מילכוד הסמכות: רבני הציונות הדתית ושאלת ארץ ישראל

---

"כל ענין השטחים שייך למומחים בעסקי מדיניות ובטחון ולא לאסיפות רבנים", קבע הרב יוסף דב סולובייצ'יק, המנהיג הרוחני של האורתודוקסיה הלא חרדית, במוצאי מלחמת ששת הימים. בכך המחיש את המילכוד המובנה שבו נתונים פוסקי הלכה ליברליים: הם סבורים ש"דעת תורה" אינה רלוונטית לעניינים מדיניים, אך ענוותנותם מפקירה את הזירה ההלכתית והפוליטית לרבנים ניציים שלא מהססים להשתמש בסמכותם. או כמו שכתב W.B. Yeats בשירו "The Second Coming": 

The best lack all conviction, while the worst   

Are full of passionate intensity.

מוצאי ששת הימים

ב-16/6/1967, פחות משבוע אחרי תום מלחמת ששת הימים, התפרסמה בעמודו הראשון של "הצֺפה" ידיעה שכותרתה "כינוס ארצי של רבני ישראל מצהיר: עם ישראל לא יוותר על שום חלק מאדמת ארץ ישראל שנתקדשה בקדושת עולמים". "הצֺפה" היה עיתונה היומי של המפד"ל. היתה זו תקופת הזוהר של המפלגה; העיתון שיקף במידה רבה את עמדות מי שזיהה עצמו עם הציונות הדתית, וכמובן גם השפיע עליהן.

שבוע לאחר מכן (23/6/1967) שאל העיתון לדעתם של הרב הראשי האשכנזי, יהודה איסר אונטרמן, ושל הרב שאול ישראלי, מבכירי רבני הציונות הדתית. שניהם הסתייגו ממסירת שטחים. לא זו בלבד - בעמודו הראשון של אותו גיליון פורסם המנשר המפורסם "לא תגורו" של הרצי"ה קוק שאסר איסור מוחלט על נסיגה. 

דעת תורה

נשוב בהמשך לאותו פולמוס אבל ראשית, כמה מילים על ההזדקקות ל"דעת תורה". בהקשר הפוליטי, זוהי תופעה היסטורית חדשה יחסית. אגודת ישראל היא המודל המקורי להכפפת השליחים הפוליטיים של הציבור ל"מועצת גדולי התורה". באותו אופן זה הקו שהבחין בשעתו, בין הקבוצה המכונה "חרד"ל" - חרדים לאומיים -  לכל יתר הציונות הדתית (ראו את מאמריו של בנימין בראון בנושא). החרדים הלאומיים הם גם אלה ש"דעת תורה" בעיניהם היא הקובעת גם בשאלות פוליטיות-בטחוניות. אומנם, בעיצומה של מלחמת נקם הגבולות מיטשטשים וגם דעת תורה, לכאן או לכאן, אינה נשמעת.

"התערבותם של רבנים איזה שטחים מותר להחזיר לערבים ואיזה שטחים אסור להחזיר להם נראית לי בלתי סבירה ביותר"

בשיח ההלכתי נגד החזרת שטחים רווחים כמה וכמה טיעונים. הבולטים שבהם: (1) מסירת שטחי ארץ ישראל לנוכרים היא עבירה על איסור "לא תחנם", שהתפרש על ידי חלק מהפוסקים כאיסור הלכתי לתת לגויים חניה בארץ; (2) נסיגה גורמת לביטול מצוות יישוב ארץ ישראל בשטח שממנו נסוגים; (3) אומנם יתכן שפיקוח נפש דוחה מצוות אלו, אך נחוצה ידיעה ברורה שאכן נסיגה תחסוך חיי אדם - ולא רק שאין ידיעה ברורה כזו, ניתן אף לטעון שאין מי שמוסמך לקבוע כך. ויש אף שטענו, כמו הרב צבי יהודה הכהן קוק, שעל נסיגה משטחים חלה קטגוריית "שעת השמד" שבה כל המצוות נחשבות "יהרג ולא יעבור" וממילא בטל שיקול "פיקוח נפש".

