מחשבות על פורים בשעת תקיפה באיראן

[א]

בוקר של שבת ביפו. בשעה שמונה בבוקר התעוררתי עם כל עם-ישראל לצלילי אזעקות התראה שהובילו אותי בפיג'מה, יחד עם כל השכנים, אל המקלט השוכן ברחוב הסמוך. נכנסתי מנומנם למקלט שלהפתעתי התרוקן די מהר. התברר שמדובר בהתרעת ניסיון – או התרעת שווא – של פיקוד העורף, שבאה לבחון כמה העורף עירני. העורף, מסתבר, עייף ויגע וירא. נראה שלא הייתי היחיד שהאזעקה הזו בבוקר שבת הזכירה לו אזעקת בוקר שבת אחרת, אי-אז לפני כשנתיים וחצי. שבת בבוקר יום מבעית. 

חזרתי הביתה, חצי מטושטש וחצי מטולטל לבוקר שלם של אזעקות, הפעם אזעקות אמת, וירידה ועלייה אינסופיים למקלט שברחוב ליד. בזכרוני עוד הייתה טרייה השיחה הערה מאתמול בערב. ארוחת ליל שבת אצל אנני, חברה יקרה ומנהיגה פעילה בשדה ההתחדשות היהודית, המארחת פעם בחודש בגינת ביתה קבלת שבת שלאחריה ארוחת שישי. הפעם נפל הדבר על שבת זכור, זו שקוראים בה בבתי הכנסת את פרשת "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" – בסמוך לפורים שבו אנו חוגגים את ניצחון האומה היהודית על המן האגגי מזרעו של עמלק. לאחר שסעדנו את ליבנו בחלות ביתיות, סלטים בשפע ומרק כתום, אנני הפתיעה אותי פתאום בשאלה: "אז מה אתה עושה עם קריאת פרשת זכור?"

אני, שבתקופה האחרונה הילכתי עם מחשבות טורדניות מעט על תפקיד "היהודי המקצועי" ("Professional Jew" בלשון אחינו האמריקאים) שנקלעתי אליו, עניתי עם קורטוב של התרסה חד-צדדית: "אני לא מאמין במצווה הזו. אני מאמין במצוות 'שָׁכוֹחַ את אשר לך עמלק'. הבעיה שלנו היהודים היא שאנחנו זוכרים יותר מדי. האדם הזוכר יותר מדי, כמו הדמות הבלתי נשכחת 'פונס הזכרן' של בורחס, נידון לשחזר לנצח את גורלו ולהילכד בתוכו; אנחנו צריכים ללמוד לשכוח". 

[ב]

שיקו, האב הצעיר יוצא ברית-המועצות שחזר לא מזמן מסבב מילואים נוסף בעזה, התפרץ כנגדי בכעס: "איך אתה מסוגל לומר זאת? כבר הספקת לשכוח מה קרה לנו רק לפני שנתיים? עמלק אף-פעם לא מת, הוא רק מתחלף. זהו אותו עמלק שתקף אותנו בראשית ימינו בדרכנו לארץ המובטחת; שאיים להשמיד אותנו בימי מרדכי ואסתר; שהמיט עלינו שואה בתקופת השלטון הנאצי; וזה שהביא עלינו את זוועות השביעי באוקטובר לפני שנתיים. ואם אתה לא זוכר את העבר – אתה יודע מה אומרים: אתה נידון לחזור עליו". 

אני לא נשארתי חייב והשבתי בלהט: "שים לב, שיקו, מה אתה עושה כאן! אתה נוטל מאיתנו את הסוכנות שלנו! אנחנו הקורבנות הנצחיים שנידונו לחזור תמיד על אותה הדרמה הנצחית. מה שאנחנו לא מבינים הוא את ההשפעה שיש למיתוסים שלנו עצמנו על מה שקורה לנו. אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה נצחית שכולם תמיד ובכל מקום שונאים אותנו ורוצים להשמיד אותנו, אז אנחנו מתנהלים בעולם בצורה פרנואידית, מייחסים כוונות זדון לכל מי שבא במגע איתנו, מגיבים בעוצמה שמביאה מצידה תגובה עצימה לא פחות, ובכך מגשימים במו-ידינו את הגורל שאנחנו מאמינים שהוא הגורל הנצחי שלנו!"

