כמה מכוער כלי זה: על הנקמה
- ד"ר משה לביא
- 25 במאי
- זמן קריאה 8 דקות
למעלה משנה וחצי חלפה מאז אותו יום איום ונורא, ואנו עדיין שרויים בחושך הגנוז שהוא הוציא לאור. החושך הגנוז הזה היה שם כבר קודם, ואילו היה בידינו לא רק להכיר בקיומו, אלא גם לעשות מעשה שיבטיח שהחושך הגנוז יישאר גנוז, אולי היינו זוכים. מחשבות נוגות אלו עלו בי כאשר נתקלתי בין חומריי בדרשת שבת סליחות שאמרתי בימי הרחמים, לקראת ראש השנה תשפ"ג, כשנה לפני ה-7 באוקטובר. הדברים שאמרתי אז, המובאים להלן בשינויים קלים, התמקדו בקולות הנקמה הקוראים אלינו מתוך הסליחות שאנו עוסקים בהם, וכמה מצער שהם נעשו אף יותר ויותר אקטואליים.
***
ביום שישי (אי אז ערה"ש תשפ"ג) שמעתי ברדיו פרומו קצר לראיון עם הסופר הרב סבתו. בפרומו הזכיר המראיין את הזיקה בין הרב סבתו לבין ש"י עגנון. הרב סבתו הגיב בצניעות ובענווה, שלא רק שש"י עגנון סופר גדול, והוא אינו; אלא שגם על אף הסגנון הדומה, והשפה הרוויה במשלב העברי המקראי והמדרשי, הרי שבאופן מהותי יש ביניהם הבדל גדול. הזיקה ביניהם, טען הרב סבתו, היא מן השפה ולחוץ, שכן השפה דומה, אך לא כן המהות: ש"י עגנון הוא סופר של גורל, ואילו הוא, סבתו, סופר של בחירה.
בסיפוריו של ש"י עגנון גורלם של אנשים נגזר מחולשותיהם המהותיות, וכל החולשות הללו באות עליהם מתחילתו של כל רומן ועד סופו. הגורל הש"י עגנוני הוא יותר פרוידיאני מהלניסטי - יסודות הנפש המעוצבת-מראש הם אלו הגוזרים את גורלו של האדם, לא האלים או המקריות הסתומה. סבתו רואה את עצמו כשונה מש"י עגנון בהיותו סופר של בחירה, שעודה עומדת בפני האדם, לבחור בטוב אל מול חולשותיו.
הפרומו הקצר המשיך, וסיפר על סיפור חדש של סבתו, בו הוא מפגיש את עצמו עם עגנון, ושואל אותו על פשר הבחירה שלו להיות סופר של גורל ולספר את האדם בחולשותיו. עגנון משיב לסבתו, 'איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני'. כלומר, לך ואמור לאל שפקח את עיניי (עיניו של עגנון) לראות את כל החולשות הללו בהן אני עוסק, ובאופן עמוק יותר, לאל אשר ברא כך את האדם, בכל חולשותיו. הרב סבתו רמז כאן באופן מבריק לסיפור על רבי אלעזר ברבי שמעון והמכוער במסכת תענית (כ, א-ב), ויצר הקבלה מתוחכמת ומרחיקת לכת. הרב סבתו הוא כרבי אלעזר היוצא זחוח מבית המדרש, ופוגש במכוער – בש"י עגנון – בעולם האמיתי, ואומר 'כמה מכוער אדם זה'. מה שמרשים ביצירת הסיטואציה הזו היא ההודאה שמודה הרב סבתו לפי תומו כי עולמו של הקב"ה הוא כפי שרואה אותו עגנון, עולם השרוי בחולשותיו, וכי בעמדה שלו יש יסוד של זחיחות של תלמיד חכם הלכוד בעולם השן שבו מאמינים שהבחירה אפשרית, שיש בכוח האדם להתגבר על חולשותיו. אולם גם ש"י עגנון, במשתמע, הוא זה שאומר 'כמה מכוער כלי זה', בשעה שהוא מביט לעתים בביקורתיות ארסית על דמויותיו.
***
אני מבקש לבחור לרגע בדרך הזאת, ולומר 'כמה מכוער כלי זה' על עניין המצוי אצלנו, במקורותינו. במקום להשתתק נוכח האמירה 'לך ואמור לאומן שעשאני' אני רוצה להעיז ולפנות לאומן שעשאנו ולומר, 'כמה מכוער כלי זה!' ולשאול, 'למה מכוער?', ולברר, 'איך אפשר אחרת?'.
