top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר טפת הכהן-ביק

פורים שאינו שמח? על החלפת השמחה בתקווה ובתפילה


 


פורים הולך ומתקרב ועמו עולה השאלה האם וכיצד לשמוח. הדיונים הללו מזכירים דיונים שנערכו אחרי החורבן, האם להמשיך ולשתות יין, מה ניתן לשייר כדי להביע את הכאב. האם אפשר להמשיך את החיים ואיך.

[הטור הזה יהיה בבחינת רק על עצמי לספר ידעתי, או מעין אנתרופולוגיה אישית. של הסביבה הקרובה. מה המשמעות של ניתוח שיחות שלי עם מכריי? מדוע לכתוב על כך? איזו משמעות יש לחווייה האישית שלי? האם היא טענה בעלת תוקף? מה היא מייצגת, אם לא סתם שיחות סלון אקראיות, אסופת חברים אקראית. במה החווייה האישית שלי משנה? כיצד אוכל לבגוד בקרוביי, לרגל, לדווח?]

בשבוע שאחרי השבעה באוקטובר שוחחתי עם מכר: "זה נורא כל מה שקרה, אבל בסופו של דבר, בכל פעם שאין אחדות בעם, משהו רע קורה כדי לאחד בינינו. המלחמה הזו תביא עימה אחדות וטוב". "אתה לא רציני", קראתי מופתעת אל מול המשפט הזה שיצא מפיו. "לא יודע", הוא ענה, "עובדה שבכל פעם שיש סדקים בעם ישראל יש צרות". "חוץ מזה, כשאת שומעת זיכרונות ממלחמת יום כיפור את יכולה לראות כמה זה חיבר אותם, חילונים נלחמים לצד דתיים, אשכנזים לצד מזרחים, קיבוצניקים לצד עירוניים, את מבינה שאולי המלחמה הזו הייתה הכרחית לחיבור של העם". 


מלחמות קורעות לבבות, מביאות כאב עצום ונזק שהשפעותיו ניכרות במשך עשורים, ואינן מביאות לאחדות המדומיינת הזו. מלחמות רק מטאטאות את המחלוקות מתחת לשטיח רעוע. אחדות אמיתית תתעורר לנוכח עשייה משותפת וחיובית.

למה הוא מתכוון, שאלתי את עצמי בקדחתנות אחרי השיחה. המשפט שלו תפס אותי בבטן הרכה. האם הוא מתכוון לכך שזה עונש? האם זו מעין תוכנית אלוהית? האם הוא מוצא קדושה במלחמה? תכלית בסבל? 

ובעצם, חשבתי לעצמי, בתרבות ניו-אייג' שרואה בכל סבל "שיעור", האם זה מפתיע שתכנים תיאולוגיים עוברים רדוקציה של קאוצ'רים? האם הוא אינו מבין שסבל הוא סבל הוא סבל? שמוות הוא מוות הוא מוות? לא הפניתי אליו את השאלות הללו, אך המשכתי לריב איתו בראשי. 


על האיסור לשמוח

על הרעיון שהלך ונשמע ביתר שאת בשנה החולפת, לפיו על ישראל להתפצל למדינות או תת-מדינות שונות, בחלוקה זו או אחרת, עפרי אילני כתב לפני המלחמה שממילא ישראל ויהודה נפרדים, ושרובנו, כך הוא כתב, איננו מכירים אנשים שתומכים בהפיכה המשפטית. אני זוכרת שנשנקתי כשקראתי את התיאור שלו. מעולם לא קראתי תיאור רחוק יותר מתיאור חיי שנקרעים בין דמויות שנדמות לי לא פעם כאילו הגיעו מציוויליזציות אחרות. אנשים שאוכלים אחרת, הולכים אחרת, מתלבשים וחושבים כל-כך שונה זה מזה. לא יהודים ויהודים, פרוגרסיביים ומתנחלים קיצוניים, אינטלקטואלים במגדל השן, ומרפאים אלטרנטיביים, עניים ועשירים. חיי מתנהלים על פי לוחות שנה שונים (אני נזכרת איך שיננתי את תאריך הלידה הלועזי שלי בדרך לצו ראשון, לומדת לראשונה שינואר הוא החודש הראשון). לעיתים אני מרגישה כאילו מוחי מתפקע מן הגמישות השיחנית שעליי להפגין (ולא תמיד בהצלחה), ולפעמים אני מרגישה שאני משקרת, מחביאה, מניחה קשרים שונים במגירות שונות, ומנסה לשלוף את הטון הנכון. אבל מאז המלחמה מה שהיה הכי מבהיל עבורי הוא שהרגשתי שחבריי הימניים מפגינים שמחה, בעוד חבריי השמאלנים באבל כבד, על סף התפרקות. בהתחלה אמרתי לעצמי שזה הכרחי, שיש לשמור על מורל, שצריך להרים את הרוח, שצריך לנחם. אבל האם זה אכן כך? מה משמעותה של שמחה בעת הזו? 

