו רמזי דברים על האור המוסיף והולך.


התמעטות שעות האור הצטלבה השנה עם המעשה הנעשה בארץ הקודש, שצילתו מרובה מחמתו. על רקע התפאורה הקודרת הזו אנו מקבלים עתה את ימי החנוכה, ושבים אל הזמנים בהם אבותינו הדליקו מחדש את המנורה בהיכל ה'.

החל מסוף המאה ה-14, אנו עדים לכתבי-יד בהם צורת המנורה מורכבת ממילים, וליתר דיוק מפסוקי מזמור ס"ז בספר תהלים. צורת מנורה מעין זו מכונה לעיתים 'מנורת למנצח', על שם המילה הראשונה במזמור ס"ז. 'מנורת למנצח' הפכה במאות האחרונות לסמל מרכזי בכל תפוצות ישראל, ונקשרו בה מגוון משמעויות פילוסופיות, דרשניות, קבליות ומאגיות. בין היתר, השימוש בה נתפס כסגולה להגנה מפני סכנות ומזיקים ולמציאת חן; במסורות אחרות, קריאה בה נתפסת בתור פרקטיקת התבוננות וכלי לזיכוך הנפש. מסורת נוספת גורסת כי המזמור בצורת המנורה היה 'מצוייר במגן דוד' (עקידת יצחק, שער ס"ז, פרק ה'), כלומר חקוק על מגינו של דוד המלך. [ל'מנורת למנצח' של קבוצת הפעולה 'בני אברהם', בעיצוב אסתי שושן, ראו כאן].


החיבור בין מנורת המקדש לבין המזמור אינו מקרי. ברמה הצורנית, גוף המזמור מורכב משישה פסוקים בעלי אורך דומה ובאמצעם פסוק שביעי מוארך יותר, המשתלבים היטב בקונסטרוקציה של שבעה מפרקים, שהאמצעי שבהם הוא המרכזי. הטיפולוגיה של המספר שבע מתבטאת גם בארבעים ותשע (שבע פעמים שבע) התיבות המרכיבות את גוף המזמור. מבחינת התוכן, המזמור מכיל ארמזים לברכת כהנים ('אלהים יחננו ויברכנו, יאר פניו אתנו סלה') המסייעים בקשירתו אל פולחני המקדש, כמו גם אזכור של אור ('יאר פניו'). 

הקריאה ב'מנורת למנצח' מאפשרת לנו לבחון מהן – לפי המסורת הזו – המילים מהן עשוי האור. מאילו מילים, רעיונות ודימויים נרקמה אותה מנורת-מילים מקודשת?

בתור מענה התחלתי לשאלה הזו, אני מציע להתעכב על הרצף התמטי של הצירופים: 'בכל גוים ישועתך' > 'יודוך עמים אלהים' > 'יודוך עמים כולם' > 'ישמחו וירננו לאומים' > 'כי תשפוט עמים מישור' > 'ולאומים בארץ תנחם' > יודוך עמים אלהים' > 'יודוך עמים כולם' > 'וייראו אותו כל אפסי ארץ'. הרצף העשיר והדחוס הזה מקיף את מרבית חלקי המזמור, ועולה ממנו תפיסה המזהה את הנהגתו השלמה של האל את עולמו עם סדר מכליל ורב-תרבותי, בו משתתפים כל הקולקטיבים האנושיים באשר הם.


מן המזמור המצוייר ב'מנורת למנצח' עולה תפיסה המזהה את הנהגתו השלמה של האל את עולמו עם סדר מכליל ורב-תרבותי, בו משתתפים כל הקולקטיבים האנושיים באשר הם.

אופיו המכליל של הסדר הזה מודגש פעם אחר פעם על ידי שימוש מפורש ותכוף במילים 'כל', ו-'כולם'. כל הגוים, כל העמים, כל הלאומים, כל אפסי ארץ, כולם שותפים לסדר המקודש המשורטט במזמור ס"ז. התובנה הזו לא חמקה מעיניהם של פרשנים שעסקו במשמעויות המגולמות ב'מנורת למנצח'. כך למשל כתב ר' יצחק עראמה:

"והוא אומרו 'בכל גוים ישועתך', והענין שתספיק שפעת ברכתו לנו לדעת איך תתפשט הנהגת חסדו על כל ברואיו ואופן ישועתו הנמשכת לכל הגוים אשר הם חיים על פני הארץ [...] שהטוב העליון ההוא המבוקש יגיע תועלתו לכל הנמצאים איש כפי כחו, עד שכל העמים יראו אור בברכה הזאת השכליית" (עקידת יצחק, שם).