כאן שיקו התרתח כנגדי והטיח בי: "השנאה אלינו היא לא מיתוס! ואי אפשר להסביר אותה בצורה הגיונית. זה לא אנחנו שמביאים אותה על עצמנו, ולטעון את זה – זו ממש האשמת הקרבן. אין הסבר הגיוני לשנאת היהודים: שונאים אותנו כשאנחנו מצליחים, כי אנחנו מוצלחים ועשירים מדי; שונאים אותנו כשאנחנו עניים ועלובים, כי אנחנו חלשים מדי; שונאים אותנו כשאנו דתיים, בגלל הדת שלנו – "דתיהם שונות מכל עם" אמר המן הרשע, להזכירך; ושונאים אותנו כשאנחנו חילונים, כי אנחנו פוגעים במרקם הדתי-תרבותי של האוכלוסיה. שונאים אותנו מימין, כי צלבנו את ישו וכי אנחנו שולטים בהוליווד, ושונאים אותנו משמאל, כי אנחנו כובשים קולוניאליסטים שעושים רצח-עם בפלסטינים. אין דרך להסביר את השנאה הזו באופן רציונלי, פשוט כי היא לא רציונלית, היא עניין מטאפיזי שקשור בנבחרות שלנו!"

נתפסתי על הערתו האחרונה על ימין ושמאל, ושאלתי אותו: "אתה באמת חושב שהשנאה מימין ומשמאל היא אותה שנאה? זה בדיוק מיתוס השנאה הנצחית שגורם לך לראות זאת כך. הימין אכן שונא אותנו כי הוא אנטי-שמי, במובן המקורי של המושג, ורואה ביהודים השמיים זרים לתרבות האירופית הלבנה. השמאל, ברובו לפחות, לעומת זאת אינו שונא אותנו מטעמי אנטישמיות, אלא בגלל התנגדות, מלאה או חלקית, לציונות. אני" – הבהרתי מיד כדי למנוע טעויות – "ציוני לא פחות ממך, אבל אני חושב שדווקא אם אנחנו רוצים להתמודד כמו שצריך עם ההתנגדות לציונות, אנחנו צריכים לראות אותה קודם כל כפי-שהיא, ולא לשים אותה באותה ערימה נצחית של אנטישמיות כללית". להשלמת כוח השפעתו של הטיעון אף גייסתי את מניטו, ההוגה הציוני-דתי ממוצא אלג'יראי, שהבחין בין המאבק שלנו עם הנוצרים על "שמי ישראל", לעומת המאבק שלנו עם המוסלמים סביב "ארץ ישראל": "הימין האנטישמי, אמרתי, שונא אותנו אולי בגלל היריבות העתיקה בין יהדות לנצרות, אבל השמאל – כמוהו כחברה הערבית-מוסלמית בכלל – שונא אותנו בגלל הקיום הפוליטי-לאומי שלנו כאן בישראל. זו אולי בעיה חמורה לא פחות, אבל אנו חייבים להבין אותה כהלכתה כדי לדעת איך להתמודד איתה".

[ג]

"אבל המופתי!", קפצה בטי, אמה של אנני, וטענה כנגדי: "המופתי שיתף פעולה עם היטלר ואף קידם את רעיון הפתרון הסופי. ומה תגיד על הסורה (מדובר בחדית' למען האמת) המדברת על השמדת היהודים באחרית הימים אפילו יתחבאו מאחורי עצים ואבנים? הנה הוכחה חד משמעית לכך שהאנטישמיות מאפיינת את המוסלמים לא פחות מהנוצרים, והיא עוברת בדמם מדור לדור עד אירועי השביעי באוקטובר!"