הפולמוס

בשבועות ובחודשים הבאים נמשך השיח מעל דפי "הצֺפה", כאשר מאמר של נציג הקיבוץ הדתי במפד"ל, ח"כ משה אונא, נקט גישה "יונית" ושלל הזדקקות לשיקולים הלכתיים בסוגייה (25/8/1967).

הרב סולובייצ'יק עקב אחרי הדיון ממקום מושבו בארה"ב. כעבור כמה שבועות, בדרשה בכינוס עשרת ימי תשובה תשכ"ח, ביקש הרב סולובייצ'יק להתייחס "במאמר מוסגר", כדבריו, למצב בישראל. הרב הדגיש ש"עבורי הישועה הגדולה שעשה ריבונו של עולם, הישועה הגדולה ביותר, הנס הגדול הוא הצלת היישוב מהשמדה מוחלטת". הוא הציב את עניין הצלת היישוב והעם היהודי כמשמעותי הרבה יותר משחרור הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל (ובכך גרס, במשתמע, שפיקוח נפש חשוב יותר מהם).  ועל כן הוא תקף "אמירות טיפשיות" ("נארישע statements"), "שאומרים שהכותל יותר חשוב מחייהם של שני מיליון יהודים. על פי הדין פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ובוודאי פיקוח נפש של כלל ישראל או של היישוב בארץ ישראל" (התמלול לקוח ממאמרו של קלמן נוימן בספר "רב בעולם חדש", 2010).

אולי בכל זאת יש מקום להתערב בשאלה כמה ילדים מותר להרוג כדי לחסל זוטר חמאס אחד.

"הצֺפה" לא התעלם מהדברים וכעבור כשבועיים (24/10/1967) הופיעה, שוב בעמודו הראשון, ידיעה שכותרתה "הגרי״ד סולובייצ׳יק: שיקולים בטחוניים ומדיניים יכריעו בעניני השטחים".

וזה לוז הידיעה:

'התערבותם של רבנים איזה שטחים מותר להחזיר לערבים ואיזה שטחים אסור להחזיר להם נראית לי בלתי סבירה ביותר׳, אמר הגאון ר׳ יוסף דוב סולובייציק בשיעורו בכנס התשובה. ׳כל ענין השטחים שייך למומחים בעסקי מדיניות ובטחון ולא לאסיפות רבנים. אינני פוסק מה כן להחזיר ומה לא להחזיר. הממשלה תפעל לפי שיקולים בטחוניים וזה יהיה פסק הלכה׳ הדגיש הרב סולובייציק.

בדברו על ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים אמר הגרי״ד סולובייצ׳יק: ׳הנני מעריך מאוד את ישועת ישראל בחודש יוני. הנס העיקרי היה בהצלת האוכלוסיה היהודית מאבדן טוטלי׳. 

נוסח הדברים שונה במעט מהתמלול שהובא לעיל אך כתב העיתון בניו-יורק עמד היטב על לוז הדברים: "התערבותם של רבנים איזה שטחים מותר להחזיר לערבים ואיזה שטחים אסור להחזיר להם נראית לי בלתי סבירה ביותר". 

