top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי

רצח בשגגה? אין דבר כזה


 


החדשות שריצדו על מסך הטלפון במוצאי השבת לא נותנות מנוח. שלושה חטופים - אלון שמריז, סאמר טלאלקה ויותם חיים, זכרונם לברכה - נהרגו על ידי חיילי צה"ל לאחר שהצליחו לברוח משוביהם. אין לדמיין מה עבר עליהם בעשרות הימים שחלפו מאז אותה שבת ארורה; אין לדמיין מה עבר בראשם בשניות האחרונות לחייהם. 

הנפש מבקשת לעצור הכל לנוכח הדם שנשפך לשווא; לתת שהות למחשבה על חיים שנגדעו באופן טראגי כל כך; לקרוא, לכל הפחות, על כל אחד מההרוגים, ולזכור שכל אחד מהם היה עולם ומלואו; לחוש קרבת-לב לשלוש משפחות שהחזיקו שביב של תקווה בימים ולילות מסויטים, לשווא. אבל אין זמן, אין זמן, אף פעם אין זמן, בעיקר לא במוצאי שבת; שכן כפי שיודע כל שומר שבת, כאשר החדשות מגיעות באיחור של יממה, הן מגיעות לעוסות, ממוסגרות, מסונתזות. הפרשנות בתקשורת עולה על גדותיה, צועקת מכל כותרת בנפרד ומכולן יחד; והרגע הבודד, השקט, של האסון - נבלע ברעש הגדול.

וכמו תמיד, הרגע הבודד הוא גם נושא למחלוקת. אלא שבמקרה זה, אין - ולא צריך להיות - מקום למחלוקת כלל. כפי שקבע בפשטות הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, "הירי בחטופים בוצע בניגוד להוראות הפתיחה באש. אסור לירות על מי שמרים דגל לבן ומבקש להיכנע". הרמטכ"ל עצמו גילה הבנה כלפי היורים, בלשון אמפטית מאוד, ובצדק: "אני נכנס לראשו של הלוחם בשג'אעיה, אחרי ימים של לחימה קשה, היתקלויות מטווחים קצרים, מפגש עם מחבלים לבושים בבגדים אזרחיים המגיעים בדרכי הונאה שונות. הוא חייב להיות ערני ודרוך לכל איום".


במקרה זה, אין - ולא צריך להיות - מקום למחלוקת כלל. כפי שקבע בפשטות הרמטכ"ל, "הירי בחטופים בוצע בניגוד להוראות הפתיחה באש. אסור לירות על מי שמרים דגל לבן ומבקש להיכנע".

ואכן, הלוחמים פועלים במציאות בלתי אפשרית, ונדרשים לקבל החלטות לחיים ולמוות בשבריר שניה. אך בדיוק בשביל מציאויות כאלה, הבהיר הלוי, יש פקודות, שמטרתן לצמצם את מרחב הטעות בשיקול הדעת האנושי. יכולתו של הרמטכ"ל להעניק גיבוי ללוחמים ובנשימה אחת גם לבקרם - היא ביטוי לא רק למנהיגות ראויה שחסרונה מורגש בימים אלה, אלא גם לתפיסת עולם יציבה וברורה, שהשיח הפוליטי הרדוד שלנו מתקשה כל כך להכיל.


שוגג הקרוב למזיד

התורה עוסקת בהרחבה במקרים של רצח בשגגה. לפרשיות השונות המוקדשות לכך (שמות כא, יב-יד; במדבר לה; דברים ד, מא-מג; שם יט, א-יג) דגשים שונים, הקשרים שונים, דינים שונים, ולא כאן המקום לנתח את ההבדלים ביניהן, הבדלים המושפעים גם מיחסן השונה במקצת למוסד הקדום של גאולת הדם. אך כאשר פרשיות אלה נדונות בספרות חז"ל, בעיקר בפרק השני של מסכת מכות, מגמה עקבית אחת הולכת ונעשית ברורה למדי: אין דבר כזה 'רצח בשגגה'; כלומר, יש, אבל הוא נדיר מאוד, יכול להתקיים בתנאים מוגבלים ביותר, ומעל לכל, מחייב כפרה