ריככתי מעט את קולי כיאה לדיון עם אישה המבוגרת ממני בכמה שנים טובות והשבתי בנחת: "כן, המופתי היה אנטישמי נאלח, והוא כנראה לא היה היחיד בחברה הערבית-פלסטינית אז. אבל אין לנו מנוס מלשאול: מה קרה שפתאום תפיסות אנטישמיות, כמו עלילת הדם או הפרוטוקולים של זקני-ציון, מהגרים פתאום מאירופה הנוצרית לארצות האסלאם, לאחר קרוב לאלף שנה של קיום יהודי בארצות האסלאם שלא שמע עליהן? פה לא מספיק לנופף בדגל "האנטישמיות הנצחית", אלא יש לחקור באופן היסטורי, קונקרטי, מה בדיוק קרה אז. וכשאנו חוקרים, אנו מגלים לא מעט מידע יקר, בין היתר: חדירת השפעת המערב הנוצרי, ובראשו צרפת ובריטניה; עליית המעמד היהודי-בורגני בארצות האסלאם והתפקיד הרגיש ששימש היהודי בחברה הקולוניאלית כמתווך בין מעצמות אירופה השולטות לנתינים חסרי-הזכויות המוסלמים; ולאחר מכן, כמובן, עליית התנועה הלאומית היהודית, הציונות, שאיימה על השליטה הערבית-מוסלמית במרחב". 

"ולגבי חדית' העצים והאבנים שהזכרת, את יודעת: אני יכול כאן ועכשיו לצטט – כמו שאהבו לעשות שונאי ישראל מאז ומעולם – עשר ציטטות אנטי-גויות מהתלמוד, כדוגמת "הטוב שבגויים הרוג" או "אין אומות העולם קרויים אדם". אבל העניין הוא לא קיומן של ציטטות בלתי ליברליות במסורות הדתיות שלנו, אלא מתי ובאילו תנאים הם נשכחים או מרוככים, ומתי הם זוכים לפריחה מחודשת. הנה למשל: הציטוט "זכור את אשר עשה לך עמלק" נדרש מאות בשנים בידי חסידים ומקובלים כמוסב על 'עמלק שבלב' (כאן אנני בעלת האוריינטציה החסידית, אשר שתקה במהלך רוב הדיון הסוער שהציתה, הנהנה בהתלהבות) ונגד הספק והכפירה – חזר פתאום לאחר טראומת השביעי באוקטובר, והתחזקות הניציות והמיליטריזם בחברה הישראלית, להתפרש באופן קונקרטי-מעשי לגמרי והוסב כעת כנגד אויבינו החמאסניקים, או העזתים בכלל".

"אוקיי, אבל מה תגיד על איראן?" התעקשה בטי. "אתה חושב שזה מקרי שבערב חג הפורים, שבו אנחנו חוגגים את ניצחוננו על העמלקים הפרסים, אנו עומדים בפני עימות גורלי עם כוונות ההשמדה של צאצאיהם, משטר האייתוללות האיראני?"

כאן כבר נסתתמו טענותיי. האם יכולתי להודות שאיבדתי את האמון במנהיגינו ובטוהר כוונותיהם, אפילו בנוגע לאויב הכי גדול ומרושע שלנו (באמת), המשטר האיראני? ואולם במוחי לא יכולתי להימנע מהמחשבה הפרנואידית שמא ואולי תזמון המתקפה המדוברת דווקא עכשיו, קשור לשימוש הציני שמנהיגינו עושים במערכת הסמלית שלנו – תזמון המתקפה השנייה כנגד איראן (לאחר שהקודמת התבררה ככישלון) בימים שבהם אנו מתאמנים על זכרון מעשה עמלק, המן האגגי והמשטר הפרסי של אז? הייתכן שהם מזהים את נוחות שיתוף-הפעולה שלנו והיעדר החשיבה הביקורתית (אפילו מצד האופוזיציה הפוליטית) דווקא בימים אלו שהוכשרו הלבבות בידי הסיפור הגדול שלנו?

