שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ: בין ציון הממשית לציון המטאפורית
- פרופ' זאב הרוי
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
[דברים שנישאו ברב-שיח שנערך בספרייה הלאומית בירושלים ב- 13 יולי 2026. הם מובאים כאן בשינויים קלים].
פרסום מהדורתו של פרופ' מור שגב למבחר פירושיו של ר' יוסף אבן כספי (1345-1280) ככרך הבכורה בספריית גרוס לפילוסופיה יהודית מימי הביניים בשיתוף הוצאת אוניברסיטת אוקספורד - אירוע שדברים אלה נאמרו לכבודו - מעניק לנו הזדמנות לשאול שאלה רבת משמעות. מהי חשיבותו של פרסום מהדורות עבריות וערביות מדויקות עם תרגומים מוערים מוסמכים לאנגלית לספרי המופת של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים? אשתדל לענות על שאלה זו בקצרה בהידרשי לשני פיוטים.
ביום תשעה באב נוהגים בני קהילות אשכנז לומר את הקינה המרגשת, "שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ". קינה זו חוברה באשכנז באמצע המאה ה-13 על-ידי מהר"ם מרוטנבורג (1293-1220) לפי הדגם של פיוטו המפורסם של ריה"ל (1141-1075), "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ", שחובר בספרד קצת יותר ממאה שנים קודם לכן.
כאשר ריה"ל כותב "ציון הלא תשאלי", הוא מתכוון לציון ממש – לעיר ירושלים, לבית המקדש שנשרף ונחרב. הוא פונה אל ציון: "הלא תשאלי לשלום אסיריך?!" לעומת זאת, כאשר מהר"ם מרוטנבורג קורא "שאלי שרופה באש לשלום אבליך", הוא מהדהד את דברי ריה"ל אבל אינו פונה לא אל ירושלים ולא אל בית המקדש. הוא פונה אל התורה, שהיא ה"שרופה באש". בשנת 1242 נשרפו באש בפריז יותר מ-12,000 כתבי-יד של התלמוד וספרים תורניים אחרים, כולל מורה הנבוכים לרמב"ם. בעיני מהר"ם מרוטנבורג הספרות התורנית שנשרפה היא ציון. כשם שיש אבלי ציון (ישעיה סא, ג), יש אבלים לספרים שנשרפו באש. שריפת התלמוד כמוה כשריפת בית המקדש.
כאשר ריה"ל כותב "ציון הלא תשאלי", הוא מתכוון לציון ממש – לעיר ירושלים, לבית המקדש שנשרף ונחרב. כאשר מהר"ם מרוטנבורג קורא "שאלי שרופה באש לשלום אבליך", הוא אינו פונה לא אל ירושלים ולא אל בית המקדש; הוא פונה אל התורה, שהיא ה"שרופה באש".
כאשר צבי (הרי אוסטרין) וולפסון (1974-1887), חוקר הפילוסופיה היהודית הדגול, שקד על עבודת הדוקטור שלו על אודות ר' חסדאי קרשקש באוניברסיטת הרווארד (בשנים 1915-1912), הוא ביקר בספריות הגדולות של אירופה וכתב על רשמיו מהן. במאמרו המרתק "צרכי המחקר היהודי באמריקה" (1921), הוא מבכה את העובדה שבספריות אלו נשמרו ספריהם של חכמים נוצרים כמו אוגוסטינוס ואקוינס במהדורות מפוארות ובכריכות מוזהבות, בעוד שספריהם של חכמים יהודים, כמו רס"ג, רמב"ם, וקרשקש, נרקבו בכתבי יד ישנים ובלויים המצויים במחסנים חשוכים.
וולפסון מספר שכאשר ראה את ספריהם המוזנחים של חכמינו הגדולים, הוא נזכר בפיוט הסליחות של ר' אמיתי בן שפטיה (דרום איטליה, מאה ה-8), פיוט מעורר הוד שנאמר בקהילות אשכנז בתפילת נעילה ביום הכיפורים: "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה בִּרְאוֹתִי כָּל עִיר עַל תִּלָּהּ בְּנוּיָה, וְעִיר הָאֱלֹהִים מֻשְׁפֶּלֶת עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה". ובכן, וולפסון נזכר בפיוט על ציון החרבה, אבל פירש אותו לא כרומז לציון ממש אלא לציון מטפורית: לספרים עבריים. דומני שהוא חשב על קינתו של מהר"ם מרוטנבורג "שאלי שרופה באש", ולמד ממנה שניתן להסב פיוט על ירושלים לפיוט על ספרים עבריים.
האם אפשר לשאול מהו העיקר - ציון המילולית או ציון המטפורית? האדמה או הספר? האם העיקר הוא הפיוט "ציון הלא תשאלי", או שמא עלייתו של ר' יהודה בן שמואל לארץ ישראל בערוב ימיו? האם הפיוט שימש רק אמצעי לעלייתו, או שמא ארץ ישאל אמורה להיות אמצעי לשירה, בחינת "אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ"? מהו העיקר? מהי התכלית?
בשנת 1926, האוניברסיטה העברית - שזה עתה נוסדה בירושלים - הציעה לצבי וולפסון הצעיר משרה קבועה. הוא לא קיבל אותה. למרות מחויבותו ארוכת השנים לתנועה הציונית, הוא בחר שלא לעלות לירושלים אלא להישאר בקיימברידג', מסצ'וסטס, באוניברסיטת הרווארד, כפרופסור המופקד על הקתדרה החדשה ע"ש נתן ליטאואר לספרות עברית ופילוסופיה יהודית, לפתח שם את הוראת מדעי היהדות בארה"ב, ולתרום ליצירת האוסף הגדול של ספרות יהודית בספריית הרווארד – אוסף שהוא כיום השני בגודלו בעולם, שני רק לזה של ספרייתנו כאן בירושלים. הוא בחר בציון המטפורית.
האם אפשר לשאול מהו העיקר - ציון המילולית או ציון המטפורית? האדמה או הספר? עבור וולפסון, הבחירה בקיימברידג' על-פני ירושלים לא שיקפה דחייה של הלאומיות היהודית; אולי להיפך.
ראוי לציין שעבור וולפסון הבחירה בקיימברידג' על-פני ירושלים לא שיקפה דחייה של הלאומיות היהודית. אולי להיפך! הוא ראה בהוראת ספרות עברית ופילוסופיה יהודית בהרווארד ייעוד לאומי יהודי מובהק. באותו מאמר על "צורכי המחקר היהודי באמריקה", הוא מתרעם על היהודים בכל העולם שאינם פועלים לגאולת הספרות היהודית הקלאסית. הוא זועם: "האם אין איש בקרבנו שיש לו מספיק גאווה לאומית כדי לראות את הבושה?!" וולפסון הקדיש את כל חייו להסרת הבושה. מסתבר שיכולה להיות התנגשות בין ציונות לבין לאומיות יהודית.
אודה כי איני יודע להשוות בין ציון ממש לבין ציון המליצית, בין עיר האלוהים לבין ספרי חכמינו. עם זאת, אני יודע שחיוני ביותר להוציא לאור את ספרי הפילוסופים הימי-ביניימיים שלנו במהדורות הנאות ביותר והמוקפדות ביותר, ולאפשר לקוראים המשכילים בני זמננו – יהודים ולא יהודים – ליהנות מהם וללמוד מהם.
זאב הרוי הוא פרופסור אמריטוס בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מחברם של מחקרים רבים על פילוסופיה יהודית בימי הביניים ובעת החדשה. חתן פרס אמ"ת במדעי הרוח לשנת תשס"ט.