ערב שבת הגדול, כאשר פסח עומד אחר כתלנו, אנו מסיימים את השבוע הראשון של ישר: תורה עם דרך ארץ. היה זה שבוע סוער, שתוצאותיו עדיין לא ברורות, זוקקות פרשנות; "רגעים שעשויים להתברר כהיסטוריים. רגעים של אי-בהירות, של חרדה מהולה בתקווה", כתב ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי ("וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת: על דיקטטורה, שקרים, וסיפור מקראי אחד"), רגעים עמוסי התרחשויות שבהם נשאלת השאלה "מה יהיה הדימוי המכונן שיעניק להם פשר ומשמעות יחד".
בטור זה, ראשון בסדרת 'לקראת שבת', ננסה מדי ערב שבת לתור אחר תשובות אפשריות לשאלה זו, תשובות העולות מן המאמרים שפורסמו בכתב העת בשבוע החולף.
בשבוע הראשון ביקשנו לבסס את הקול שלנו ולהגיב באופן מיידי לאופן שבו תורת ישראל מגויסת על ידי הקואליציה הנוכחית ככלי לקידום סדר יום אנטי-דמוקרטי, גזעני ומפלה. ביקשנו לקבץ ביחד את מי שמוטרד מהמצב הנוכחי, להתייחס לאירועים המטרידים בזמן אמת, ולהשמיע קול דתי נוקב ("ועשית הישר והטוב: מדוע השקנו את כתב העת?"). ליתר דיוק, לא קול אחד, אלא קולות רבים: אנו מודים לכל הכותבות והכותבים על תרומתם/ן למאמץ, ומזמינים כותבים וכותבות להצטרף ולהציע טורים לפרסום.
הגות
פרופ' זאב הרווי ("פסקת ההתגברות - האם עדיין נישאר מדינה יהודית?") ניסה לחשוב כיצד היה מגיב פילוסוף יהודי בימי הביניים לפסקת ההתגברות, והציע אלטרנטיבה רעיונית מקורית לתפיסת המשילות המגולמת במדיניות הממשלה הנוכחית; פרופ' ברוך ברזל הבהיר כי הניגוד המוצג בין יהודית ודמוקרטית הוא מדומה, וביקש להופכו ("יהודית. ולכן דמוקרטית"). לטענתו המציאות כעת היא הזדמנות "להשיב עטרה ליושנה ולהחזיר לחיים את הזהות היהודית ההומניסטית והליברלית ברוח אבות הציונות".
משבר הזהות בציונות הדתית
מי שהגדירו את עצמם כאנשי ונשות ציונות-דתית, ונבוכים מול התמורות שחלו בה, נתונים כעת במציאות מבלבלת, כתב אביעד הומינר-רוזנבלום ("לא מתינות דרושה לנו עכשיו"). הפתרון למבוכה זו, לדבריו, איננו מתינות מן הסוג שהוצע לאחרונה בחוברת מאת הרב עידו פכטר, כי אם ביקורתיות תקיפה ובהירה המצביעה על הסכנות הטמונות בעמדות תורניות גזעניות. למשבר הרוב המתון הדומם בציונות הדתית התייחסה גם ד"ר טפת הכהן-ביק ("הצד המלוכלך של המטבע: על 'איסט-סייד'"), בניתוח של אזכור אגבי-לכאורה של ישיבת מקור-חיים בסדרת טלויזיה עלילתית הפותחת צוהר למתרחש במזרח ירושלים.
לא לדיקטטורה
השבוע הזה חשף את תלותה של דיקטטורה - כל דיקטטורה - בשקרים ובשקרנים, כפי שהראה איתי במאמרו הנזכר לעיל, שבו השווה בין נתניהו לאחאב. השבוע הזה חשף גם את תלותה של דיקטטורה באלימות: ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל התייחס לפגיעה בגיל אלכסנדר, חבר קיבוץ מעלה גלבוע, מאבן שנזרקה עליו במהלך הפגנה בעמק המעיינות ("מאלכסנדריה לעמק המעיינות: על דיקטטורה ואלימות"), וטען, בעזרת חזרה למצב הפוליטי בעת שלטונו של הקיסר הרומי גאיוס קליגולה, כי היד שזרקה את האבן הייתה ארוכה וזרועה נמשכת עד משרד ראש הממשלה בירושלים.
וכשאלימות הופכת לשיטה משפטית, נשים תהיינה בין הראשונות להיפגע, כפי שהראתה עו"ד ניצן כספי-שילוני ("אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים"): "התוכנית המשפטית שהקואליציה מבקשת לקדם בזמנים אלה היא רעה וגרועה עבור נשים בישראל, והיא תדרדר עוד את מצבן של הנשים האומללות והפגיעות ביותר בחברה, הנשים העגונות ומסורבות הגט".
קולות מחאה
פרסמנו השבוע גם כמה נאומים, על מנת לאפשר להם להישמע לאורך זמן ממושך יותר מזה של רגעי ההפגנה. בדבריו בוועידת החינוך של הכנסת הזכיר הרב שלמה ברין הזכיר עד כמה הגבלת כוחו של השליט הייתה חשובה לתורה, והדגיש כי משילות מעולם לא היתה ערך בתורת ישראל ("משילות אינה ערך!"). סופי פפר, באותה וועדה, הזהירה מפני מדיניותה הבריונית והנקמנית של הממשלה הנוכחית והצביעה על חשיבותה של חשיבה דמוקרטית במערכת החינוך כמודל להנהגה בכלל ("על בריונות, שליטה והשפעה"). הרבנית רחל קרן, בנאומה בהפגנה בעמק המעיינות ("מאסון לתיקון"), הזהירה מפני "התפיסה המעוותת שמי שמצליח להקים קואליציה שמייצגת רוב הבוחרים – יכול לעשות במדינה כרצונו". ולבסוף, נאומו של יאיא פינק בהפגנה בכיכר פריז בירושלים ("לא ניתן להם להפוך אותנו לשבטים"), שתיאר כיצד רצח רבין עיצב את דרכו הפוליטית והחברתית, ושב והזכיר כי המאבק על המדינה כרוך לבלי הפרד גם במאבק על הזהות היהודית.
עם הפנים קדימה
עצירת החקיקה, כפי שברור לכולנו, אין פירושה שהמאבק תם. ישר הוא חלק מהמאבק הזה; הוא פעולה של התנגדות דתית, ובה בעת נסיון להניח יסודות לזהות דתית מחודשת. אנחנו קוראים לכם ולכן להצטרף אלינו - בקריאה (תוכלו למשל להצטרף לרשימת התפוצה שלנו), בכתיבה, ואף בהפצת ישר הלאה - ולעזור לנו לעצב את המהלך הזה.
יואל, טפת ואיתי
מערכת ישר
Comments