כבר אריאל שורץ בטורו "אין אורות במלחמה" וגם אנוכי התייחסנו בכתב העת "ישר" לשמחה המלווה חלקים מן הציבור ביחס למלחמה הנוכחית: שורץ כתב כי התבטאויות שונות של אישי ציבור ורבנים מעלות "תחושה קשה: יש סביבנו עולם דתי השמח, במובנים רבים, במלחמה הנוכחית. כך לדוגמא כותב הרב יגאל לוינשטיין בספרון 'כארי יתנשא – על רוממות הרוח ומדרגת החיים המיוחדת בעת מלחמה' שראה אור לרגל המצב: 'המלחמה אינה עניין שולי, ואף אין להתייחס אליה כעין 'טעות' או 'תקלה' שהיינו מעדיפים להימנע ממנה. המלחמה היא דבר גדול והיא מביאה בכנפיה בשורה גדולה לאנושות בסופו של דבר' (עמ' 6). לעמדתו של הרב לוינשטיין,  [...] עבור האדם הפרטי המלחמה היא אמנם מאורע קשה, אך ברמה הלאומית היא מזמנת רגעים גדולים שבהם עם ישראל 'חושף מתוכו את מדרגות חייו האדירות' (עמ' 4).

אבל זה לא רק בקרב הקיצוניים ביותר. גם המשורר אליעז כהן, בטור שאני מסכימה עם חלקים רבים שלו, כותב: "לפעמים המציאות מתקנת את עצמה באופן נוראי, קשה, אבל כנראה שזו הדרך היחידה. כבר נאמר עלינו שאנו עם-קשה-עורף. לא היינו מסוגלים להושיע את עצמנו-מעצמנו. אני יודע כי הייתי שם לאורך כל עשרת החודשים הקשים הללו, בנסיונות לחבר וליצור אמון-מחודש ולהגיע להסכמות. מה לא ניסינו? ועם מי לא? בהובלת נשיא המדינה, שרתם את עצמו ואת כל אנשיו לעניין. שברנו את הראש על כל הקירות. יצרנו שרשרות-אנושיות, בנסיונות נואשים למנוע את קריעת החבל, שנמשך חזק מדיי משני-הצדדים. שבתנו-רעב. פירפרנו כמו משוגעים. ושום מאמץ ויוזמה ושכנוע וכח שניסינו לא עצר את הטירוף הזה, את השיסוע הפנימי שכבר היה משוכנע ומבוצר ומאוהב בשוחותיו. ואז בא השביעי באוקטובר".

הדברים הללו קשים לי, אבל הם גם לא נכונים בעיניי. מלחמות קורעות לבבות, מביאות כאב עצום ונזק שהשפעותיו ניכרות במשך עשורים, ואינן מביאות לאחדות המדומיינת הזו. מלחמות רק מטאטאות את המחלוקות מתחת לשטיח רעוע. אחדות אמיתית תתעורר לנוכח עשייה משותפת וחיובית - אפשר להתאחד סביב עשייה אזרחית טובה, סביב ערכים מוסריים, סביב קידום מערכות חינוך ובריאות, סביב פיתוח השכלה ותרבות; ולא דרך מלחמות ושנאת האחר. 


בתרבות ניו-אייג' שרואה בכל סבל "שיעור", האם זה מפתיע שתכנים תיאולוגיים עוברים רדוקציה של קאוצ'רים? האם אבדה ההבנה שסבל הוא סבל הוא סבל? שמוות הוא מוות הוא מוות? גם אם מחלה או אסון עשויים להביא עימם תובנות חדשות, הרי אנחנו מתפללים תמיד שנלמד את השיעורים שלנו כיחידים וכחברה על דרך הטוב, ו"לא על ידי יסורין וחלאים רעים".