אולם את זאת כמובן לא יכולתי להגיד בקול. היו אלה חשדות חריפים מדי, וקשה היה לי להעלות אותם מן הלב אל הפה. הסטתי אם כן את הדיון לאנטישמיות החדשה-ישנה בימין האלטרנטיבי – טאקר קרלסון, קנדיס אוונס וחברים – בהקשר זה הושגה סוף-סוף תמימות דעים בשולחן. אנני קינחה את הדיון הסוער בדבר-תורה חסידי נאה, המפרש את "מחיית עמלק" כמחאה כנגד החולשה והספק המתגנבים ללב ומונעים מאיתנו לעמוד על ציר-כוחנו. הארוחה הסתיימה בשלום, הלכתי הביתה לישון וקמתי למחרת בבוקר לקולות המלחמה. כשהגעתי לחדשות לא החמצתי את נאומו של נתניהו ראש-ממשלתנו שהסתיים ברוב פאתוס במילים הבאות:

אחיי ואחיותיי, בעוד יומיים נחגוג את חג הפורים. לפני 2,500 שנה, בפרס הקדומה, קם עלינו צורר עם אותה מטרה בדיוק - להשמיד כליל את עמנו. אבל מרדכי היהודי ואסתר המלכה, באומץ ליבם ובתושייתם, הצילו את עמנו. באותם ימי פורים, הפור נפל, והמן הרשע נפל יחד איתו. גם היום בחג הפורים, הפור נפל, וסופו של משטר הרשע ייפול גם הוא. הנביא עמוס אומר: "אריה שאג, מי לא יירא?" במבצע "שאגת הארי" אנחנו שואגים: אל תירא ישראל, כי גור אריה הלא אתה! נעמוד כאיש אחד בלב אחד, ובעזרת ה', נבטיח את נצח ישראל.

[ד]

בעוד אני יושב להירגע מעט, עם צאת השבת, בבית-הקפה הסמוך למקום מגוריי ולמקלט בטוח ומעלה את הדברים על הכתב, נשמעת עוד אזעקה ואני בורח עם שאר יושבי בית-הקפה למקלט. אני שומע מאחד מיושבי המקלט את השמועה על הפגיעה במנהיג העליון האיראני, עלי חמינאי. הלב מנתר בתקווה מהולה בפחד; בכל זאת מדובר בראש הפתן האכזרי ששואף לא רק להשמדתנו אלא אף הורה לטבוח לא מזמן בעשרות אלפי בני-עמו. כשאני יוצא, כנראה מעט מוקדם מדי, מטוסי יירוט חולפים מעל ראשי ומיירטים את הטילים האיראניים. אני חושב לעצמי שאלולא זה היה מפחיד זה היה יכול להיות מחזה ממש יפה. אני שב אל שולחן הקפה ואל המאמר המרתק של פרופ' יהודה ליבס על מגילת אסתר שאני מעיין בו לקראת חג הפורים המוזר המחכה לנו. פרופ' ליבס כותב בסגנון מלא ההשראה שלו: 

דתה של מגילת אסתר מתאימה לרוח ימינו. אין בה נבואה מלמעלה, אלא לכל היותר רוח הקודש שמתעוררת ברוח בשר ודם. אף שתקופת המגילה היא תקופת שיבת ציון, אין בה אלא תודעת גלות. האל נסתר מן העין, ואף למאמינים בו אינו מתגלה באופן פרסונאלי אלא כחוק וגורל או כדת ומלכות ומדינה. מהלך העניינים נקבע לפי 'שלטון החוק', פרוטוקול חוקי המלכות וסדריה [...] המלכות מבוססת על רצון סטיכי [=בלתי נשלט, מתפרץ] של העם, העולה ממשטר מעין דמוקראטי, שבו כל איש שורר בביתו. ערפל תודעתי ושכרות כרונית פרושים על הכול. השתייה כדת, והדת היא שתייה ותחפושת. אף מלכו של עולם, כביכול, ישן שיכור בין דפי המגילה, כמוהו כמלך אחשוורוש. במצב כזה המעבר משואה לישועה תלוי כולו בנדידת שנת המלך, ובהשתנות הפור, הוא הגורל (יהודה ליבס, "מגילת דת המלך", ההדגשות שלי).

