top of page
  • תמונת הסופר/תפרופ' שלמה וגנר

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא: שוב צומחת החיטה בבארי


 


לפני כשלושה שבועות, באמצע חודש כסלו התשפ"ד, החלו חברי קיבוץ בארי בזריעת חיטה. כמו בכל שנה, חזרו רגבי האדמה לקלוט את זרעי החיטה ואת ההבטחה שהם נושאים – שהחיטה תצמח שוב. המעשה הפשוט והכה לא 'הייטקיסטי' הזה, שכולו אמונה, כמובא במדרש תהילים – (יט, יא) "'עדות ה' נאמנה' זה סדר זרעים, שהוא מאמין בחיי העולם וזורע", מנותק מלוחות השנה של החברה הישראלית, ואינו מתחשב לא בשמחת תורה ולא במדד נובמבר. הוא כפוף ללוח השנה העתיק, הלוח החקלאי של עונות השנה, כמפורט בלוח גזר – "ירחו אסף, ירחו זרע, ירחו לקש...". הדבר המופלא ביותר בעיני הוא האנשים שעושים אותו: אותם אנשים שנעקדו על-ידי אומת הסטרטאפ על מזבח הפוליטיקה הרעילה שלה, שהמאכלת אשר הונפה מעל ראשו של כל אחד מהם מצאה בדרך זו או אחרת קורבן אחר, חזרו ונקבצו מן המקומות אליהם פינו אותם אל שדות פלשת הרחבים כדי לקיים את הציווי הבסיסי ביותר של האדם – בזיעת אפיך תאכל לחם. האנשים הללו מזכירים לי את יצחק.


אנשים שנעקדו על-ידי אומת הסטרטאפ על מזבח הפוליטיקה הרעילה שלה, שהמאכלת אשר הונפה מעל ראשו של כל אחד מהם מצאה בדרך זו או אחרת קורבן אחר, חזרו ונקבצו מן המקומות אליהם פינו אותם אל שדות פלשת הרחבים כדי לקיים את הציווי הבסיסי ביותר של האדם – בזיעת אפיך תאכל לחם. האנשים הללו מזכירים את יצחק.

על חיי יצחק כבוגר מסופר מעט מאד, פרשה אחת בלבד, ולא בכדי. הסיפור שלו מעורר תחושה חזקה של מישהו שהוא בסך הכל חוליה בשרשרת המשפחתית, אדם פסיבי, שרק מעביר את הברכה מדור לדור. דווקא בגלל זה אני רוצה לכתוב עליו. 

כשאני חושב על יצחק אני חושב על הילד שנולד למשפחה מאד לא רגילה, לשני הורים באים בימים מאד, עם אם חורגת ואח למחצה שמגורשים מן המשפחה בגללו - על כל רגשות האשם הכרוכים בכך - ומותירים אותו לבדו עם אב העוקד אותו לאלהיו. דווקא הילד הזה הוא היחיד מכל האבות שמקים משפחה רגילה לכאורה, עם אב אחד ואם אחת ושני ילדים (ואולי גם כלב). הסיפור שלו הוא סיפורה של דמות טרגית ומלאת סתירות הכלואה בתוך גורלה, נאחזת ונאבקת בו בעת ובעונה אחת.

אין ביטוי ברור יותר לגורל הכולא את יצחק מן העובדה שהוא מעולם לא עוזב את ארץ כנען. זה לא רק מכיוון שלא "יוצא" לו לעזוב, אלא עקב גזירת הגורל, הנאמרת פעם אחת בידי אברהם לעבדו, "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה" (בראשית כד, ו) ופעם אחרת ישירות מפי הקב"ה ליצחק, "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (כו, ב). הלשון, "אשר אמר אליך" מרמזת לאותה לשון בה אומר הקב"ה לאברהם, "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". כמו העקידה, גם לציווי להישאר בארץ אין שום הסבר או טעם – זוהי גזירת גורל המוטלת על יצחק.

אלא שיצחק אוחז את גזירת הגורל הזו בשתי ידיו והופך אותה לייעוד. לכל אחד מהאבות מעשה אופייני שנעשה על ידו ארבע פעמים: אברהם מקים ארבעה מזבחות, יעקב מציב ארבע מצבות, יצחק חופר ארבע בארות. בניגוד למזבח ולמצבה הפונים מעלה, אל השמים, הבאר פונה מטה, אל הארץ. משמעות הפניה אל השמים או אל הארץ משתקפת לא רק בסוג המעשה אלא גם באישיות שהוא בונה. בניגוד לאברהם ויעקב, שעיניהם היו נתונות בשמים הבהירים, דרכם היתה ברורה להם ודבריהם היו רבים וסדורים, יצחק, שהשפיל את מבטו אל הארץ האטומה ועיניו חשכו טרם זמנן, דיבר מעט מאד; וכשסוף סוף דיבר, יצאו מפיו רק שאלות. והשאלות ששאל הלכו ונעשו נוקבות יותר ויותר, החל בשאלה ששאל את אביו – "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?" (כב, ז), דרך השאלה ששאל את שכניו – "מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?" (כו, כז) ועד השאלה הקשה מכולן - "מִי אַתָּה, בְּנִי?" (כז, יח).


בניגוד לאברהם ויעקב, שעיניהם היו נתונות בשמים הבהירים, דרכם היתה ברורה להם ודבריהם היו רבים וסדורים, יצחק, שהשפיל את מבטו אל הארץ האטומה ועיניו חשכו טרם זמנן, דיבר מעט מאד; וכשסוף סוף דיבר, יצאו מפיו רק שאלות. והשאלות ששאל הלכו ונעשו נוקבות יותר ויותר.