ואולי זה המקום להזכיר את ספרה החשוב של סוזן סונטאג המחלה כמטאפורה ולהגיד כי ברגעים מסוימים בהיסטוריה, וגם בחיים, התשוקה לפרשנות אינה מוסרית, ואין למצוא משמעות בסבל, כפי שגם מצאו בו רעיו של איוב. גם אם מחלה או אסון עשויים להביא עימם תובנות חדשות והתפתחות, הרי אנחנו מתפללים תמיד שנלמד את השיעורים שלנו כיחידים וכחברה על דרך הטוב, ו"לא על ידי יסורין וחלאים רעים". עלינו להגיד זאת שוב ושוב, ולסרב לפרשנות אופטימית של האירועים הנוכחיים. 


ירידה לצורך עליה ופרשנות של אסון

אני פוגשת בעוד ניסוח של שמחת הקושי, כעת בלשון קוקניקית, כתגובה לפוסט בפייסבוק [האם מותר לי להעתיק כך תגובה שראיתי? איזה תוקף יש לתגובות בפייסבוק? על מה הן מעידות? כותב התגובה הוא מורה, תגובתו היא עדות על ישראל העכשווית]. 

"כבני אדם אנחנו כלואים בראיית היום יום, חווים  את הרגע, והרגעים הם קשים

אנחנו צריכים להתרומם ל"ראיה מקיפה"

האבידות הקשות הן חלק מהסיפור

אבל הן לא מעיבות על הטוב שהולך וגובר

שמוסיף והולך

משהו טוב קורה פה!

משהו טוב קורה פה!

חודש טוב."

משהו טוב קורה פה? בהיתי במילותיו הנחרצות. כיצד אפשר להגיע לעיוות כזה? האינך רואה את המוות ואת הכאב?

נדמה כי ההבדל בין שמחה ובין עצב טמון בפרשנות שניתנת לאסונות. כיצד נתפסת המשמעות של ירידה לצורך עלייה. יש ירידה לצורך עלייה המגיעה בדיעבד. אילו נקלעתי לצרה גדולה, אילו נקלעתי לחטא, השאלה היא כיצד עלי לנהוג. ירידה לצורך עלייה כזו היא שונה בתכלית משמחת הירידה, וממציאת משמעות בירידה עצמה. יש הבדל בין ההבנה שצריך למצוא כוחות לצאת מן האבל, ובין שמחה מן האובדן. איננו יכולים ואיננו רוצים למצוא משמעות מיסטית או גאולית באובדן שחווינו. איננו יכולים לראות בירידה הזו "מלחמת גוג וגוג", מלחמה שבאופן מיסטי תביא לפיתרון הבעיות כולן. 


האם אנחנו מטעינים את מצוות מחיית זכר עמלק בפרשנות של הרגע הנוכחי? אני מעזה לחשוב שבבית כנסת שבו אתפלל זו לא תהיה הפרשנות, אך אני חוששת שזו תהיה הפרשנות בחלק מבתי הכנסת, ואז, אם יש יסוד לחשוב שקריאת התורה היא קריאה לנקמה ברגע הנוכחי, נראה לי שיש מקום לשקול לא לקחת חלק בחובת הקריאה.

חלק מן השאלה האם יש לשמוח בפורים הקרוב טמון בשאלה שעומדת לפתחנו לקראת הקריאה בשבת הקרובה: ראשית האם אנחנו מטעינים את מצוות מחיית זכר עמלק בפרשנות של הרגע הנוכחי, כלומר טוענים שאנשי עזה (ולא רק באנשי החמאס) הם עמלק; ובהמשך לכך האם אנחנו קוראים ל"מחיית עמלק", חס וחלילה, כפשוטו, והאם אנחנו, כמעט בלתי אפשרי להעלות את הדברים על הכתב, שמחים ב"מחיית עמלק". 

אני מעזה לחשוב שבבית כנסת שבו אתפלל זו לא תהיה הפרשנות, אך אני חוששת שזו תהיה הפרשנות בחלק מבתי הכנסת, ואז, אם יש יסוד לחשוב שקריאת התורה היא קריאה לנקמה ברגע הנוכחי, נראה לי שיש מקום לשקול לא לקחת חלק בחובת הקריאה. 