למגמה זו כמה ביטויים. ראשית, החלוקה הבינארית של התורה בין 'שוגג' ל'מזיד' הופכת בידי חז"ל לחלוקה משוכללת יותר, הכוללת גם קטגוריות כגון 'אונס' - הקטגוריה היחידה הפוטרת את האדם מכל אחריות - ו'שוגג הקרוב למזיד', שאינו זכאי להגנת עיר המקלט. רק אותו שוגג הנמצא בתווך הצר בין שתי אלה, זה שאי אפשר לומר עליו שהיה אנוס לגמרי, ומצד שני אי אפשר לומר עליו שנהג ברשלנות רבה מדי, הוא שיכול לברוח לעיר המקלט. כך למשל הגמרא אינה מקבלת את דברי המשנה לפיה "הזורק אבן לרשות הרבים והרג - גולה" (מכות ב, ב), וקובעת שאדם כזה אינו אלא מזיד (בבלי מכות ח ע"א); על כן היא מעמידה את דין המשנה במקרה מסוים מאוד, מינורי הרבה יותר (זריקת האבן מוחלפת בסתירת כותל בלתי-זהירה-דיה, ואף זו בכותל רעוע דווקא, על פי הירושלמי, או בכפוף לנסיבות חריגות למדי, על פי הבבלי). שנית, חכמים אינם מסתפקים בצמצום תחולת דין הרוצח בשגגה, אלא תובעים זהירות מירבית, שבלעדיה כל הרג יחשב למזיד; "איבעי ליה לעיוני!" - היה לו (לרוצח) לעיין ולבדוק האם אין סכנה במעשיו, חוזרת הגמרא ואומרת כמין פזמון חוזר בכמה משלבי הדיון (שם), בתארה מקרים אחדים שבהם ההורג יכול לטעון, לכאורה, לנסיבות מקלות.


כאשר פרשיות ערי מקלט נדונות בספרות חז"ל, מגמה עקבית אחת הולכת ונעשית ברורה למדי: אין דבר כזה 'רצח בשגגה'; כלומר, יש, אבל הוא נדיר מאוד, יכול להתקיים בתנאים מוגבלים ביותר, ומעל לכל, מחייב כפרה.

ושלישית, וחשוב מכל, נדמה כי בעולמם של חז"ל, עוד יותר מאשר במקרא עצמו, השהות בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול נועדה לא רק להגן על הרוצח בשגגה מחמת זעמם של גואלי הדם, אלא גם כאמצעי כפרה. יעיד על כך השימוש במונח הטעון 'גלות' כחלופה חז"לית למה שבלשון המקרא מתואר פשוט כמנוסָה; תעיד על כך ההתלבטות של הגמרא האם הגלות מכפרת לבדה, או שאף היא תלויה במיתת הכהן (שם יא ע"ב; וראו ריטב"א על אתר); יעידו על כך מימרות רבות אחרות, שעבור רבים מחכמי ישראל לאורך הדורות די היה בהן כדי לקבע את התפיסה הברורה לפיה רצח בשגגה מחייב כפרה.


כפרה, אשמה ואחריות

לאמיתו של דבר, אין בכך כדי להפתיע. לא רק משום ש"אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים", כלשון הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש, א:ד), אלא, בפשטות, משום שמושג השגגה בהלכה בכלל כרוך לבלי הפרד במושג הכפרה. על פי תורת הקרבנות המקראית, למשל, החוטא בשגגה נדרש להביא קרבן חטאת; ואף על פי שנחלקו חוקרים במשמעותו המדויקת של שורש כ.פ.ר, ובתכליתו המדויקת של קרבן החטאת - אם נועד לכפר על האדם-החוטא או לטהר את המקדש - סוף סוף החטא בשגגה מחייב את עושהו בפעולה פולחנית, שבלעדיה דבר-מה בעולם ייוותר פגוע ופגום. 

במציאות כזו - ולא רק בתקופת המקרא, אלא גם בתקופת חז"ל, שבה מושג הכפרה נראה חד-משמעי יותר - לא מן הנמנע שתודעת החטא שונה ביסודה מן המוכר לנו כיום; אי אפשר להסתיר אותה בנימוקים של היעדר אחריות, או בתירוצים של 'אלה החיים'. במציאות כזו, גם נזק ממוני בין אדם לחבירו לא יתוקן בכספי ביטוח משקיטי-מצפון. "אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד" (משנה בבא קמא ב, ו); אם ירצה ואם לאו, הוא אחראי על כל מעשיו, תמיד.


בעולמם של המקרא ושל חז"ל, אפשר שתודעת החטא שונה ביסודה מן המוכר לנו כיום; אי אפשר להסתיר אותה בנימוקים של היעדר אחריות, או בתירוצים של 'אלה החיים', או בכספי ביטוח משקיטי-מצפון. "אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד"; הוא אחראי על כל מעשיו, תמיד. אלא שאשמה במובנה הקמאי, הדתי, איננה עוד חלק מסדר החיים המודרני שלנו.