תפקידה של המדינה כמקום מקלט ליהודים שאותו הדגיש סולובייצ'יק – הא ותו לא - היא העמדה הקלאסית של הציונות הדתית כפי שניסח אותה הרב יצחק יעקב ריינס. הגאולה, לשיטתו, היא עניין לקב"ה. על בסיס פרגמטי זה ייסד את שיתוף הפעולה של תנועת המזרחי עם הציונות החילונית. הראי"ה קוק, מנגד, השתית את שיתוף הפעולה על ראיית הקדושה שבחולין ועל ראיית הציונות – על החלק החילוני הדומיננטי שבה - כחלק מתהליך גאולה משיחי. אך טבעי שלשיטת תלמידי הראי"ה קוק, מחובתו של הקודש להשפיע על החול, ותפקיד עמדת ההלכה, לשיטתם, להשפיע על המדיניות. ואכן, תלמידי הרב קוק עשו נפשות לעמדתם בקרב הנהגת המפד"ל, וגם הדיון על גבי דפי "הצֺפה" נמשך. הרב אברהם שפירא, מראשי ישיבת מרכז הרב, אמר חד משמעית כי "לכל מי שיש לו ריח של תורה ידוע ומקובל וברור שכל בעיה בחיים אשר תחת השמש נמצא לה פיתרון בתורה" (10/11/1967). רבנים אחרים, שהבולט בהם הוא הרב ש"י זוין, נטו לעמדת סולובייצ'יק. 

ראויה לאזכור העקיצה שכיוון הרב משה צבי נריה אל הרב סולובייצ'יק מבלי להזכיר את שמו, "שיעלה בראש מאה אלף יהודים לארץ ישראל" (1/11/1967). אין לדעת כיצד היו נראים פני הציונות הדתית לו עלו הרב סולובייצ'יק ורבים מתלמידיו לארץ, כפי שאכן עמד על הפרק עת הוצעה מועמדותו לתפקיד הרב הראשי.

בפועל, שיטתו יוצגה בזירה הפוליטית והמחשבתית בארץ בעיקר על ידי דמויות כמו הרב אהרן ליכטנשטיין, ולאחר זמן הרב יהודה עמיטל ובני חוגם, ובאמצעות רשימת מימד. עמדתו של סולובייצ'יק שהובאה לעיל אכן שימשה את חה"כ מטעם מימד, הרב מיכאל מלכיאור, בדיון בכנסת על תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון. בין היתר אמר:

הרב סולובייצ'יק, גדול הציונות הדתית, גדול הפילוסופים היהודים, גדול בהלכה ובמחשבה, אמר: "התערבותם של רבנים, אילו שטחים מותר להחזיר לערבים ואילו שטחים אסור להחזיר להם, נראית לי בלתי סבירה ביותר". הוא אפילו השתמש בביטוי חזק יותר – משהו כמו "מגוחך". "כל עניין השטחים שייך למומחים בעסקי מדיניות וביטחון, ולא לאספות רבנים. אינני פוסק מה כן להחזיר ומה לא להחזיר. הממשלה תפעל לפי שיקולים ביטחוניים, וזה יהיה פסק ההלכה." כפי שכתב הרב סולובייצ'יק, כתב הרב זוין כאן בירושלים דברים דומים. וכפי שהם כתבו, כתבו הרב ליכטנשטיין, הרב עמיטל ועוד גדולי רבנים וראשי ישיבות. עכשיו כנראה החליט ראש הממשלה לפסוק כמו הרב סולובייצ'יק והרב ליכטנשטיין, ולא לפסוק כמו הרב שפירא. (ישיבת הכנסת, י' בחשוון, תשס"ה).  

נזק אגבי

אנחנו נמצאים בתקופה שבה תום הלב של הדרג המדיני והדרג הצבאי, "המומחים בעסקי מדיניות ובטחון", כדברי הרב סולובייצ'יק, שנוי במחלוקת, בלשון המעטה. מסיבה זו, ספק גדול הוא אם לטייסי חיל האוויר תעמוד ההגנה של "רק מילאנו פקודות" בבית דין של מעלה או בבית דין של מטה. הדבר נכון גם לאנשי הלכה. "התערבותם של רבנים איזה שטחים מותר להחזיר לערבים ואיזה שטחים אסור להחזיר להם נראית לי בלתי סבירה ביותר", אמר הרב. אבל אולי בכל זאת יש מקום להתערב בשאלה כמה ילדים מותר להרוג כדי לחסל זוטר חמאס אחד. אם יש פוסק שהשאלה בכלל מטרידה אותו.

---

יוסף כהן הוא מו"ל הוצאת "עברית" ותלמיד מחקר בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב. 

---