top of page
  • תמונת הסופר/תאריאל שורץ

פֶּסַח


 


[מאמר זה הוא חלק מהאסופה "בקשו צדק: תוספת חברתית לליל הסדר" שפרסמה תנועת מעגלי צדק לקראת פסח תשפ"ד].


"וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם  - וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית" (שמות יב, יג). הדימוי של המשחית העובר מבית לבית בליל יציאת מצרים, מקבל נופך מצמרר על רקע אירועי החודשים האחרונים. בימים הללו הנגף ניתן בבתיהן של משפחות רבות, אשר חלק ניכר מהן עדיין לא שבו לביתן. כך, על אף שחג הפסח הוא חגם של הבית ושל המשפחה, רבים כל כך – החטופים מעזה יחד עשרות אלפי מפונים מהצפון ומהדרום – יחגגו אותו השנה רחוקים מביתם וממשפחותיהם.

בשנה כזו, משפט הפתיחה של ה"מגיד" שבהגדה, מקבל חשיבות יתרה: "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח". ליל הסדר נפתח בהזמנת הנזקק, העני, האחר, לבוא ולחלוק עמנו את שולחן החג. הקריאה הזו, שכאמור פותחת את הסדר, היא תמצית הסולידריות היהודית. השמחה היהודית שלמה רק כשהיא פתוחה אל החוץ ומזמינה את האחר לקחת בה חלק. השמחה אינה יכולה להיות סגורה בדל"ת אמותיהם של הקרובים אלינו, כפי שמזהיר הרמב"ם בהלכות החג: "מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו" (משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב, ו, יח).


היכולת להביא מהרוח הסולידרית הזו אל דרך הפעולה של המדינה, הוא מבחנה הגדול של המדינה היהודית. תפיסה זו משתקפת בדברי הרש"ר הירש: "האופן בו מתייחסת מדינה אל הזרים הדרים בתחומה, הוא תמיד קנה–מידה מדויק למידת הצדק והאנושיות השוררת באותה מדינה".

אין זה מקרי שההגדה נפתחת בפנייה אל החוץ, אל העני והנצרך. הדבר נובע באופן ישיר מהאופן בו זיכרון יציאת מצרים מעוצב במסורת היהודית. יציאת מצרים לא משמשת כהצדקה לנקמה או לבנייתה של חברה סגורה המגלה חשדנות כלפי האחר. נהפוך הוא – זיכרון יציאת מצרים מחייב אותנו לחיות מתוך פתיחות לכאב ולסבל של האחר, ומתוך דאגה ואהבה אל הגר, היתום והאלמנה, וכל מי שנמצאים בשולי החברה. ברוח זו מפרש ה"כלי יקר" את דברי התורה "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט): "כי כל מי שלא היה גר מימיו אינו מרגיש בצערו של הגר ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר". דווקא ההיכרות מכלי ראשון עם כאב וסבל היא זו שפותחת את הלב לחמלה ולדאגה כלפי מי שנמצאים כיום במצב דומה.

היכולת להביא מהרוח הסולידרית הזו אל דרך הפעולה של המדינה, הוא מבחנה הגדול של המדינה היהודית. תפיסה זו משתקפת בדברי הרש"ר הירש בפירושו על זיכרון יציאת מצרים: "המבחן האמיתי יהיה האופן בו המדינה היהודית מתייחסת אל הזרים. הזרים צריכים ליהנות מכל הזכויות המוענקות לאזרחים, ויש לנהוג עימם באהבה וחסד. האופן בו מתייחסת מדינה אל הזרים הדרים בתחומה, הוא תמיד קנה–מידה מדויק למידת הצדק והאנושיות השוררת באותה מדינה" (פירוש הרש"ר הירש על שמות, כג, ט).

ואכן, רוח הסולידריות והאחווה החברתית היתה במשך חודשים רבים האוויר שנשמנו כפרטים וכחברה. בזמן בו פרצה המלחמה, היתה תחושה כי מנגנוני המדינה מתפרקים ואינם מסוגלים להעניק מענה ליחידים, לקהילות ולאזורים מוכי אסון. אך דווקא בזמן זה התגלתה סולידריות קהילתית מרשימה בכל חלקי הארץ. אלו היו כוחות אדירים שנשבו הודות לחברה האזרחית החזקה, לתחושת הקהילתיות המרשימה ולרוח הערבות ההדדית המתקיימת בחברה הישראלית.


זיכרון הכאב, המרירות, ההדרה והקושי יכול להיות גורם מעורר המניע אותנו להיות רגישים יותר אל מול גילויים של הדרה חברתית, סבל ואי-צדק ולפעול לתיקונם.

אך סולידריות חברתית והתגייסות קהילתית נוטות להתפוגג לאחר זמן מה. יחידים, מסורים ככל שיהיו, לעולם לא יוכלו למלא את הצרכים החברתיים עבור כלל תושבי המדינה לאורך זמן. לכן, כעת עלינו לקחת את הרוח המרשימה הזו ולהפוך אותה לבת קיימא. מוטל עלינו לקחת את ההתגייסות החברתית הספונטנית והוולונטרית שבנינו סביבנו, ולעצב בדמותה את האני מאמין של המדינה שלנו – מדינת רווחה שדואגת לבניה ולבנותיה לביטחון תזונתי, לחוסן נפשי, לשיקום פיזי, לצמצום פערים, לבריאות, לרווחה, לחינוך ולמתן שוויון הזדמנויות אמיתי.


מוטל עלינו לקחת את ההתגייסות החברתית הספונטנית והוולונטרית שבנינו סביבנו, ולעצב בדמותה את האני מאמין של המדינה שלנו.

בדומה לזיכרון יציאת מצרים, הטראומה הקולקטיבית עשויה להיות לא רק אירוע משתק, אלא גם אירוע שמאפשר לערער על הסדרים הישנים ולזכך את העמדות הדתיות והמוסריות שלנו. זיכרון הכאב, המרירות, ההדרה והקושי יכול להיות גורם מעורר המניע אותנו להיות רגישים יותר אל מול גילויים של הדרה חברתית, סבל ואי-צדק ולפעול לתיקונם. כפי שכתב הרב שג"ר בהקשר אחר: "אפשר שהייסורים המרים יתבררו כייסורים של אהבה, שהטראומה תזכך אותנו. אפשר שבמקום שנשקע במרירות, היא תהיה לכוח מניע חיובי... ולעשייה נמרצת בתחום החברתי". זוהי רוחו של חג הפסח, חגה של הסולידריות היהודית שצומחת דווקא מתוך המפגש עם הכאב והשבר, ומתוך כך מבקשת להביא גאולה לעולם.



 

אריאל שורץ הוא משפטן ועובד סוציאלי, פעיל בארגון מעגלי צדק וחבר בשמאל האמוני.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? 

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.


רוצה לתמוך ב'ישר'? 

אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

תיקון עכשיו: מאחדות למחאה

אחדות איננה מילת כישוף שפשוט אומרים והיא מתרחשת, כותבת ניצן כספי שילוני. אסור שהיא תשתיק ביקורת. בצד שותפות גורל, היא מחייבת גם פלורליזם.

Comments


bottom of page