שינויים בהלכה בראי התיאולוגיה: המקרה של היתר עסקה בשמים ובארץ

---

בשיח הדתי העכשווי נפוצה מאוד ההנחה לפיה ההלכה אינה משתנה, וכאילו יציבה וקבועה היא מדור לדור. אלא שתולדות ההלכה רצופות שינויים, קטנים וגדולים, החושפים תהליכי השתנות דינמיים ביותר אל מול המציאות המשתנה.

סוגיית "היתר עסקה" מראה עד כמה מוכן המוסד הרבני לפעול למען צורכי הקהל והשעה, אפילו כשמדובר בדינים חמורים מדאורייתא. אכן, בעולם שמנוהל על ידי כלכלה של חובות ואשראי, קל לשכוח שחל איסור דאורייתא מפורש על הלוואות בריבית. איסור זה מופיע חמש פעמים בתורה. באחת מהן, בספר ויקרא (כה, לה-לח), האזהרה באה בליווי תזכורת לזהות המזהיר: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים".

אמנם אין זאת המצווה היחידה שכתוב בצידה "אני ה'", אבל חלק מהפרשנים טרחו להגדיר את איסור ריבית כמצווה שבין אדם למקום. לפי הכלי יקר (ויקרא, שם), הלוואה בריבית פוגעת באמונת המלווה בקב"ה, כי, בניגוד לעסקים אחרים, הריבית מבטיחה לו הכנסה קבועה, כלומר פרנסה שאינה מוטלת בספק. לפי הרב משה אלשיך (תורת משה, ויקרא, שם), ההלוואה בריבית פוגעת ישירות בקב"ה עצמו, כי הקב"ה קוצב פרנסה לכל אחד ואחת מראש השנה ואינו עושה חשבון על האיסור. לכן הריבית שהמלווה מקבל באה לא מהלווה, אלא כביכול מהכיס האלוקי.

אולם רש"י, אשר כדרכו בקודש שואב מדברי חז"ל, מציע הסבר אחר (ויקרא שם, לה; לח). לפי רבא (בבלי בבא מציעא סא ע"ב), הפסוק מבהיר שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים כדי להזכיר לנו שהוא יודע כל דבר ומבחין בכל דבר, כולל ההערמות שלנו: "אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית". במילים אחרות, כשאנחנו נתאווה להרוויח כסף מהלוואות, וננסה להתחכם ולהימנע טכנית מאיסור ריבית – בדוגמה זו, על ידי העברת בעלות ההלוואה לנכרי – עלינו לזכור שהקב"ה, האוסר את הריבית, יודע ומבין את מעשינו.  

לדעת בעל ה"תורה תמימה", פוסקים חייבים להיות נאמנים לא רק למסורת ההלכתית, אלא גם – ואולי מעל לכל – לצרכים של "קיום חיי העם".

אם כן, כמה מפתיע הוא שעם ישראל מצא (או אולי המציא) לעצמו הערמה שמאפשרת הלוואה ליהודים בריבית בפועל תוך כדי הימנעות מהפרת האיסור. היתר עסקה קיים כבר 500 שנה, והוא זוכה להסכמה כמעט ללא עוררין מפוסקי ההלכה. ראוי להעריך את המצב הזה לאור דברי רבא, שהקב"ה מבחין בין הלוואה הוגנת להלוואה אסורה, ואינו מקבל הערמות בעניין זה.

ראוי גם להעריך את ההשלכות של ההיתר, שאכן איפשר דרך חשובה להשתכר בכלכלה המודרנית, אבל גם איפשר דרך עוצמתית לפגוע בזולת, להפוך את הכסף לאמצעי של השפלה. למרות שהתורה תיארה אתיקה כלכלית-חברתית מיוחדת, כלכלת ישראל היום היא כלכלה של ריבית סתם. כמו בתחומים אחרים בהלכה, ההערמה ההלכתית המתוחכמת בלעה את העיקרון ההלכתי המקורי, עד בלתי השאיר שריד למוסר התורני הפיננסי. 