בבוקר יום רביעי אמרתי את פיוטי הסליחות, קראתי אותם, הקשבתי לקולותיהם. הקול החזק ששמעתי, חזק עד כדי שלא ניתן לשמוע את יתר הקולות המצויים בהם, היה קול הנקמה. אולי משום שהיה זה יום רביעי, היום בו שיר של יום אומר: 'אל נקמות ה', אל נקמות הופיע'. 'הופיע' - לא בעבר, 'הופיע' בציווי, לא בבקשה, לא בתפילה, אלא בדרישה מהאל שיהיה אל נקם. האמנם זו הדרישה שלנו? 'אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע', (תהלים קלז) ואומר רד"ק: 'על דרך אכזריות, כמו שהיו הם אכזרים על ישראל'. האמנם? האמנם מבקשים אנו גאולה של אכזריות?
הקול החזק ששמעתי היה קול הנקמה. אולי משום שהיה זה יום רביעי, היום בו שיר של יום אומר: 'אל נקמות ה', אל נקמות הופיע'. 'הופיע' - לא בעבר, 'הופיע' בציווי, לא בבקשה, לא בתפילה, אלא בדרישה מהאל שיהיה אל נקם. האמנם זו הדרישה שלנו?
רבים מפיוטי הסליחות משקפים התמזגות של הסיפור ההיסטורי של עם ישראל בעולם עם עמידתו האישית של האדם מול האל בדרכו אל התשובה. היחיד עומד נוכח חטאיו, ומתוך נוכחות העונש האפשרי בתודעתו הוא חווה עצמו כאילו כבר נגזר עונשו. תודעת העונש של היחיד מתמזגת עם התודעה הלאומית של תקופת הגלות: חטאנו, ואנחנו נענשים. העונש הקיבוצי של הגלות, חוויית הסבל הזו, היא המכוננת את העמידה של האדם בפני האל בסליחה. הנה אני, כאן, נענש וסובל, והסבל מביא לידי בקשת הסליחה, לפניה אל האל: 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלו באחרית הימים ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו' (דברים ד, ל). כך קראנו מעט אחרי תחילת ספר דברים, ובסגירה כיאסטית אנחנו קוראים מעט לפני סיומו 'והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה ושבת עד ה' אלוקיך…' (דברים ל, א-ב).
והנה, ההתמזגות הזאת שבין הסיפור ההיסטורי לבין חוויית החטא, העונש והתשובה של היחיד, מזמנת לכאן גם את הנקמה. הרי ספר דברים הוא המכונן הגדול של תודעת הסיפור ההיסטורי של החטא ועונשו, שגם בו משחקת הנקמה, שכן העונש מבוצע באמצעות הגוים שהם שבט אפו של האל. מתוך ששימשו בתפקיד זה, הרי מופנית אליהם קריאת הנקמה, והיא גם מתהפכת עלינו, כמו להט החרב המתהפכת. כי במקום היחידי בספר דברים שבו נזכרת נקמה, בשירת האזינו, הנקמה בגויים כרוכה בנקמת הקב"ה בישראל.
אל מול הנקמה הזו העולה מפיוטי הסליחות ומעוגנת בכתובים רבים אני מוצא עצמי אומר לפני הקדוש ברוך הוא, כמה מכוער כלי זה שעשית. קשה מן האפשרות שהנקמה היא הדרישה שלנו מן האל, היא האפשרות שהנקמה היא הדרישה של האל מאיתנו; הוא שאמר 'לא תיקום ולא תיטור' בשדה היחסים הבין אישיים שבין אדם לחברו, הוא האל הנאפד הנקמה, הוא שהותיר לנו ציווי לא מפורש של נקמה - מתוך שדברים שנכתבו ברוח קודשו משרים עלינו את השראתה של הנקמה, מכוננים את האופן שבו אנחנו חושבים על העולם.
***
כאמור, הדברים נכתבו בשבת סליחות שנה ושלושה שבועות לפני היום האיום והנורא של שמחת תורה, ולפני שרוח הנקמה לכדה אותנו וקלקלה את השורה, לפני שהחושך הגנוז יצא, כאמור, לאור. נמשיך.
***
הנקמה נמצאת שם תמיד, כמעט בכל פיוט סליחות שאנחנו אומרים, שבלונה של חתימה שבה מקדימים נקמה לנחמה. אך מה שתפס אותי בסליחות של יום רביעי היה תחילה הפיוט הראשון, שהנקמה מופיעה כבר בפתיחתו: 'אֲנִי יוֹם אִירָא אֵלֶיךָ אֶקְרָא / בַּל יַעַשְׁקוּנִי זֵדִים עוֹזְבֵי יְקָרָה / גְּמוּל לְהָשִׁיב שֵׁב לְבַקְּרָה' וחוזר בחתימתו 'שֶׁפֶט רָעָה, תָּבֹא עֲלֵיהֶם וְהַאֲשִׁימֵם / לָמוֹ עוֹלֵל, וְהִתְעוֹלֵל בְּכֹבֶד יְשִׁימֵם/ מְנָת־כּוֹסָם, פַּחֵי מפַּח הַגְשִׁימֵם/ הֲשִׁיבֵם שִׁבְעָתַיִם, נְקַם־בְּרִית וְהַשְׁמֵם'.