ההבדל שבין תקווה ובין אופטימיות

בחוברת איך להתנגד אורנה קזין מזכירה את הבחנתה של רבקה סולניט בין אופטימיות ובין תקווה. אופטימיות מניחה שיהיה בסדר, אך בסופו של דבר היא צידו השני של מטבע הפסימיות. נקודת המוצא שלה היא שלא חשוב מה נעשה, משהו טוב יקרה בלאו הכי. תקווה, לעומת זאת, שונה מאופטימיות, והיא "נשענת על ההכרה בעובדה שאנחנו לא יודעות מה יהיה, אין לנו שום דרך לדעת, אבל אנחנו כן יודעות שאפשר להשפיע על מה שיהיה: האפשרויות פתוחות, ובכוחנו לבחור, לנוע, להזיז, לעשות שיהיה טוב" (איך להתנגד, עמ' 33).


לו הייתי רבנית, הייתי פוסקת שפורים הקרוב אינו יכול להיות בבחינת שמחה, אך הוא יכול לקבל את אורותיה של התקווה, היינו של התפילה.

במאמר יפה מבחינים גם דייוויד פלדמן ובנימין קורן בין אופטימיות ובין תקווה: "האופטימים פשוט מאמינים שדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. העתיד יהיה טוב. מסיבה זו, רואים בהם לעתים קרובות מי שמרכיבים משקפיים ורודים או מי שרואים את חציה המלא של הכוס – ולעתים הוא אפילו מלא במיץ ממותק. אבל תקווה אין פירושה לראות את חציה המלא של הכוס. יש מקום לתקווה גם כאשר רק שליש מן הכוס מלא, או כשהכוס ריקה לגמרי. משום שתקווה אמיתית אין פירושה חיים בעולם של פנטזיה. היא קשורה לחיים בעולם הזה. למשל, היא אינה מתכחשת לסבל ולכאב".

לו הייתי רבנית, הייתי פוסקת שפורים הקרוב אינו יכול להיות בבחינת שמחה, אך הוא יכול לקבל את אורותיה של התקווה, היינו של התפילה. תקווה היא צעקה גדולה על הכאב, היא הכרה בו, והיא גם תפילה לשינוי וקבלה עצמית להירתם למען השינוי הזה. אין טעם לקריאה להרמת המורל באופן מזויף, ואין טעם לשמחה סרת טעם. ליבנו שבוי בעזה, יחד עם החטופים ויחד עם משפחותיהם. ליבנו אבל על ההרוגים ודואג להחלמתם של הפצועים. ולבנו מדמם לנוכח מראות ההרס, הכאב והמוות בעזה. אדם בעל לב אינו יכול לשמוח בהכאת אויביו, בייחוד כשיש בתוכם טף ונשים ובלתי מעורבים. מעשי ידיו של הקב"ה טובעים בים ואיננו יכולים לומר שירה בעת הזו. 

אני מתפללת שיהיה לנו פורים של תקוות, ושתפילותינו יתקבלו. אני מתפללת לנחמה אמיתית, כזו שיש בה גם תקווה לעתיד מתוקן יותר.

 


 

ד"ר טפת הכהן-ביק, חוקרת ספרות עברית, למדה במדרשות מגדל-עוז ולינדנבאום, לימדה בבתי מדרש ובמוסדות להשכלה גבוהה. מלמדת כעת באוניברסיטת ניו יורק. שותפה בייסוד ישר ובעריכתו.


 


רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? 

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.


רוצה לתמוך ב'ישר'? 

אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

חידוש 'הברית' ובקשת שפה

מתוך התמקדות בסדקים שנוצרו בנו בשבת השחורה, מנסה פרופ' אבינועם רוזנק להציע מושגי יסוד לשיח משותף, שיש בו שיתוף גורל וייעוד.

שבת זכור – מחיית זכר עמלק

מחיית עמלק, כותבת הרבנית שלומית פלינט, מתחילה בכך שנבחר לא לנהוג בדרכי עמלק, אלא נשמור על צלם אלוהים שבנו.

Comments


bottom of page