אך לפני שניגש לדיון בהיתר, ראוי להדגיש כי איסור הריבית בתורה מוגבל לבני ברית. דומה כי ההיתר להלוות בריבית ללא-יהודים משקף את המגמה הקדומה להגביל את האחריות החברתית להיקף של עם, כמו שמבוטא בפסוק מפורש: "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כג, כא). חז"ל אסרו הלוואות בריבית ללא-יהודים משום חשש של "שמא ילמוד ממעשיו" (בבלי בבא מציעא ע ע"ב - עא ע"א), אבל הגזרה בוטלה לאור צרכי הפרנסה: "משום שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם" (טור, יורה דעה קנ"ט). כפי שנראה בהמשך, למען האמת, אף האיסור להלוות ליהודים בריבית הלך לאיבוד לאור צרכי הפרנסה.

מבנה ההיתר

קודם כל, דרוש רקע על ההיתר עצמו (לרקע נרחב יותר ראו נ' דרייפוס, "דיני ריבית בראי הכלכלה המודרנית", תחומין י"ד). היתר עסקה על פי תיקון הרב מנחם מענדל אביגדורס (״המהר״ם״) הופיע לראשונה במאה ה-16. המהר"ם, ששימש אז כמרא דאתרא של העיר קרקוב בפולין, ניסח פתרון לאיסור ריבית בשביל יהודים שמתפרנסים בכלכלה המודרנית. יסוד ההיתר הוא שמלווה ולווה יסכימו להגדיר את אופי הסכום כחצי (כלומר, אחוז מוסכם, לאו דוקא 50%) הלוואה וחצי פיקדון (כלומר, השקעה במאמצי הלווה, שאינו מוגדר כלווה לגבי הפיקדון, אלא כשליח). הסדר זה קרוי "עסקא" בדברי הגמרא בבבא מציעא ק"ד ע"ב.

בזכות הלימוד שלנו בענייני תורת החיים הרגילים, בעזרת השם נזכה לקיים מצוות "וחי אחיך עמך" באשר לאחיותינו ואחינו הנתונים בשבייה, באשר לכל יוצא צבא בישראל, ובאשר לכל מי שנברא בצלם.

הלווה-שליח מסכים להשתמש בסכום למטרות עסקיות, כלומר להרוויח כסף. אם הוא אכן מרוויח, אזי חלק מהרווחים חוזרים למלווה – החלק שתואם ל"חצי פיקדון", שלגביו הלווה משמש כשליח המלווה. החלק האחר נשאר בידי הלווה – החלק שתואם ל"חצי הלוואה", שלגביו אסור ללווה לשלם למלווה יותר מהסכום, שהרי זה ריבית. ואם הוא מפסיד מקצת הסכום או כולו, אז חלק מההפסד הוא באחריות המלווה – החלק שתואם ל"חצי פיקדון", שלגביו המלווה השקיע כסף ולא הלווה כלום. החלק האחר הוא באחריות הלווה – החלק שתואם ל"חצי הלוואה", שמוטל על הלווה כחוב, ללא קשר לתוצאות העסק.

ההבדל בין היתר עסקה של המהר"ם ל"עסקא" התלמודית הוא בחלוקת הסיכון בין הצדדים. ב"עסקא" התלמודית, המלווה יכול להפסיד לגמרי את ה"חצי פיקדון", שאינו מוגדר כחוב של הלווה. המהר"ם הפחית את סיכון המלווה, והפך את ההסדר למשהו שקרוב להלוואה בריבית. בשטר היתר עסקה על פי התיקון שלו, הצדדים מסכימים שמוטל על הלווה לבדו להוכיח אם הרוויח או הפסיד כסף מסכום העסקה. כדי להוכיח רווחים, הלווה צריך להביא שני עדים כשרים. כדי להוכיח הפסד, הלווה צריך לישבע בשם הקב"ה. אבל הלווה יכול להימנע מחיוב הוכחה כלשהו על ידי תשלום "דמי התפשרות" למלווה.

