סוכת רחמים ושלום

הדברים הללו נכתבו באישון ליל, לאחר לימוד הושענא רבה ותוך כדי הציפיה הדרוכה לשיבת החטופים. חזרתי כרגע מהמתחם של קהילת ניר עוז בכרמי גת, העיניים דומעות והלב מוצף ברגשות שמחה ותקווה. ברוך מתיר אסורים. ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה.

***

הביטוי "סוכת שלום" שגור בפינו. זמן רב לפני ששלומית של נעמי שמר בנתה סוכת שלום, חכמים תקנו את הבקשה, "ופרוש עלינו סוכת שלומך" ואת חתימת הברכה האחרונה של קריאת שמע של ערבית, "הפורש סוכת שלום" (ראו ויקרא רבה פרשה ט). מה יסוד הצירוף המילולי של "סוכת שלום" ושל הרעיון העומד בבסיסו? 

המתפללים בנוסח הגר"א אומרים בסוכות את מזמור ע"ו בתהלים, חלף שיר של יום. פרק נפלא זה מתאר את סיומה של מלחמה, "שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה: נָאוֹר אַתָּה אַדִּיר מֵהַרְרֵי טָרֶף: אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם: מִגַּעֲרָתְךָ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס" (שם, ד-ז). המשורר מהלל את שבירת כלי הקרב ומאדיר את הקב"ה על השבתת יכולת הלחימה של החיילים ועל הדממה של רכבי המלחמה. המפרשים נטו להטיל את המזמור על מציאות היסטורית ספציפית (למשל, הכיבוש האשורי), כנבואה של המשורר, ופירשו את המזמור כמתייחס להשבתת אויבי ישראל בידי הקב"ה. אולם הפשט אינו מרמז על כך. "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה: בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ סֶלָה" (ט-י). הקב"ה מחליט על השמעת הדין, שמטרתו להושיע את כל ענוי (=עניי) הארץ (=העולם), והארץ שוקטת. הקב"ה מוצג כמי שאינו יכול לשאת עוד את גורלם האכזר של האומללים שבבני האדם. אך במקום שהקב"ה ישלח עברה וזעם, כפי שמתואר לא אחת במקרא, הוא אוחז במידת השלום ומנתץ את כוחו המשחית של האדם. 

כפתיח למאמץ אלוהי זה, המשורר מספר: "נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ. וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (ב-ג). המובן הפשוט של הפסוקים הוא לכאורה לאומי – גדולת ה' המתבטאת בעשיית שלום נודעת אצל הקולקטיב (יהודה, ישראל) – וגיאוגרפי – בעקבות עשיית השלום מיוסד בית ה' בירושלים (שלם, ציון). אך הניסוח "שלם" מעורר עניין. רק פעם אחת נוספת מופיע "שלם" במקרא כשמה של ירושלים, בסיום מלחמת המלכים בספר בראשית (יד, יח): "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן". ירושלים, כך נשמע, קרויה "שלם", כאשר החרב חדלה מעבור בארץ. ממילא, יש לקרוא את הפסוק הזה לא רק כמסמן גיאוגרפי אלא כהגדרה לסוכתו של הקב"ה. בהתאם להמשך המזמור, סוכה זו מיוסדת על השבתת המלחמה ["עד עולם מבלי תקומה", כדברי מצודת ציון], בדומה לנבואות על כיתות חרבות לאתים ועל גויים שלא רק שלא ישאו זה אל זה חרב, אלא אף יחדלו מללמוד מלחמה. 

הבחירה בפרק זה כמזמור של ימי הסוכות אינה מבוססת אפוא רק על הופעת הסוכה במזמור, אלא על הצבת ערך השלום ביסוד חג הסוכות. ואם כך, הסוכה היא בבואה של אותה "סוכת שלום" שאותה אנו מבקשים מהקב"ה לפרוש עלינו ושעליה אנו מודים. 

שלום ורחמים

אלא שכידוע בחלק מנוסחי ברכה זו מופיע בצד השלום גם הרחמים: "ופרוש עלינו סוכת רחמים ושלום". הרדב"ז (מגן דוד, אות כ) יצא נגד נוסח זה ובעקבותיו החיד"א, כף החיים ולבסוף הרב עובדיה יוסף. אלו הותירו את הנוסח "סוכת שלום", בהתאם לנוסח המופיע אצל חז"ל ובעקבות זאת בשולחן ערוך. אך הרדב"ז עצמו נימק את התנגדותו לנוסח זה על בסיס תוכני: "כי במקום שלום שם הרחמים". שלום, טוען הרדב"ז, מותנה ברחמים. ונראה שלא רק ברחמי שמים הרדב"ז מדבר, אלא ברחמי אדם. ממילא יעילות מאמציו של הקב"ה להשכנת שלום תלויה בהכשרת לבבות בני האדם לרחם זה על זה. 

הסוכה יכולה להזכיר לנו את האופק שיש לשאוף אליו – סוכת השלום – ואת הצעד ההכרחי שעלינו לנקוט בדרך לאופק זה: מאבק פנימי באכזריות ואימוץ מידת הרחמים בדרכו של הקב"ה, אשר "רחמיו על כל מעשיו". 

ועל כך מצינו באבות דרבי נתן (נו"א, לז): 

שבעה מדות משמשות לפני כסא הכבוד אלו הן: חכמה, צדק, ומשפט, חסד, ורחמים, אמת, ושלום. שנאמר 'וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'' (הושע ב' כ"א כ"ב). ר' מאיר אומר: מה תלמוד לומר, 'וידעת את ה'' – אלא מלמד שכל אדם שיש בו כל מדות הללו יודע דעתו של מקום.

ידיעת האל דורשת מהאדם אימוץ של המידות הללו, ורחמים בכלל. וכך כתב ר' יונה גירונדי (שערי תשובה, שער ג, לו):  

'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך' (דברים טו, ז). הוזהרנו להסיר מנפשנו מדת האכזריות, ולנטוע בה נטעי נעמנים, הם הרחמים והחסדים הנאמנים, כמו שכתוב (שם כח, ט): והלכת בדרכיו. ובעבור כי מן האפשר שלא יקפוץ את ידו ויחון את העני ולא מדרך הרחמנות, כענין שנאמר (משלי יב, י): 'ורחמי רשעים אכזרי', על כן כתוב: 'לא תאמץ את לבבך'. ועונש האכזריות רע ומר, כאשר יתבאר בשער האכזריות בעזרת האל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנא ב): '"ונתן לך רחמים והרבך" (דברים יג, יח) – כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים'.

וכך, ברגעים אלו, כאשר הלב סוער מהציפיה הדרוכה לחזרת החטופים וכאשר יש סוף סוף פתח תקווה לסיומה של מלחמה נוראה זו, הסוכה יכולה להזכיר לנו את האופק שיש לשאוף אליו – סוכת השלום – ואת הצעד ההכרחי שעלינו לנקוט בדרך לאופק זה: מאבק פנימי באכזריות ואימוץ מידת הרחמים בדרכו של הקב"ה, אשר "רחמיו על כל מעשיו". 

---

ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית במכינת צהלי ובמסגרות נוספות. ממייסדי ועורכי ישר.

קרדיט לתמונה ברשתות החברתיות: ויקימדיה

---