בבוקר השבעה באוקטובר פרצה לחיינו מצוות פדיון שבויים בעוצמה שלא ידענו בעבר, ומאז היא מטילה צל כבד על חיינו, צל שלדאבוננו עדיין לא סר. בזמן שחלף בינתיים דנו רבים במקורות ההלכתיים שבמשנה, בגמרא, ובספרות הפסיקה לדורותיה, והצביעו על שיקולים שונים בעד עסקה או נגדה.*
אלא שסוגיית פדיון שבויים אינה תחומה בגבולות ההלכה בלבד. אפשר למצוא לה הדים מפתיעים גם במקורות אחרים, שאמנם אינם עיקר להיבטים מעשיים של המצווה - שאין לך מצווה רבה ממנה, כדברי הרמב''ם (הלכות מתנות עניים ח, י) - אך הם הם המעצבים את האתוס המכונן אותה. כך למשל מפרש רבנו בחיי את הדיבר הראשון בעשרת הדיברות - "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'': ''ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ, כי רצה להזכיר המצווה והוא מצוות פדיון שבויים של ששים ריבוא יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם, והוא יתברך צוונו והלכת בדרכיו" (כד הקמח, צדקה, א ח). כאשר נגלה הקדוש ברוך הוא לעמו בסיני, הוא לא הזכיר את בריאת העולם, אלא את יציאת מצרים דווקא; כאומר: מה אני פדיתי אתכם מן השבי במצרים, אף אתם, בני ישראל, מחוייבים לפדות שבויים.
סוגיית פדיון שבויים אינה תחומה בגבולות ההלכה בלבד. אפשר למצוא לה הדים מפתיעים גם במקורות אחרים, שאמנם אינם עיקר להיבטים מעשיים של המצווה, אך הם הם המעצבים את האתוס המכונן אותה.
הרעיון הנשגב – פדות עם משבי והוצאתו לחרות - מופיע בבשורת הגאולה בראש פרשת וארא:
"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִידִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם" (שמות ו, ה-ו). ההבטחה גדולה; היא ככל הנראה הרבה מעבר להשגת בני ישראל, השקועים בעבודתם המפרכת בחומר ובלבנים ואינם מסוגלים לתפוס אותה. ואכן, כך הם פני הדברים בהמשך - משה מעביר את דברי ה' אל העם, ולא נענה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט).
מיד אחר כך באה פסקה תמוהה, לכאורה שלא במקומה, הכוללת את רשימת שמות ראשי אבות העם: "בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי… וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית… בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי… בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי… וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל… וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי… וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי, וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי" (שמות ו, יד-כב). שמות רבים, מספרם למעלה משלושים, רשימה סתמית, שמות בלבד. מה לרשימה זו ולפרשה? מה הטעם באזכור שמות מקצת השבטים וצאצאיהם מיד לאחר ההבטחה האלוהית לפדיון שבויים ולפניית משה אל העם? המפרשים מתלבטים ומנסים למצוא פשר לדבר (ראו רש''י, רשב''ם, כלי-יקר במקום, ועוד).
הימים האלה מאירים את הרשימה הכמו-סתמית הזו באור חדש. ההבטחה לפדיון שבויים, ביסודה, היא בעלת אופי של הצהרה לאומית. היא פונה אל העם כעם, כקיבוץ בני אדם המשתייכים ללאום בעל קווי אופי, ייחוס וזהות מובדלים ומוגדרים. ובקיצור, היא מכוונת לכלל, לאו דווקא לפרט. אך אם כן, מה יאמר לעצמו האסיר הבודד, השבוי המתענה תחת נוגשיו? מה יאמר חנוך, ומה יאמר כרמי, ומה יחשבו ימואל, וימין ואהד? ומי ישמע לזעקת אלקנה ואביאסף? מי יזכור שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, שייסוריו, עינוייו, כאדם, הינם פרטיים שלו, של גופו ושל נפשו? בני אדם יושבי חשך וצלמוות, הנתונים תחת סיוטי בלהות, הנאנקים מסבל ומעינויים, אינם יכולים בהכרח לתת את דעתם על סבל האומה ועל הבטחות נשגבות לגאולה ופדות.
ההבטחה לפדיון שבויים היא הצהרה לאומית. היא פונה אל העם כעם, כקיבוץ בני אדם המשתייכים ללאום בעל קווי אופי, ייחוס וזהות מובדלים ומוגדרים. היא מכוונת לכלל, לאו דווקא לפרט. אך אם כן, מה יאמר לעצמו האסיר הבודד, השבוי המתענה תחת נוגשיו?
אולי על כן מניח ה' את הפנייה לכלל, לאומה, ומונה את היחידים: לבני ושמעי, מחלי ומושי, אלישבע ונדב ואיתמר, כל אחד ואחת מכם בן יקיר לי, בת יקירה לי. כל אחד מכם הוא ראי האומה כולה, ועם זאת יחידי לי. יחידי שנברא בצלמי, ולא אוכל לראות בענות-נפשו. ודעו, מתחייב אני בפני כל אחד ואחד מכם: אציל ואפדה כל אחד מכם באופן פרטי, בתשומת-לב, כאילו כל אחד מכם יחידי לי בעולם.
בכמה בתי כנסת, כמו גם בעצרות ציבוריות, אנו שבים וקוראים את שמות החטופים והחטופות, אחד לאחד, אחת לאחת. אנחנו קוראים לשיבתם הביתה, עכשיו. אפשר שזו הגאולה האמיתית: לא רק המעשה הלאומי הגדול, נשגב ככל שיהיה, אלא גם, ואולי דווקא, ההתייחסות הפרטית לכל אדם, לכל נברא בצלם. ורק כאשר יגאלו כולם, עד האחרון בהם, תהיה הגאולה שלמה.
* בכמה ממקורות ההלכה דנתי בסדרת מאמרים שפורסמו בכתב עת זה כבר למן ה- 16 באוקטובר ולאחריו. טענתי בהם שוב ושוב כי מוטב לשחרר את החטופים גם במחיר גבוה, וכי עמדה זו מעוגנת היטב מבחינה הלכתית (ראו עת פדיון שבויים; הצל לקוחים למות; אין מבריחין את השבויין: מה אומרת ההלכה על שחרור חטופים בכוח הזרוע?).
מוטי קפלן הוא בוגר ישיבת היישוב החדש, עמית מחקר בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ומורה במסלול לתכנון ערים באוניברסיטה העברית בירושלים.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.