הסכום של "דמי התפשרות" אלה קבוע מראש בשטר היתר עסקה, והוא מתפקד כתחליף לריבית קצוצה שאסורה מן התורה. לדוגמא, הצדדים יכולים להסכים שהלווה יוצא ידי חובתו להוכיח רווח או הפסד על ידי תשלום 10% מסכום העסקה. 10% אלה אינן בגדר ריבית ממשית, מפני שהלווה חופשי להביא עדים או לישבע שבועה. אולם ברור כי הכוונה היא שסכום זה של 10% יתפקד כריבית, כלומר הכנסה שהמלווה יכול לסמוך עליה. הואיל ותהליך ההוכחה – עדים או שבועה – הוא קשה, ומכיוון שההנחה היא כי יהודים יראי ה' בדרך כלל נמנעים משבועות (ראו במדבר רבה כב, א), הלווה יבחר לשלם דמי התפשרות. 

נשאר רק מכשול הלכתי אחד. המלווה צריך לשלם ללווה שכר שליחותו. אם הוא אינו משלם ללווה בשביל שירותו כשליח, אזי הצדדים נמצאים בעסקת חליפין אסורה: עבודת שליחות עבור הלוואה. ריבית לא-ממונית כזו נחשבת סוג של אבק ריבית (ראו הגר"א על שולחן ערוך, יו"ד קס"ז, א). לכן, שטרי היתר עסקה בדרך כלל קובעים חלוקה בלתי שווה של רווחים והפסדים. כלומר, אם הלווה בוחר להוכיח את סכום הרווח או ההפסד, הוא מקבל שני שלישים מהרווח ורק חצי מההפסד, או חצי מהרווח ורק שליש אחד מההפסד. הפער בין החלוקה הזאת לחלוקת 50-50 הוא השכר של הלווה/שליח. 

התנגדות הגר"א: בית דין של מעלה כמוסד הלכתי

הגר"א, רבי אליהו מווילנה, שנודע כראש המתנגדים לחסידות, התנגד גם להיתר זה. בביאורו על דברי השולחן ערוך (יו"ד, שם), הגר"א מוחה על ההצעה שלווה "יעסוק בפקדונו [של המלווה] בשביל הלואתו אף שנותן לו שכר". לדעתו, מתן שכר סמלי אינו יכול לערפל את האמת הבסיסית שלווה מקבל הלוואה בתמורה לשירותו כשליח. 

התנגדותו של הגר"א התבטאה גם במובן אגדי. בספר מעשה רב – קובץ הנהגות של הגר"א (מהדורה חדשה, סימן י"ג) כתוב שהגר"א סיפר מעשה על יהודי מלווה בריבית שנפטר. בחלום הלילה ביקר רב אחד את היהודי הזה, שהיה יושב בעצב ובחילה. שאל הרב:

"מדוע פניך רעים?" והשיב לו "בעוון ריבית", ושאלו "היה לך להראות ההיתרים מהאחרונים", והשיב ש"בית דין של מעלה אינם מסכימים לההיתרים, ומכים ומענישים" (מעשה רב, מהדורה חדשה, י"ג).

בקטע נפלא זה, בית דין של מעלה מופיע לא רק כאתר של יום הדין הסופי, אלא גם כמוסד רבני שדן במחלוקות הלכתיות. בית דין זה, שבמקרה נמצא למעלה, שולל את היתרו של המהר"ם ומעניש את אלה שסומכים עליו. דברי הגר"א גם מזכירים את המסר של הגמרא במסכת בבא מציעא (סא ע"ב), שאותו ציטטנו למעלה, בנוגע לאיסור ריבית: הקב"ה מבין את עסקינו האמיתיים ואינו מקבל הערמות.