בנקודה זו בולט ההבדל בין מערכת משפט דתית למערכת משפט אזרחית-מודרנית: קשה לחשוב על מקבילה משפטית מלאה לחובת כפרה - במובנה הדתי - על מעשה שנעשה בשגגה. הדבר נכון ביחס לכפרה על שגגה בכלל, ונכון גם ביחס לכפרה על רצח בשגגה (שמקרהו הנפוץ בימינו הוא תאונות דרכים): כאשר לבית המשפט אין אפשרות להוכיח אשמתו של אדם, אף לא ב'גרימת מוות ברשלנות' - קטגוריה השקולה מבחינה הלכתית על פי רוב ל'שוגג הקרוב למזיד', ולכן מופקעת מחובת גלות - ייצא ההורג מבית המשפט וישוב בשלום לביתו. אפשר שחרטה וייסורי-נפש ילווהו בכל אשר יפנה; וגם אותם יוכל לעבד בעזרת סיוע פסיכולוגי מתאים, כדי להמשיך לתפקד (ואין להקל בכך ראש). אך לממסד המשפטי, ולחברה בכלל, אין כל דרך לתבוע ממנו דבר; בטח שלא גלות. 

אשמה במובנה הקמאי, המיתולוגי, הדתי, אפשר שמפעמת עדיין בליבנו, וממשיכה להניע את יצירות הספרות והאמנות הגדולות שלנו; מבחינה מעשית, לעומת זאת, היא איננה עוד חלק מסדר החיים המודרני שלנו.


ולארץ לא יכופר

אלא שהבעיה חמורה יותר. במסגרת הפוליטיזציה הנוכחית של האחריות, לא רק האשמה נעלמה כלא היתה, אלא גם הנכונות לביקורת. אך הביקורת הכרחית; ואין כוונתי לביקורת על החיילים עצמם - הם ודאי מרגישים כעת אשמה בלתי נתפסת - כי אם לביקורת על האווירה חסרת האחריות שהובילה אותם, לא פחות מהמציאות המאתגרת בשטח, לאבד את שיקול הדעת ואת קור הרוח, ולסטות מפקודות מפורשות.*

עלינו לומר שוב ושוב: תאונות לא קורות, הן נגרמות. קו ישר, ישר מאוד, עובר בין פרשת אלאור אזריה, לפרשת הוצאתו-להורג של יובל קסטלמן ז"ל בידי נער הגבעות לבוש-המדים אביעד פרוג'ה, ולפרשת מותם של אלון שמריז, סאמר טלאלקה ויותם חיים, זכרונם לברכה; שכן, למרות ההבדלים ביניהם, כל המקרים הללו משקפים זלזול גובר והולך בהוראות הפתיחה באש, חתירה מופגנת תחת טוהר הנשק, ומתן עדיפות למצוקת הלוחם בשטח - מצוקה שאיש אינו מכחישה - על פני מחויבותו לשמירה קפדנית על חוקים שנכתבו בדם. כל המקרים הללו - הזוכים תמיד ליחס סלחני (בלשון המעטה) מאותו מחנה - משקפים הפקרות. וכאשר זו מצטרפת לדעה הנפשעת הרווחת לפיה 'אין (רק בעזה?) בלתי-מעורבים' - התוצאה היא שפיכות דמים. ואם דמם של חטופים נשפך, דמם של אחרים - אפשר רק לדמיין בבעתה - על אחת כמה וכמה.


תאונות לא קורות, הן נגרמות. קו ישר, ישר מאוד, עובר בין פרשת אלאור אזריה, לפרשת הוצאתו-להורג של יובל קסטלמן ז"ל בידי נער הגבעות לבוש-המדים אביעד פרוג'ה, ולפרשת מותם של אלון שמריז, סאמר טלאלקה ויותם חיים, זכרונם לברכה.

קל להבין מדוע תועמלני הימין בתקשורת ובכנסת דוחים את הביקורת הזו בשאט נפש; הפקרותם אומנותם. עבורם, אזריה הוא גיבור, עזה כולה ראויה למחיקה, ומשטרת ישראל כבר 'שלהם', כפי שהטיוח השערורייתי של פרשת קסטלמן מעיד; את משפחות החטופים הם ממילא לא אוהבים. מעציב יותר לגלות שגם דמויות בולטות בשיח הציבורי המזוהה עם המרכז הפוליטי חוטאות בכך, ומתנגדות לכל דיון ביקורתי; דמויות שעבורן כל דיון כזה הוא 'שיפוט מהכורסה' שנעשה על ידי 'שמאל קיצוני'; דמויות שלשיטתן 'אי אפשר להתעכב על כל תקלה' בשעה ש'בחורינו המצוינים מחרפים את נפשם בעזה'. 