החזון המכליל והאוניברסלי שעולה ממזמור ס"ז, הוא חומר הגלם ממנו בחר ישראל לגבל את מנורת המאור שלו במאות השנים האחרונות. אותו חזון שכמו דוחה מאליו כל צורה של אתנוצנטריות או שובניזם לאומי, ניצב בלב מארג המשמעויות של המנורה המשתקף אלינו מקירות בתי הכנסת, מהסידורים, מהתליונים ומהקמיעות.


חזון שכמו דוחה מאליו כל צורה של אתנוצנטריות או שובניזם לאומי, ניצב בלב מארג המשמעויות של המנורה המשתקף אלינו מקירות בתי הכנסת, מהסידורים, מהתליונים ומהקמיעות. אבל לעתים הוא עשוי להניב פירות באושים ומזיקים.

עד כאן הכל טוב ויפה. דא עקא, את הדיון במשמעויות האוניברסליות של המנורה אי אפשר לפטור מבלי להתייחס למקרים הרבים בהם חזון יהודי-אוניברסלי הניב פירות באושים ומזיקים. בתור דוגמה לכך ניתן לציין שני הוגים ציוניים מהמאה הקודמת – אהרן דוד גורדון (1856-1922), והרב דוד כהן ('הנזיר', 1887-1972). על גורדון כתב שמעון ראבידוביץ כי "אם יבוא יום וקמה לאומיות 'נבואית' זו, לאומיות הפונה כלפי פנים וקשורה עם כל הקוסמוס, לאומיות קוסמית של "עם-אדם" – ודאי שתתחיל מונה את קיומה לא.ד. גורדון, הוא נביאה, הוא מבשרה" (ש' ראבידוביץ, 'אהרן דוד גורדון: רעיון העבודה ורעיון הלאומיות', בתוך: עיונים במחשבת ישראל, ירושלים, תשכ"ט, עמ' 427, ההדגשות במקור, וכן להלן). באופן דומה, הרב דוד כהן פיתח תפיסה מרהיבה שכל כולה בקשת שלום ואהבת עולם. בחיבורו 'מגילת מלחמה ושלום' הוא כתב כי "המלחמה היא פשע, רצח האדם בהמון [...] הקריאה צריכה לפנות לעמים, להמוני העם ובחיריהם, במאמרים ובספרים, לעורר תנועת השלום, בהתנגדות מוחלטת לרציחה המונית [...] השלום, תנועת השלום צריכה להתגבר, להתחזק, ועתידה להתגבר ולהתחזק, בהתנגדות למלחמה, וללמוד מלחמה, בפיזור הצבאות ובכיתות הנשק" (ד' כהן, מגילת מלחמה ושלום, ירושלים, תשל"ד, עמ' י"א – י"ד). 

החזון הבהיר של שתי הדמויות הללו נסדק על רקע המפגש הקונקרטי עם המרחב הרב-לאומי הקונפליקטואלי של ארץ ישראל-פלסטין. בתוך הקשר מקומי זה רעיונותיהם האוניברסליים נזנחו במידת מה, או - גרוע מכך - שועבדו לפוליטיקה הלאומית והפכו לדרך רבת עוצמה להצדקת מהלכיה של התנועה הציונית. עם הגיעו לארץ ישראל-פלסטין, כתב גורדון כי "בני האדם היושבים פה אינם מבינים את הטבע הארצישראלי, כל כך הם רחוקים ממנו! כל כך שונים הם ממנו! הטבע הנהדר להפליא, המלא גדלוּת – והיושב בה, איזה יצוּר מזוהם, מושפל, שחייו אינם חיים. וכל חוסר התרבות והישימון מעידים, כי האדם המקומי לא התרומם למדרגת הטבע הארצישראלי" (א"ד גורדון, 'מכתב מארץ ישראל', תרס"ד). באופן שונה מעט, כך כתב הרב דוד כהן במהלך מלחמת 1948, ימים ספורים לאחר טבח דיר יאסין: "והנה הופיע ד' אלהי צבאות ישראל, רוח גבורה נחה על שמשוני העם, ותנחת ידם על אויביהם, ותהדוף את שונאיהם, ותפיל בהם חללים, לעשרות ולמאות, וינוסו בחרפה, ונהפוך הוא. גם כבשו כפריהם, הקסטל, דיר יאסין, קולוניא, שהיו למצור ירושלים, עיר הקדש [...] ונחלו מפלה, וכלמת נצח, נפלו חללים חללים, על שדותיו מסביב, והנשארים נסו בחרפה, ויהי לשם" (כהן, מגילת מלחמה ושלום, עמ' נה).