בעל התורה תמימה כגיבור ההלכה הפרוגרסיבית 

הרב ברוך הלוי אפשטיין, מחבר הספר "תורה תמימה", שעבד כבנקאי בליטא במאה העשרים, התייחס לנושא ההיתר בהערתו על ויקרא כה, לה:

והנה דבר ידוע הוא, שבדורות האחרונים המציאו היתר הלואה ברבית בהיתר עיסקא שנבאר ענינו בסמוך, ולכאורה דבר פלא הוא שלא מצינו כל רמז קל בתורה להמצאת היתר לאיסור זה, ולא נתבאר היסוד והבסיס על מה ראו חז"ל לבנות עמודי ההיתר.

ונראה בזה שראו חכמינו יסוד וגם הכרח להיתר ענין זה בכלל, משום דחקרו ובאו עד תכונת האיסור הזה ביסודו ועיקרו שבתורה הבנוי ומיוסד על הענין וחי אחיך עמך, שאז בימי נתינת התורה היו עיקרי יסוד חיותם ועסקם של ישראל – עבודת האדמה, והוא היה היסוד והעמוד לעשרם ולמצבם... וכשהיו לוים כסף לא היה למען עשות מסחר וקנין, רק למען השג על ידו לחם ובגד למי שחסר לו כזה משדהו ועבודתו... אבל בימי הבינים שאבדה לישראל חלק ונחלה בעבודת האדמה, ונשארו גוי החי רק על המסחר לבדו, לא יכלו עוד להחזיק באיסור רבית, כי הכסף נעשה ליסוד עיקרי לאמצעית החיים והמסחר, ונעשה עסק הרבית עסק שוה גם להלוה גם להמלוה, ושייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך, ולכן ראו חכמים למצוא היתר לאיסור זה, וחשבו שעל דעת כן לא אסרה התורה ענין זה בכולה, כך נ"ל.

בעיני התורה תמימה, היתר עסקה אינו יישום של יסודות קבועים בהלכה, אלא "המצאה" חדשה לגמרי. יותר חשוב מזה, ההיתר אינו הסדר ממשי של פיקדון ושליחות, אלא "היתר הלואה בריבית"! ריבית היתה אסורה מן התורה, ועכשיו היא מותרת. ההלכה הייתה חייבת להשתנות בגלל שינוי המצב של עם ישראל, שעם הדורות הפך ל"גוי החי רק על המסחר לבדו", וכן עקב שינוי בתפקיד הכסף בחברה. 

במקום אחר התייחס הרב אפשטיין גם לעמדת הקב"ה, כביכול, בנושא ההיתר:

ולכן הוכרחו החכמים הדואגים לקיום חיי העם להמציא היתר לזה, והמציאו זה בשם "היתר עסקא", כפי שבארנו. ואם ההיתר חזק או רפה, ה' יודע, והעיקר, כי לבם לשמים, לתכלית חיי ישראל, והוא רחום יכפר (תוספת ברכה, ויקרא כה, לו).

השיקול של הרב אפשטיין לגבי "אם ההיתר חזק או רפה" משאיר אותנו בלי ספק לגבי עמדתו שלו. הוא אינו מאמין בתקפות הטכנית של ההיתר, אך הוא תומך בו כביטוי לאחריות הציבורית של פוסקי ההלכה. לדעתו, פוסקים חייבים להיות נאמנים לא רק למסורת ההלכתית, אלא גם – ואולי מעל לכל – לצרכים של "קיום חיי העם". במונחים של ימינו, גישה כזאת תכונה אולי "הלכה פרוגרסיבית": גישה המניחה שעקרונות ההלכה עשויים להתפתח כדי לאפשר הישרדות פיזית ורוחנית בעולם חדש. בעל התורה תמימה מוסיף להבנה הזאת פן תיאולוגי: הקב"ה כביכול מאשר את השינוי ורוצה שפוסקי ישראל יישארו תמיד קשובים לצרכי העם. ומה בנוגע לנימוקים הרפים של ההיתר? והוא רחום יכפר. 