אבל חפירת בארות איננה המעשה היחיד שיצחק עושה בארץ. בניגוד לאברהם ויעקב, יצחק עובד את האדמה, זורע אותה ומוצא מאה שערים. הקשר שנוצר בין יצחק לארץ, אם כן, הוא עמוק וסימביוטי הרבה יותר מן המגבלה הגיאוגרפית שמכתיב לו גורלו. הקשר הזה אף מתפתח לתשוקה, המנסה לחבר בין ניגודים: בין השמים לארץ, בין התורה לעבודה, ובין השדה, המסמל את המציאות האכזרית של כל דאלים גבר, לבין ברכת ה' המסמלת את הקדושה. תשוקה זו נחשפת במילותיו של יצחק עצמו, כאשר הוא מנסה לברך את בנו עשו, למרות שבפועל הוא מברך את יעקב. הסצנה הזו, היחידה שיצחק יוזם אותה בעצמו, כה רוויה בחושניות מכל הסוגים והמינים, שהיא חריגה במעשי האבות ובתורה בכלל. כאשר יצחק מסיים לטעום ולגעת, להאזין ולנשק, הוא חושף סוף סוף את תשוקתו ואומר – "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'" (כז, כז). מיד לאחר שהוא מוציא מפיו את הביטוי הלכאורה-פרדוכסלי הזה, הוא מממש את תכניתו ומברך את יעקב בברכה שברצונו לתת לעשו, וזו אינה עשויה בסגנון הברכה לאברהם. אין בה מחול הים או מכוכבי השמים, אלא – "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ". ברכה חושנית, רוויית נוזלים, שומנים ופחמימות, שאפשר ללכלך בה את הידיים וללחלח בה את הפה. ברכה שיכול לתת רק מי שזרע במו ידיו את האדמה וקצר את תבואתה.

הטרגדיה של יצחק היא שברגע השיא הזה של חייו, רגע התשוקה והברכה, הוא אפילו לא יודע שהוא טועה. מרומה בידי אשתו, הוא מברך את בנו הקטן, יעקב, יושב האֹהלים, במקום את בנו הבכור, עשו איש השדה. הוא גם לא יודע שהוא טעה בבחירת הבן שלו רצה לתת את הברכה, זה שציד בפיו. את כל זה הוא מגלה מאוחר יותר, מאוחר מדי, כשהדברים יצאו משליטתו והוא חזר להיות מובל בידי גורלו.

לאחר שיעקב יוצא לדרכו חרנה, רבקה נעלמת מן הסיפור וגם את יצחק אנו פוגשים שוב רק לפני מותו. אין לנו מושג על מה חשב בימים החשוכים והרבים בהם היה כנראה לבדו – הרי בניגוד לאביו ולבנו, הוא לא היה מוקף בבני שילשים או בבני פילגשים. אני מעז לשער שהוא הרהר בגורל שכלא אותו בארץ והותיר אותו רחוק משני ילדיו, שעשו כל אחד רילוקיישן למקום אחר והתעשרו שם. אני מתאר לעצמי שהוא שב והרהר בשדות הרחבים שזרע ובבארות הרבות שחפר בעמל רב ואשר הפכו, קרוב לוודאי, לנדל"ן מניב ולווילות מפוארות בידי המהגרים החדשים שעשו את הונם בשוק ההון המצרי ובבורסה של חרן. אני מניח גם שהוא חש מרומה. אחרי הכל, הוא עשה כל מה שגבר אמור לעשות - הוא אהב וציחק את אשתו היחידה, גידל את שני ילדיו, גר בארץ ועבד את אדמתה. בסופו של דבר, הוא האנושי מכל האבות - הוא לא נלחם באף מלך אגדי ולא נאבק בשום מלאך. בעיקר, הוא היחיד ביניהם שחש במצוקתם של בני משפחתו ופעל כדי להקל עליה, בין אם מדובר בצערה של אשתו העקרה –"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (כה, כא) ובין אם בדמעותיו של בנו הגזול מברכתו – " וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו" (כז, לח). מבחינה זו הוא האב שהכי קל לי להזדהות עם דמותו. 


יצחק הוא האנושי מכל האבות - הוא לא נלחם באף מלך אגדי ולא נאבק בשום מלאך. הוא הופך את ההיאחזות בארץ מגזירת גורל לייעוד, ועובד את אדמתה בפשטות. ובעיקר, הוא היחיד בין האבות שחש במצוקתם של בני משפחתו ופעל כדי להקל עליה.

את סימני השאלה הרבים שהותיר לנו יצחק חשים כיום כולנו, כמאכלת בלבנו. חברי קיבוץ בארי שחזרו לזרוע את החיטה לא יפתרו את שאלותינו – ספק אם יש להם תשובות לשאלות הקשות שהם שואלים את עצמם. אך הם מתווים לנו דרך לשוב אל המעשה הפשוט, השכל הישר והאמונה התמימה, אשר מהם נוכל, אם נשכיל להקשיב אחד לשני, לשוב ולבנות חברה בריאה שתהיה ראויה לשם ישראל.



 


פרופ' שלמה וגנר הוא חוקר מוח העוסק במנגנונים עצביים של התנהגות חברתית ומכהן כראש המחלקה לנוירוביולוגיה של אוניברסיטת חיפה. הוא בוגר ישיבת הר עציון וממייסדי בית המדרש אלול, חבר בקהילה השוויונית "קולות" בזכרון יעקב.



 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? 

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

רצח בשגגה? אין דבר כזה

חז"ל מלמדים אותנו כי כל שפיכת דם מחייבת כפרה. הערות על פרשת הריגת שלושה חטופים בידי חיילינו.

コメント


コメント機能がオフになっています。
bottom of page