הדבר מעציב דווקא משום שלמרכז הפוליטי יש, לדעתי, חשיבות אדירה בימים הללו; אלא שכדי לעמוד במשימתו, אסור לו לבלבל מורכבות עם פשרנות. מורכבות היא לומר שאנו מכירים באתגר האדיר העומד בפני החיילים, ובכל זאת מחייבים אותם - בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים - להישמע להוראות; פשרנות היא לומר רק את הרישא, ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. פשרנות כזו אינה אלא פשטנות, המאמצת לחיקה את אהדת הכח של הלאומנות הגסה. וכפי שלמדנו בשנים האחרונות פעם אחר פעם, חוסר יכולתו של המרכז להציב קו אדום ללאומנות, גובה מחיר כבד (עמדתי על כך בהקשר של הדתיוּת המתונה כאן). 


מעציב לגלות שגם דמויות בולטות במרכז הפוליטי חוטאות בהתנגדות לכל דיון ביקורתי, ובמקום מורכבות, הן מציעות פשטנות ופשרנות; חוסר יכולתו של המרכז להציב קו אדום ללאומנות ממשיך לגבות מאיתנו מחיר כבד.

בחורינו - ברובם - אכן מצוינים; חירוף הנפש שלהם אמיתי לגמרי, וראוי להערצה. אך הערצה שאינה מהולה בתביעה בלתי מתפשרת לעמידה בדרישות מחמירות - סופה שתוביל לאסון. מי שחושב שאפשר לשמר מצוינות מוסרית ללא ביקורת, מי שמעלה על הדעת שאפשר להגיע להישגים צבאיים בלי שיפוט קפדני, מי שכופר בחשיבותם של איפוק ושליטה עצמית, מי שמדמיין שאפשר 'לעגל פינות' גם כשמדובר בחיי אדם - אינו אלא טועה. עלינו להתאמץ! "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". לא לחינם הזהירה תורתנו, בלי להבחין בין שוגג ומזיד, כי שפיכת דם אדם פוגעת בצלם אלהים (בראשית ט, ו); לא לחינם קבעו פוסקים כי כהן שרצח בשגגה לא ישא כפיו, ואפילו אם עשה תשובה (שולחן ערוך, או"ח, קכח:לה). יש מעשים שאין להם כפרה. ההכרה בכך, מבהילה ככל שתהא, חייבת להנחות לא רק את החיילים בחזית, אלא גם את השיח הציבורי המסמן להם את גבולות המותר והאסור.


עלינו להתאמץ! "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". לא לחינם הזהירה תורתנו, בלי להבחין בין שוגג ומזיד, כי שפיכת דם אדם פוגעת בצלם אלהים.

כשאנשים מגיבים לטעות חמורה שעלתה בחיי אדם במילה 'קוֹרֶה'; כשהם אומרים להגנתם ש'אלה החיים'; כשהם מתארים כשלון כ'טרגדיה', ובלבד שלא תדבק בהם; כשהם גונבים את דעת הבריות בסחרירים (ספינים) זולים - כשהם עושים כל זאת, הם מתנערים מהמחשבה היסודית, הכואבת אך מעמיקה כל כך, לפיה גם חטא בשגגה הוא חטא; הם מגיסים דעתם בקדושת החיים. אך שלושה בני אדם נהרגו לשווא, ומי ישיבם.



*הערה: חז"ל, ובעלי ההלכה בעקבותיהם, התייחסו במפורש לדינו של בעל תפקיד הרשאי להפעיל כוח במסגרת מילוי תפקידו, והרג בשוגג. אב הטיפוס למקרה זה הוא שליח בית דין שהיכה אדם במסגרת מילוי תפקידו (משנה מכות ב, ב, ועוד). הכלל הפשוט בכגון דא הוא שאכן כל עוד הופעל הכח בהתאם למקובל ולראוי, בעל התפקיד המכה פטור מגלות אם הרג בשוגג; לעומת זאת, אם חרג בעל התפקיד מסמכותו, או הפעיל כח רב מדי, הוא חייב גלות (שם ג, יד). עקרון זה הוחל בהלכה גם על רופאים, שוטרים, וכיוצא בהם. נמנעתי מלעסוק בכך בגוף המאמר, שכן עיקר ענייני כאן אינו בביקורת על החיילים עצמם כי אם באווירה הציבורית שאיפשרה את מעשיהם. בשולי הדברים: מרתק לראות כיצד הכתיבה ההלכתית של חוגי הציונות הדתית בזמננו עושה מאמצים רבים להחריג את דינם של חיילי צה"ל מדינם של בעלי תפקידים אחרים בחברה (הישראלית) המודרנית, ולעשותם פטורים כמעט בכל מצב; ואכמ"ל.



 


ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.



 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? 

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

לעולם לא עוד, אך גם לא טרנספר

האם מדינת ישראל תצא מתוך התופת הזו כמדינה תקיפה וחזקה אך שוחרת חיים, מדינה שמוציאה כל טרור מחוץ לחוק, ובה בעת מושיטה יד לקולות מתונים?

Comments


Commenting has been turned off.
bottom of page