היתר עסקה בתורת חב"ד: מטפורה לירידת הנשמה בגוף

רבי שמואל שניאורסון ("אדמו"ר המהר"ש"), האדמו"ר הרביעי של חסידות חב"ד, יצא לגמרי מן הכלל ופירש את ההיתר ממבט חסידי. לפיו (תורת שמואל תרלח, לד-מא), היתר עסקה קיים רק בגלל שהתנאים של ההיתר משקפים אירועים רוחניים בחיי האדם.

אדמו"ר המהר"ש פותח את דיונו בשאלה פשוטה מאוד: למה התירו הפוסקים את האיסור הזה? התירוץ נמצא בפרטים של ההיתר. כפי שביארנו למעלה, שטרי היתר עסקה בדרך כלל קובעים חלוקה בלתי שווה של רווחים והפסדים כדי להספיק שכר ללווה/שליח עבור עמלו כשליח. אם הלווה בוחר להוכיח את סכום הרווח או ההפסד, הוא מקבל שני שלישים מהרווח ורק חצי מההפסד, או חצי מהרווח ורק שליש אחד מההפסד. בעיני האדמו"ר, יש משמעות רוחנית לחלוקה הזאת, "שירידת הנשמה בגוף היא בחינת עיסקא". 

המהר"ש מצטט מאגדה במסכת שבת, שדורשת את משמעות הפסוק "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גאלנו מעולם שמך" (ישעיהו סג, טז). לפי רבי יונתן, לעתיד לבא הקב"ה יציג את חטאי בני ישראל לשלושת האבות, אחד אחד. הקב"ה טוען "בניך חטאו לי". גם אברהם וגם יעקב מגיבים בייאוש, או אפילו באדישות: "יִמָּחוּ על קדושת שמך". רק יצחק נלחם בעד בניו ומשיב: "בני ולא בניך?!" ופותח במתמטיקה מוזרה: נניח שהם חטאו, אבל כמה? כל אדם חי 70 שנה, אבל אינו נענש ל-20 השנים הראשונות. מה-50 הנשארות, 25 הן לילות, שבהם האדם ישן. מה-25 הנשארות, אדם מתפלל, אוכל, ומבקר בבית הכסא ל-12.5 שנה. אם כך, נשארו רק 12.5 שנה של חטאים לכל יהודי. לכן, יצחק מציע להקב"ה עסקה מסויימת: "אם אתה סובל את כולם — מוטב, ואם לאו — פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי — הא קריבית נפשי קמך" (בבלי שבת פט ע"ב). בסוף, יצחק מאמין שעקדתו בהר המוריה נחשבת סבל מספיק לחטאי בניו, אבל הוא עדיין היה מוכן לסבול עוד 6.25 שנים של חטא לכל צאצא – עסקת 50-50.

ביאור היתר עסקה כמטפורה לירידת הנשמה בגוף מזכיר לנו שהתפקיד האמיתי של היתר הוא שחרור רוחני, שרק נלבש באופן חיצוני בבגדים של הערמה הלכתית. 

על יסוד אגדה יפה זו מבקש אדמו"ר המהר"ש לטעון, אם כן,שהקב"ה מוריד לתוכנו נשמה אלוקית, לא כמתנה, אלא כסכום עסקא. לפי הגמרא בשבת, החטאים, שהם הפסד לגבי שווי הנשמה, נחלקים בינינו (הלווים) להקב"ה (המלווה) ביחס של 50-50. אבל על פי כללי היתר עסקה, חלוקת הרווחים – כלומר, המצוות שעל ידן הנשמה "מתעלית למעלה מעלה" – חייבת להיות בלתי שווה לטובתנו: שליש אחד למלווה ושני שלישים ללווה. ואכן הדבר כך הוא! על פי המדרש שמביא אדמו"ר המהר"ש, הקב"ה נוטל עטרת קדושה אחת ונותן שתי עטרות בראשינו. "לכן התירו היתר עסקא להיות כי בכלליות ירידת הנשמה בגוף כן הוא כו'". 

עדיין נשאלת השאלה: למה טרח אדמו"ר המהר"ש לקשר ככה בין דיני ריבית לענייני הנשמה? האם הוא באמת מציע שהחכמים התירו היתר עסקה בגלל המתמטיקה הרוחנית של יצחק? 