אל מול הנקמה העולה מפיוטי הסליחות ומעוגנת בכתובים רבים אני מוצא עצמי אומר לפני הקדוש ברוך הוא, כמה מכוער כלי זה שעשית.
בגוף הפיוט נמצא גם הרקע העמוק לנקמה בתיאור הרדיפה על ידי הגוים. גם הפיוט הבא באותו יום מגיע בסוף לנקמה. אפשר לצטט ממנו, אך אין לדבר סוף. 'אשרי שיאחז וינפץ עולליך אל הסלע' - האמנם אנחנו מסוגלים לומר את המשפט הזה, המהדהד תמונות מן המצבים הנוראים ביותר המתועדים בשואה?
***
כך כתבתי אז ועתה, לצערי, במבט ברשתות החברתיות, אנחנו מוצאים המוני בית ישראל מצטטים את הפסוק הזה ונאחזים בו כבחירה, כאילו היה הלכה למעשה.
***
אני עומד נוכח פיוטי הנקמה הללו, ולא יודע מה אעשה. הבעיה היא שפיוטי הנקמה הללו חודרים אל דמי, אל דמינו. הם מכוננים את האופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם. הם גורמים לנו לחשוב שישועתנו תלויה בסבלם של האחרים ותיקון עולמנו בהריסת עולמם. הנקמה שבהם מחריגה את הגויים מנחמתה של התשובה. היא מספרת סיפור שבו אנו יכולים לזכות לתשובה ולכפרה, אך במקום שזו תתרחב ותחול גם על הגוים, היא כרוכה בפנטזיות הפוכות, לפעמים אלימות ומלאות בדם, על הסבל של הגוים. איזה תיקון יש במצב שבו הסבל מתהפך מאחד לשני, במקום להיעלם מן העולם? האם זו התשובה שאנחנו מבקשים?
כתבתי קודם שהנקמה הזו, המופיעה כל כך חזק בנרטיב של הסליחות – ושבאה כמובן כבר מהמקרא – היא לכאורה ציווי לא מפורש של ה'. דרך הסיפור אנחנו מופעלים על ידו. ההבנה שנרטיב הוא גם ציווי, שתפיסת המציאות היא גם זו שמכתיבה את האופן שבו אנחנו פועלים בה, חשובה מאוד.
***
באותה דרשת שבת סליחות הזמנתי את המתפללים להאזין לשיר 'ששה מיליון גרמנים - נקם' של דניאל קאהן, בלדה המספרת את סיפור קבוצת הנוקמים של אבא קובנר, ואני מזמין גם את קוראי הטור להאזין לשיר Six Million Germans / Nakam, שבקורטוב של הומור וקרנבל נוגע בשאלות הכאובות ביותר, ומטפל בין היתר באופן בו עלול הסיפור היהודי להכתיב לנו את הבחירה בנקמה.
***
במובן מסויים אני חושב שאנחנו כמו אברהם ההולך לשחוט את בנו. אנחנו הולכים בדרך אל הר המוריה, אל הקדוש ברוך הוא, בימים שבהם אנחנו מקווים לתשובה ולסליחה, אבל אנחנו גם רדופים על ידי הצו – צו העקידה, או צו הנקמה. הם היינו הך: לשחוט את הבן ולנפץ עוללים אל הסלע זה אותו הדבר. אז הנה אנו עומדים כאן היום, בשבת של סליחות, בין יום רביעי של "אל נקמות השם", ולקראת קריאת העקדה שנקרא עוד שלשה ימים, ואנחנו כמו אברהם אבינו, הולכים לשחוט את העוללים; ומה נותר לנו לעשות? להמתין למלאך שיעצור אותנו, שיקרא לנו מן השמים, אל תשלח ידך אל הנער, להמתין לקול האחר, או להקשיב לקול האחר, הקיים גם הוא במנעד הרחב של הקולות, הקול שיאמר לנו, אל תשלח ידך. אך בסיפור העקדה המלאך לא רק קורא 'אל תשלח ידך'. הוא גם פוקח את עיניו של אברהם לראות את האיל, לראות את האפשרות להמיר את האלימות החבויה בצו האל בפעולה שתעדן אותה. ראוי לעיין במשמעות העמוקה של הרעיון הזה, של ההתמרה. הרי בסופו של דבר, בשלב מסוים הפסקנו עם הקורבנות, ועברנו אל 'נשלמה פרים שפתינו', אל התפילות, ואל הטקסט.