עצם קיומו של חזון יהודי-אוניברסלי אינו מספיק על מנת לכונן אוריינטציה דתית רב-לאומית בהקשרים מקומיים וקונקרטיים. לשם כך נחוצה מערכת סמלים שתוכל להכות שורשים בקרקע המציאות – על מאבקיה – ולעמוד בפני כובד משקלם של הסמלים והמיתוסים הלאומיים המבדילים בין דם לדם.

אם כן, עצם קיומו של חזון יהודי-אוניברסלי אינו מספיק על מנת לכונן אוריינטציה דתית רב-לאומית בהקשרים מקומיים וקונקרטיים. לשם כך נחוצה מערכת סמלים שתוכל להכות שורשים בקרקע המציאות – על מאבקיה – ולעמוד בפני כובד משקלם של הסמלים והמיתוסים הלאומיים המבדילים בין דם לדם; כפי שניסח זאת שמעון ראבידוביץ' - הוגה שגילה רגישות יוצאת דופן לתפקידם של סמלים במסורת היהודית - "מראה במראה ייגאל וסמל בסמל ימצא תיקונו" (ש' ראבידוביץ, 'על פרשת בתים', בתוך עיונים במחשבת ישראל, עמ' 11). 

כזכור, אחת הסגולות המיוחסות ל'מנורת למנצח' היא הגנה מפני סכנות ומזיקים; במקביל לכך הוזכרו לעיל מסורות לפיהן המנורה היתה חקוקה על מגינו של דוד המלך, ומלווה אותו במלחמותיו. ניתן להציע כי הזיהוי של 'מנורת למנצח' עם מצבי קונפליקט מעין אלה הוא עקרוני. החזון האוניברסלי והמכליל של המנורה מוצב דווקא בתוך שדה הקרב, בתוך סבך יחסי הכוח הגדולים והקטנים, בדיר יאסין, בעזה, בלוד, בדרום תל אביב, ביפו, בחברון; בכל המקומות הללו החזון של המנורה מעורר רגישות מופלגת לכל חילול של ההוויה המאירה-לכל המגולמת בה. המילים המאירות של המנורה מעוררות אותנו לתהות שוב ושוב על הצידוקים השחוקים שמסבירים פעולות מפלות או דכאניות. הן מזכירות לנו עד כמה הפעולות הללו מרחיקות אותנו ממצב העניינים החקוק בה, מאותה הארה שלמה שיש בה מקום לכולם.



* אני מודה לאברהם-אוריה קלמן וליעל אגמון-נכט על הערותיהם המועילות על נוסח קודם של חיבור זה. 

** עיסוק רחב יריעה ב'מנורת למנצח' ראו אצל א' יוהס, 'ה"שיויתי-מנורה" – בין מופשט לחומרי: עיונים בייצוג הקודש', עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2004; ר' צורף, 'חומר יהודי עודף: חפצי שיויתי באמנות ובתרבות החזותית הציונית והישראלית', עבודת דוקטור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2022.



 

דביר ורשבסקי הוא פעיל חברתי, בין היתר בקבוצת 'בני אברהם' הפעילה בחברון, ובשמאל האמוני.


 


רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שלום לעת מלחמה

הדבקות בשלום, כותב מוטי קפלן, אינה רק בחירה דתית, מוסרית וערכית, אלא גם הכרעה אסטרטגית - כפי שהראה אברבנאל, שידע דבר או שניים על מלחמות.

bottom of page