"רבי, החייתני!": בין כבוד האדם לאחריות המדינה
- הרב קובי וייס
- לפני 21 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
בין פסח לעצרת, כאשר התבואה מגיעה לשיאה, ההיסטוריה היהודית מזכירה לנו דווקא את השקט הנורא שנפל על בתי המדרש של רבי עקיבא. לפי התלמוד, עשרים וארבעה אלף תלמידים, דור העתיד של מסירת התורה, נמוגו בפרק זמן אחד. הסיבה המצמררת שנמסרה לנו אינה מגפה ביולוגית או אויב חיצוני, אלא כשל רוחני עמוק: "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה".הסבא מסלובודקה מלמד אותנו תובנה רדיקלית על נפש האדם: הכבוד אינו מותרות חברתיים; הוא כוח החיים עצמו. "לו יצוייר שיקחו מאדם את כל כבודו – ימות". אדם שאינו מרגיש "נראה" מאבד את את הרצון הפנימי להתקיים. תלמידי רבי עקיבא לא רק כשלו בנימוסים; הם "המיתו" זה את זה בשוויון נפשם, וסופם ששילמו על כך בחייהם שלהם.
הצצה מרגשת למכניזם הזה של חיים ומוות מופיעה בסיפור הבא:
מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַ' עֲקִיבָא שֶׁחָלָה, וְלֹא נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ.
וְנִכְנַס רַ' עֲקִיבָא לְבַקְּרוֹ. וּבִשְׁבִיל שֶׁכִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו - חָיָה.
אמַר לוֹ: רַבִּי, הֶחֱיִיתָנִי!
יָצָא רַ' עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים (בבלי נדרים מ ע"א).
בעוד חבריו שקועים בפלפולי התורה, נשכח התלמיד גלמוד במיטתו. הבדידות המזהרת בתוך קהילת לומדים היא הדרה קשה ביותר. רק כאשר נכנס רבי עקיבא בעצמו, "כיבד וריבץ לפניו" – פעולה פשוטה של טיפול וניקיון שהפיחה בתלמיד את התקווה שאבדה – קם החולה והכריז: "רבי, החייתני!" רבי עקיבא לא הביא תרופת פלא; הוא הביא אכפתיות. הוא כיבד לא רק את הרצפה אלא את התלמיד עצמו. סמכותו של רבי עקיבא פיצתה ותיקנה את ההדרה החברתית של תלמידיו.הרמב”ן מסכם: "ושמעינן מהכא (ולומדים מכאן) דביקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו הצרכים הצריכים לחוליו, וימצא נחת רוח עם חבריו, ועוד כדי שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו…" (תורת האדם, שער המיחוש, ה)."נחת הרוח" מהדהד את תפילתם של יושבי בית המדרש: "יהי רצון… ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי" (ברכות כח ע"ב). החשש העיקרי בבית המדרש הוא מהבושה וחוסר הכבוד של החברים; כאשר כל העולם שלי הוא בית המדרש, חוסר הנחת יוצר הדרה קיומית.
הטראומה והפוסט-טראומה שחוו אזרחים ולוחמים הן פציעה בנפש ובכבוד. תחושת הנטישה של מוסדות המדינה ברגע המשבר היא ה"מוות" שרבי עקיבא ניסה למנוע. מערכת בריאות חזקה ושוויונית היא הביטוי המעשי לכבודו של האדם בתוך החוזה הדמוקרטי.
בימים אלו, כשהחברה הישראלית מתמודדת עם פצעי השבעה לאוקטובר, הדברים מקבלים משנה תוקף. הטראומה והפוסט-טראומה שחוו אזרחים ולוחמים הן פציעה בנפש ובכבוד. תחושת הנטישה של מוסדות המדינה ברגע המשבר היא ה"מוות" שרבי עקיבא ניסה למנוע. בחברה הכללית, המדינה הריבונית היא "רבי עקיבא" של ימינו. מערכת בריאות חזקה ושוויונית היא הביטוי המעשי לכבודו של האדם בתוך החוזה הדמוקרטי.
שבת בהר ושבוע הצדק של "הפורום ליהדות וצדק חברתי" מוקדש השנה לבריאות ולבריאות הנפש. בפרשתנו אנו מוצאים את הפסוק:
"וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה). המדרש מרחיב: "'וכי ימוך אחיך' - הדא הוא דכתיב : 'אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'' (תהלים מא, ב)... רב הונא אמר: זה שמבקר את החולה" (ויקרא רבה לד, א).
יש להחזיק את החולים ופגועי הנפש כך שיחיו עמנו, חיות פיסית וחיות נפשית, מתוך חיבוק והכלה. הדרך להחזיק כל חולה ערירי או מנותק, לרבות הגר והתושב, היא לוודא שישנה מערכת בריאות חזקה. זמני המתנה ממושכים לקביעת תור – פוגעת. שירות שניתן רק במרחק רב – פוגעת. אף אדם אינו סוג ב'. בנוסף לפועלם המבורך של ארגוני החברה האזרחית, יש צורך לחזק את המדינה עצמה שתתן את המענה השיויוני והראוי לכולם, לא ממקום של נזקקות אלא מתוך ראייה אנושית עמוקה, ומתוך תפיסה של כבוד האדם באשר הוא אדם.
הרב קובי וייס הוא פעיל בפורום יהדות וצדק חברתי.