"וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה": הצעה למדרש חדש

המשנה במסכת פסחים מתארת את 'ליל הסדר' שעיצבו התנאים. בלב הסדר הזה עומד המדרש על פסוקי מקרא ביכורים (דב' כו, ה-י). כך מתארת זאת המשנה (פסחים י, ד): "ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה". המשנה אינה מספקת טקסט סגור, אלא כללים לאמירת ההגדה. סיפור יציאת מצרים צריך להתחיל בתיאור שעבוד מצרים ולהסתיים בגאולה. ההגדה תכלול מדרש עצמאי על הפסוקים הנאמרים בשעת הבאת הביכורים, הכוללים תקציר של סיפור השעבוד והגאולה.

פרשנים וחוקרים כבר תהו על הבחירה המפתיעה בטקסט זה, במקום תיאור מתבקש יותר, לכאורה, של סיפור יציאת מצרים שבספר שמות. מסתבר שיש כאן בחירה בטקסט ריטואלי שהוא כבר זיכרון של האירוע, ולא טקסט המתאר את האירוע עצמו. הדגש המרכזי הוא על ההיבט החינוכי של הסיפור. האב צריך, באמצעות הדרשה, לספר את הסיפור מחדש במילים שלו. זה מחייב אותו לבחור את המסרים שהוא רוצה להעביר ואת האופן המתאים עבור ילדיו.

אולם מרגע שהתגבש נוסח של הגדה הנאמרת בליל הסדר, המדרש החי הלך לאיבוד. הוא פינה את מקומו לטקסט קבוע ואחיד. המדרש בנוי על חיבור בין התיאור המקוצר שבספר דברים לבין התיאור המפורט יותר בספר שמות ולפסוקים ממקומות שונים במקרא. תופעה זו מכונה במחקר 'אינטרטקסטואליות'. באמצעות חיבורים אלו, המדרש יוצר סיפור מורכב יותר שיש בו בהכרח גם אג'נדה המונעת מהנחות יסוד, ומסרים שהוא מנסה להעביר.

המדרש החדש

ברצוני לחזור למובן המקורי של המשנה ולהציע מדרש חדש לפסוקי מקרא ביכורים. גם למדרש שלי יש אג'נדה; הוא מושפע מעולם האמונות וההשקפות שלי. זו בדיוק היתה כנראה כוונת המשנה כאשר בחרה לא להציע טקסט סגור, אלא להשאיר את המעשה החינוכי לכל אדם לפי השקפותיו. מדרש זה מבוסס אף הוא בעיקר על חיבור לפסוקים אחרים, ובחלקו הגדול על דברי חז"ל או הראשונים. לאחר הטקסט של המדרש, מובאים המקורות שעליהם הסתמכתי, למען יוכלו הקוראים והקוראות להמשיך את הלימוד ולא להסתפק בקריאת הטקסט כריטואל בלבד.

[א] אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגׇר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

צא ולמד מאברהם אבינו שארמי היה, שנאמר: אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי - אובד וגולה מארץ ארם. הוא הנחיל לבניו חסד ואמת, צדקה ומשפט. כך נאמר: "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (מיכה ז, כ). ואומר: "חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כׇּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה).

וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם - כמה שנאמר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, לג-לד). אברהם קרא עצמו גר, שנאמר: "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד). דוד קרא עצמו גר, שנאמר "גר אנכי בארץ" (תהלים קיט, יט). מלמד שמצוה להחיותו ולנהוג עמו בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל.

בִּמְתֵי מְעָט - כמה שנאמר: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכׇּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז) - שאתם ממעטין עצמכם לפני.

וַיְהִי שָׁם לְגוֹי - מלמד שהיו ישראל מצוינים שם בזכות מעשיהם, שנאמר: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).

גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב - כמה שנאמר: "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ", "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (יחזקאל טז, ו-ז) - שיחיה בהם, ולא שימות בהם.

[ב] וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ - כמה שנאמר: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב) - מלמד שאין הכח מביא לידי ישועה.

וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה - כמה שנאמר: "וַיַעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג).

[ג] וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ - כמה שנאמר: "וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ" (שמות ב, כג).

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זו צניעות ודרך ארץ, כמה שנאמר: "בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי" (ישעיהו מח, י).

וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ - זו אונאת דברים, כמה שנאמר: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" (שמות כב, כ).

[ד] וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַיִם - לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

בְּיָד חֲזָקָה - זו אהבת ה', כמה שנאמר: "כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם" (דברים ז, ח).

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - זה השלום, כמה שנאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם".

וּבְמֹרָא גָּדֹל - זו יראת שמים, כמה שנאמר "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" (איוב כח, כח).

וּבְאֹתוֹת - זו אחוה בין ישראל לעמים לעתיד לבוא, כמה שנאמר: "לְקַבֵּץ אֶת כׇּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו סו, יח).

וּבְמֹפְתִים - אלו אנשי מופת, שרואים איש את רעהו וחומלים זה על זה, כמה שנאמר: "אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ" (זכריה ג, ח).

מקורות

ארמי אובד אבי

רשב"ם על דב' כו, ה: 'ארמי אובד אבי - אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכתיב: לך לך מארצך.

וירד מצרימה ויגר שם

מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דנזיקין יח: 'אברהם קרא עצמו גר, שנאמר: "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג).

במתי מעט

תלמוד בבלי מסכת חולין פט ע"א: 'אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר בר' שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה עשה אזניך כאפרכסת'.

ויהי שם לגוי

מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דכספא ב: '"ואנשי קדש תהיון לי" - רבי ישמעאל אומר: כשאתם קדושים הרי אתם שלי'.

גדול עצום ורב

תוספתא שבת טו, יז: 'הא לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן'.

וירעו אותנו המצרים ויענונו

ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רפט: 'ר' יוחנן אמר: למה נמשלו לזית? לומר לך: מה זית זה אין מוציא שמנו אלא על ידי כתישה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין'.

ויתנו עלינו עבודה קשה

רמב"ם הלכות עבדים ט, ח: 'מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואע"פ שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק'.

וירא את ענינו

בבלי מסכת חגיגה ט ע"ב: 'אמר ליה אליהו לבר הי הי ואמרי לה לר' אלעזר: מאי דכתיב "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני"? מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות'.

ואת עמלנו ואת לחצנו

משנה בבא מציעא ד, י: 'כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים'.

ויוציאנו ה' ממצרים

הרב אהרן שמואל תמרת, החירות, מתוך 'מוסר התורה והיהדות': 'את כל הלקח הזה הראה הקב"ה במכה האחרונה של מצרים'.

לגרסת המדרש להדפסה

---

ד"ר אסף רוזן-צבי הוא מורה לגמרא במדרשיית הרטמן לבנות וחוקר במכון שלום הרטמן.

---

לקבוצת הוואטסאפ השקטה של ישר

לקבלת עדכונים שבועיים בדוא"ל

לתרומה