אני עומד נוכח פיוטי הנקמה הללו, ולא יודע מה אעשה. הם חודרים אל דמי, אל דמינו. הם מכוננים את האופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם. הם גורמים לנו לחשוב שישועתנו תלויה בסבלם של האחרים ותיקון עולמנו בהריסת עולמם. איזה תיקון יש במצב שבו הסבל מתהפך מאחד לשני, במקום להיעלם מן העולם? האם זו התשובה שאנחנו מבקשים?
ש"י עגנון הצליח לעשות את ההתמרה של החולשת האנושיות אל הספרות; גם בשיר של דנאל קהאן תמצאו את אותה התמרה. אולם בפיוט אנחנו גם אומרים 'ונשחט תמורו איל', ורומזים אל התמורה כמושג ההלכתי. ואם נעיין לרגע במושג ההלכתי הזה, נגלה משהו מפתיע: זה לא עובד. אם אדם אומר על בהמה מסויימת שהיא תמורתה של בהמה שהיה עליו להקריב, כלומר שהיא אמורה להיות במקומה, אז היא מקבלת את קדושתה של הבהמה והוא חייב להקריב אותה. אלא שהבהמה המקורית לא משתחררת מתמורתה. צריך להקריב גם אותה וגם את התמורה.
התמרת הנקמה אל מילים וספרות עלולה גם היא להיכשל. המילים והספרות יכולות לקום על דובריהן ולהתמצק למציאות צורמת, אלימה וכאובה (ואולי זה באמת קורה לנו?).
***
כך שאלתי אז, בסוגריים, ברמיזה, עוד בטרם זה קרה לנו. ועתה מה נאמר? ההצטרפות של הקול הקורא ממעמקי המקורות עם הנסיבות ההיסטוריות הקונקרטיות היא זו שראויה שנישיר עליה מבט (ועל כך, בעזרת השם, בטור הבא שלי).
***
כל עוד אנחנו נושאים את הנקמה במילותינו, היא עלולה להשתחרר מתוך סידור התפילה ולהתממש. יש לנו אם כך אחריות לשמר את האלימות ואת הנקמה תמיד במצבה כתמורה. להשקיט אותה, להתעלם מנה, להסתיר את המכוער – אבל גם זה לא יעבוד. המודחק סופו להתפרץ.
כל עוד אנחנו נושאים את הנקמה במילותינו, היא עלולה להשתחרר מתוך סידור התפילה ולהתממש במציאות. יש לנו אפוא אחריות לשמר את האלימות ואת הנקמה במצבה כתמורה. נוכל לנסות להשקיט אותה, להתעלם מנה, להסתיר את המכוער – אבל זה לא יעבוד; המודחק סופו להתפרץ. אלא שיש גם פתרון נוסף: להכיר בצד האפל, להתבונן בסיטרא אחרא, ולבחור אחרת.
יש גם פתרון נוסף, זה המקשיב לקול האחר, ליסוד שבו התשובה של ישראל לא באה על חשבונם של גוים, אלא מתרחבת לכל האדם. האמונה כי הבחירה החופשית ניתנה לכל אדם, ולכל אדם יש יכולת התיקון, וכי התנאי היסודי לתיקון הוא היכולת להיישיר מבט אל הקלקול. אל לנו להתעלם מן השלילי והמכוער – אליו כיוון אולי הרב סבתו כשדיבר על הבחירה, ועל האמונה בבחירה. להתעלם מן השלילי ובו בזמן לשמר אותנו במילותינו רק מזמין את האפשרות שהוא יתפרץ אף באופן חריף יותר. הבחירה האמיתית היא הבחירה של מי שמכיר בצד האפל, ובכל זאת יש בכוחו לבחור כל יום מחדש בשימורו בתוך המילים ולא במעשים. בפתרון זה טמונה גם תקווה גדולה, כי הוא מניח כי כל האדם יכול לו, אם רק יעיז להיישיר מבט אל הקליפות והסטרא אחרא - על מנת לילך דווקא בדרך הטוב והישר.
***
קול ענות חלושה היה זה אז, לפני שנתיים וחצי ויותר, האם נצליח כעת חיה להשמיע אותו? ולא רק להשמיע אותו, אלא גם להביא בעזרתו מזור ופעולה של ממש להפסקת המלחמה ולבחירה בנתיבות שלום?
ד"ר משה לביא הוא מרצה לתלמוד ומדרש וראש מעבדת אליהו ליישומי מדעי הרוח הדיגטליים בתחומי היהדות. ספר שיריו 'עודי בן שיניך' יצא לאור בהוצא פרדס בשנת 2020.