אני קורא את ליבס וחושב על המעתק העצום והכמעט-בלתי-מורגש שעשה ראש הממשלה בנאום המוזכר שלו. ראש הממשלה אמר: "הנביא עמוס אומר 'אריה שאג, מי לא יירא?' במבצע "שאגת הארי" אנחנו שואגים: 'אל תירא ישראל, כי גור אריה הלא אתה'!" הציטוט המלא של עמוס מדבר כמובן לא על שאגת-הקרב של עם ישראל אלא על אלוהים ושאגתו באוזני הנביאים: "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא – אֲ-דנָי ה' דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא" (עמוס ג, ח). אך ראש הממשלה, במעתק כה שגור עד שאפילו פילולוגים חובבים כמוני פספסו אותו בהתחלה, הסב את הדברים על גבורת האריה של ישראל: "אנחנו שואגים 'אל תירא ישראל, כי גור אריה הלא אתה'". הציטוט הזה, שמרוב שהפך שגור יש הסבורים בטעות כי הוא לקוח מהתנ"ך, הוא כמובן מהשיר הישראלי "יעקב התמים", שכתב והלחין אביהו מדינה ושר משה הלל ("הצנחן המזמר") בשנת 1971. הבית האחרון (והפחות מוכר) של השיר אומר:

אך מה זה קרה לבחיר האל

ואז חידש ימיו כקדם בישראל

ואיך שלף חרבו ובשם האלוהים

היכה עמים רבים, זה התמים, זה התמים.

כך את גבורת האלוהים החליפה אצלנו גבורת ישראל, הנושאת – ברמה גבוהה או נמוכה של כנות – את שם האלוהים; ו"נצח ישראל", אשר כמאמר הנביא (שמואל א' טו, כט) "לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" – כלומר מדובר באלוהים בכבודו ובעצמו – הפך להיות ייצוג סמלי של העם אשר מי שמבטיח אותו הוא, כמאמר ראש הממשלה, אנחנו, כאיש אחד בלב אחד, בעזרת ה' כמובן.

[ה] 

ואלוהים, איה הוא ואיה מקום כבודו? "אף מלכו של עולם, כביכול, ישן שיכור בין דפי המגילה, כמוהו כמלך אחשוורוש" אומר פרופ' ליבס, על הימים ההם ועל הזמן הזה, ומסיים את מאמרו:

דומה שבחינת פורים, החג היחיד שעבודתו אינה כרוכה בקרבנות אלא בעיקר בשתיית יין, עד כדי שכרות ואובדן מודעות תוך הזדהות עם אחשוורוש של מעלה, היא המדרגה הדתית היחידה האפשרית בעולם המודרני. לחרוג מממדרגה זו פירושו של דבר לקפוץ מעבר לספירה הרוחנית והתרבותית שלתוכה התפתח עולמנו זה מאות שנים, ולהקיץ באורח פלא משינה שבתוך שינה, שינה שלפי תודעתה עירות היא, בבחינת 'הסתר אסתיר'. אפשר אומנם שעל יקיצה כזאת אכן ניבא הנביא באומרו: 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון' (ישעיהו נב, ח). בספר הזוהר מפורש פסוק זה על עין ההשגחה האלהית העליונה, הרוחצת בחלב את העין התחתונה. אולי יתפכח סוף סוף אחשוורוש של מעלה, 'ויקץ כישֵן אדני כגבור מתרונן מיין' (תהלים עח, סה).

אינני יודע על איזו יקיצה דתית חושב-מתנבא כאן פרופ' ליבס (אם כי יש לי אי אלו השערות), אבל אני מוצא עצמי תוהה דווקא על תחילת הקטע – על "המדרגה הדתית היחידה האפשרית בעידן המודרני" – בהקשר של מצבנו הנוכחי. האם מדובר כאן, כמו במקרה של אחשוורוש של מטה, בשכרון כוח ובעוצמה פוליטית המשלמים מס שפתיים ל"בעזרת ה'"? האם מדובר בלהראות את "יקר תפארת גדולתנו", בהטלת מס על הארץ ועל איי הים? האמנם מדובר כאן ב"מעשה תקפו וגבורתו" של איש-ימיני אותו גידל מלך אדמוני, נהנתן קפריזי רודף נשים (אך דווקא לא יין?)? והאם גם בנוגע לימיני הנוכחי אנו יכולים להצהיר בכנות כי הינו "רָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם..."? 

