האם העדה קדושה? (פרשת קרח, תשפ"ה)

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז, א-ג).

תלונתו של קרח לכאורה מוצדקת. הרי ה' בעצמו אמר שהוא ביקש מכל עם ישראל, "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). 

לפני כמה שבועות קראנו את סיפורם של אלדד ומידד, שניים מזקני ישראל, שזכו לרוח הקודש ולנבואה כדי לעמוד לימינו של משה. בניגוד לשאר המתנבאים שנבחרו למטרה זו, שני אלה לא הגיעו לאהל מועד אלא נשארו באהל, בתוך המחנה. כשיהושע בן נון ביקש ממשה לכלוא אותם, משה השיב לו: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, כט).

אם נדייק במילותיו של קרח נבחין שהוא אומר"כִּי כׇל הָֽעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" המלה "עדה" חוזרת שוב ושוב בפרשה שלנו. "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ... קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ... אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה'... אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה'...". וכך, שוב ושוב, לא פחות מארבעה עשר פעמים בפסוקים א עד כו. 

טענתו של קורח היא שהקדושה היא כוח. זיהויה של הקדושה עם כוח הכפייה של הציבור – אין עבודה זרה גדולה מזו.

אוזניהם של חז"ל היו קשובות למשמעויות ולניואנסים של המילה. הם הבינו את המילה "עדה" כהתקהלות היוצרת כוח כפייה, מילה המשקפת את פניה הקודרות, ולעת הצורך - האלימות - של הציבור. ה"עדה" הארכיטיפית שממנה אנו למדים ש"עדה" כוללת עשרה גברים, היא העדה מסיפור כת המרגלים, שהתורה מתארת אותם בתור ה"עֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" (במדבר יד, כז). סדרי המשפט הפלילי מופעלים על ידי העדה השופטת והמענישה (במדבר לה, כג-כה) ומדיוקי הלשון של "עדה" למדו חז"ל את הרכב בית הדין הדן בדיני נפשות (משנה סנהדרין א, ו).

טענתו של קרח "כׇל הָֽעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" איננה שכל אחת ואחד שבעם יש בה או בו קדושה. טענתו היא שהקדושה היא כוח – שכולם יכולים להשתמש בו. זיהויה של הקדושה עם כוח הכפייה של הציבור – אין עבודה זרה גדולה מזו.

משה מוכיח את קרח ועדתו ומסביר להם שהקדושה איננה מה שהם חושבים, אלא להיפך: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם" (במדבר יא, ט). הקדושה מבדילה אותם לא על מנת שיפילו שררה אלא על מנת לשרת; לא כדי לעמוד מעל העדה, אלא לפניה, פנים אל פנים. התנבאותם של אלדד ומידד בתוך המחנה היא אם כן ההיפך, הניגוד, להתנשאותו של קרח. היא מתרחשת במרחב היום יומי המשותף לכל.

אנו קוראים בשיר השירים "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי" (ח, א). על פסוק זה אמרו חז"ל במדרש שיר השירים זוטא (שם), "זה רוח הקודש של משה". הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו לתורה, 'העמק דבר', אומר שמה שמשה ביקש במילים, "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים" (במדבר יא, כט) הוא: "שיהיה כ״כ [כל כך] רוח נבואה ודביקות בה׳ מצוי בישראל, עד שיהיה גם בהליכה בחוץ בשוקים וברחובות בלי שום הכנה משיג הערה ודביקות. וזו היא תוחלתנו שיהיה לעתיד לבא".

אסור לזהות את המוסדות והמבנים דרכם אנו מסדרים את חיינו החברתיים עם הקדושה שהיא רצון האל, ושאין לה גבול.

משה רבנו הוא הנביא היחיד שהוא גם מחוקק. החוקים שהוא הנחיל אמורים להיות מצע למפגש בין אלוהים ואדם, בין אדם לאדם, ובין אדם לעצמו. בעולם הזה שלנו אין מנוס מהתארגנויות פוליטיות, ולעת הצורך גם בהפעלת כוח. אבל אסור לזהות את המוסדות והמבנים דרכם אנו מסדרים את חיינו החברתיים עם הקדושה שהיא רצון האל, ושאין לה גבול.

---

פרופ' יהודה מירסקי הוא מחבר הספר הרב קוק: מבט חדש (כנרת-דביר).

---