לעניות דעתי, פשר המאמר הזה נמצא בדברי התניא, סבו הגדול של אדמו"ר המהר"ש, לגבי תיאולוגיית איסור והיתר:

שזהו לשון ״היתר״ ו״מותר״, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה׳… מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי – הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם (ליקוטי אמרים, ז).

בהשקפה החב"דית, עלינו להבין את העולם כמרכיבים של קליפה וקדושה. לכן, אופי ההיתר והאיסור נגזר ממשמעות המילים האלו בעברית מקראית: לֶאֱסוֹר משמעו לקשור, ולהתיר משמעו לפרום קשר (ראו תהלים קמו, ז, ישעיה נח, ו, שמות יד, ו). התפקיד שלנו הוא לשחרר את ניצוצות הקדושה שנמצאים בעולם הקליפה, ולהחזיר אותם למצב של איחוד עם הקב"ה. אבל לא בכל דבר אפשר למצוא ניצוצות של קדושה. יש דברים – מאכלים, פעולות, וכדומה – שקשורים (אסורים) לנצח עם הקליפה הטמאה, ולכן הם אסורים לנו על פי ההלכה. אבל יש גם דברים מותרים, כלומר דברים שאולי נמצאים בסביבה של קליפה, אבל אינם קשורים לה. דברים אלו אינם קדושים כשלעצמם, אבל אנחנו יכולים להשתמש בהם לצרכי קדושה ועל ידי כך להעלות את הניצוצות שלהם לקב"ה. בגלל שאינם קשורים לקליפה, הדברים האלה חופשים לעלות למעלה, ו"מותרים" גם על פי ההלכה.

לאור רעיון זה, ברור למה אדמו"ר המהר"ש מחפש משמעות רוחנית בהיתר עסקה. בעולם שלו, היתר הוא פעולה רבת-כח, שבו פוסק הלכה יכול לשחרר דבר מהקליפה ולאפשר אותו להגיע לקדושה. דבר שהוא רע בעיקרו שייך לעולם לקליפה, אבל כל דבר שיש בו אפילו צד קטן של חסד, של טוב, ראוי לשחרור. כמו שהסביר בעל התורה תמימה למעלה, "בימי נתינת התורה", ההלוואה בריבית עמדה בניגוד מוחלט לציווי "וחי אחיך עמך". אבל היום, כשהפכנו ל"גוי החי רק על המסחר לבדו", והריבית נהפכה ל"עסק שוה גם להלוה גם להמלוה", יש פוטנציאל לקיום "וחי אחיך עמך" אפילו בריבית עצמה! לכן, הלוואה בריבית היא פעולה שראוי להעלות אותה לקדושה, ורק היתר הלכתי יכול לשחרר אותה מהקליפה ולאפשר הזדמנות זו. ביאור היתר עסקה כמטפורה לירידת הנשמה בגוף מזכיר לנו שהתפקיד האמיתי של היתר הוא שחרור רוחני, שרק נלבש באופן חיצוני בבגדים של הערמה הלכתית. 

חנינה למלווים בריבית בנבואת יחזקאל

בסופו של דבר, האם הקב"ה מסכים להיתר? בדרך כלל, איננו שואלים שאלות כאלה בבית המדרש וטוב שכך, מכיוון שתהליך ההלכה שייך לבני אדם ו"לא בשמים היא". אבל, בכל מקרה, יש בידינו רמז נבואי מתמיה.

קטע אחד בפרקי דרבי אליעזר (לג, יז) מקשר בין שתי נבואות בספר יחזקאל: פרק ל"ז, שבו הקב"ה מחייה עצמות יבשים בבקעה, כמשל להחייאת עם ישראל והחזרת העם מ"קברותיכם" אל ארץ ישראל, ופרק י"ח, שבו הקב"ה מצהיר שבנים אינם נענשים על חטאי אבותיהם, ושרק האדם ש"בנשך נתן ותרבית לקח", הוא בעצמו "לא יחיה…מות יומת".