וללב מתגנבים חששות נוספים: נניח שהמתקפה הנוכחית תסתיים בכמה שפחות אבידות-בנפש לבני עמנו ובכמה שפחות הסתבכויות עם העומדים כנגדנו; נניח שאכן נצליח (כבתרחיש האופטימי ביותר) להפיל את משטר הרשע האיראני ולהקים תחתיו משטר ליברלי יותר ועוין פחות, שיצליח בו בזמן להיות יציב ומקובל על בני-עמו – האם לנו ראוי לגמור את ההלל על מציאות פוליטית שבה "אַכַּתִּי עַבְדֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֲנַן [=עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו]" (בבלי מגילה יד ע"א); שבה גורלנו תלוי בסופו של דבר בגחמותיו של קיסר שמעבר-לים, שמי יודע לאן ייפול פור מזגו ההפכפך בעוד שנה או שנתיים?

[ו]

אך אולי, אני לוחש לעצמי, אחרי הכל ולמרות הכל, אחרי כל החשבונות הגיאו-פוליטיים שלנו – נודדת גם שנתו של היושב בשמים? ״בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ״ – אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: נָדְדָה שְׁנַת מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם [...] נָדְדוּ עֶלְיוֹנִים, נָדְדוּ תַּחְתּוֹנִים" (שם, טו ע"ב). אולי דרך ומבעד לאינטרסים המפוקפקים של מנהיגינו "הקדוש ברוך הוא היה עוסק [ו]בורא אורו של מלך המשיח" (בראשית רבה, פא)?

בתקווה הזו אני לפחות נאחז, עם נדידת שנת הליל כאן בממ"ד הממוגן בתל-אביב המופצצת. אני נאחז בתקווה ומצטרף לנדודי השינה היפים של איראני נשגב בן המאה ה-13, משורר-האהבה הגדול ג'לאל א-דין רוּמִי, המלמד אותי (בדומה לספר הזוהר המתגלה באותם ימים) כי דרכים חמקמקות ונפתלות לה ללבנה; שהיא, ההפכפכה ורבת-הגוונים, אוהבת להיכנס לא דרך הדלת אלא דווקא מבעד לחלון:

יֶשְׁנָהּ נְשִׁיקָה מְסוּיֶּמֶת שֶׁאָנוּ נִכְסָפִים אֵלֶיהָ כָּל חַיֵּינוּ

מַגָּע הָרוּחַ בַּגּוּף

מֵי־הַיָּם מַפְצִירִים בַּפְּנִינָה לִבְקוֹעַ מֵהַצִּדְפָּה

וְהַשּׁוֹשָׁן, אֵיךְ הוּא מִשְׁתּוֹקֵק

לְאָהוּב פִּרְאִי 

לַיְלָה, אֲנִי פּוֹתֵחַ חַלּוֹן

מְבַקֵּשׁ מֵהַלְּבָנָה לְהִתְקָרֵב, לְהַעֲמִיד פָּנֶיהָ

כְּנֶגֶד פָּנַי, לִנְשׁוֹם לְתוֹכִי

סְגוֹר אֶת דֶּלֶת־הַשָּׂפָה וּפְתַח אֶת חַלּוֹן־הָאַהֲבָה

הַלְּבָנָה אֵינָהּ נִכְנֶסֶת בַּדֶּלֶת, רַק בַּחַלּוֹן.

(ג'לאל א-דין רומי, "נשיקה מסוימת"; תודה לאורה בלחה, המורה הסופית-יפואית שבזכותה התוודעתי לשיר הזה).

---

נדב כהן מרצה וכותב על הגות יהודית וקבלה, מנחה קבוצות ופייטן. ממייסדי "ישיבה מזרחית" וחבר בתנועת השמאל האמוני.

---

לקבוצת הוואטסאפ השקטה של ישר 

לקבלת עדכונים שבועיים בדוא"ל

לתרומה