ר' יהושע בן קרחא אומ'… באותה שעה יצאו "ארבע רוחות" (לז, ט) השמים ופתחו אוצרות הנשמות והחזיר כל רוח ורוח לגוף כאשר היה… וכולהון עמדו על רגליהון חוץ מאיש אחד. אמ' הנביא רבון כל העולמים מה טבו של זה האיש? אמ' לו, "בנשך נתן ובתרבית לקח" וחיה חי אני "לא יחיה" (יח, יג). באותה שעה היו ישראל יושבים ובוכים ואומרין, היינו מקוים לאור ובא חשך והיינו מקוים לעמוד עם כל ישראל בתחיית המתים ועכשו "אבדה תקותינו" (לז, יא). היינו מקוים להתקבץ עם כל ישראל ועכשו "נגזרנו לנו" (שם). באותה שעה אמ' הב"ה לנביא, לכן "אמור אליהם חי אני" (לג, יא) שאני מעמיד אתכם בתחיית המתים לעתיד לבא ומקבץ אתכם עם כל ישראל לארץ שנ' "הנה אנ[כ]י פותח את קברותיכם והעלתי אתכם…ונתתי [את] רוחי בכם" (לז, יא-יד).

לפי המדרש, הייתה בבקעה גופה אחת שלא עמדה. ומה גרם לזה, מכל העוונות החמורים בתורה? הלוואה בריבית – העוון שמשלב ניצול האביון עם כפירה בבורא. המלווה בריבית פוגע בתכלית הקיום האנושי והיהודי, ולכן מפסיד את זכותו לתחייה חוזרת.

ולמרות שבבקעה היה רק אדם אחד שהלווה בריבית, המדרש מספר שבתקופה מסוימת, "היו ישראל יושבים ובוכים" על כך שהם לא יזכו לתחייה בגלל עוון ריבית. כלומר, העבירה שהייתה פעם תחום של יחידים הפך מתישהו למנהג ההמונים. ואם אכן בני ישראל נתקלים בעוון ריבית, האם נחתם כבר גזר דיננו ואבדה תקוותנו? המדרש מסיק שלא – "חי אני שאני מעמיד אתכם בתחיית המתים לעתיד לבא". בהתחלה, בבקעת יחזקאל, הלוואה בריבית מנעה תחייה, אבל לעתיד לבא, המצב ישתנה. לא רק בספרי ההלכה למטה, אלא גם בבית דין של מעלה מכפרים לנו על עוון זה. כמו שהציע בעל התורה תמימה, "והוא רחום יכפר".

יחזקאל, נביא הגולה, מסמן דרך אל המנוחה והנחלה. בהוויית ישראל החדשה, אם הלוואה בריבית מונעת תחייה, אזי נישאר כולנו בלי תקווה. לפיכך, מאז שהתגלה היתר עסקה, התגלתה גם תקווה לתחיית המתים לעתיד לבא. על ידי ביטול ונרמול החטא הנורא ביותר נוכל לשמור על גופנו ופרנסתנו מקשיי הכלכלה המודרנית, אבל רק על ידי מזעור ההשלכות הדורסניות של הריבית נוכל לשמור גם על נשמותינו. 

***

הדברים מתפרסמים בימי תשפ"ה החשוכים, שבהם כל עיסוק במונחים כמו "עסקה", "שחרור", ו"תחייה" מעורר הדים של כאב, תקווה, וייאוש. בזכות הלימוד שלנו בענייני תורת החיים הרגילים, בעזרת השם נזכה לקיים מצוות "וחי אחיך עמך" באשר לאחיותינו ואחינו הנתונים בשבייה, באשר לכל יוצא צבא בישראל, ובאשר לכל מי שנברא בצלם.

---

חזקי קופל הוא הוא עורך דין, עורך כתב עת The Lehrhaus, וחבר בשמאל האמוני. נשוי לטליה ואבא ללב ושי.

---