top of page
  • תמונת הסופר/תיונתן לבינסון

חוק המציאות המפוטרת: הצעת החוק למינוי רבנים מקומיים והמציאות ההלכתית


 


כשהקשב הציבורי ממוקד בשינויים המשטריים המוצהרים, בחסות מסך עשן הסערה הציבורית סביבם, מתנהלת בשקט, הרחק ממוקדי השיח, ההפיכה האמיתית - המערכה נגד המציאות. רוב קואליציוני הרואה עצמו סוברני להכריע מציאות ביולוגית, להכשיר טיפול קליני, גם בהעדר ידע רלוונטי, אינו מבקש לקרוא תיגר רק על המדע ועל הידע המקצועי או לחתור למדרג ערכים שונה. את המציאות באשר היא, כגורם מחייב העומד בזכות עצמו, מבקש הוא להכריע. הוא רואה בה גורם חתרני, ששומה עליו להכפיפו תחתיו. גם המציאות ההלכתית מתבררת כמי שאינה חסינה מפני קואליציית "הזהות היהודית", כשועדת החוקה מתפנה לקידום חוק מינוי רבני ערים, ישובים ושכונות, פרויקט משותף של מפלגות "הציונות הדתית" וש"ס.


כשהקשב הציבורי ממוקד בשינויים המשטריים המוצהרים, בחסות מסך עשן הסערה הציבורית סביבם, מתנהלת בשקט, הרחק ממוקדי השיח, ההפיכה האמיתית - המערכה נגד המציאות. רוב קואליציוני הרואה עצמו סוברני להכריע מציאות ביולוגית, להכשיר טיפול קליני, גם בהעדר ידע רלוונטי, אינו מבקש לקרוא תיגר רק על המדע ועל הידע המקצועי או לחתור למדרג ערכים שונה. את המציאות באשר היא, כגורם מחייב העומד בזכות עצמו, מבקש הוא להכריע.

יותר משמאויימת הדמוקרטיה בימים אלו, מאויימת היהדות. דובריה מפיצים בשמה ספק בשורות משיחיות נוסח כמרים אוונגליסטים, ספק סתם רוחות רעות של שמרנות אמריקאית; בריוניה מבשרים את גאולתה בכפרים שרופים ובשנאה ברחובות הערים. בבית הנבחרים, שהפך מפלט לתמהונים והוזים, לצד אחוזי בולמוס, תאבי שררה כוח וממון, שחברו אלו לאלו בשם היהדות למסע שמד מאורגן, תחת דגל "הזהות היהודית".

האויב הניצב כנגדם, המתרס מול שאיפותיהם, הינו "המציאות". זו בחוצפתה ניצבת כגולם, אינה קשובה לרוח החדשה, אינה נכנעת מפני הכרעת הרוב. דרך אחת להתמודד מולה היא, הכחשת קיומה, חזרה עקבית על המסר הברור: היא איננה, מעולם לא הייתה. לפנינו, יאמרו, חזיון תעתועים מבית מדרשו של הפרוגרס, יצירת כפי "הקרן החדשה לישראל". על מוקד שיטה זו הועלתה קהילת הלהט"ב. בהעדר כלים להתמודד עמה, מבחינתם היא פשוט איננה. זרים עתירי ממון השתלטו על התודעה, יצרו מציאות מדומה של קיומה ועל כן אם רק נמגר את הפרוגרס, נחסום את נתיבי מימונו, גם הם יגלו שהם פשוט אינם.


יותר משמאויימת הדמוקרטיה בימים אלו, מאויימת היהדות. דובריה מפיצים בשמה ספק בשורות משיחיות נוסח כמרים אוונגליסטים, ספק סתם רוחות רעות של שמרנות אמריקאית; בריוניה מבשרים את גאולתה בכפרים שרופים ובשנאה ברחובות הערים. בבית הנבחרים, שהפך מפלט לתמהונים והוזים, לצד אחוזי בולמוס, תאבי שררה כוח וממון, שחברו אלו לאלו בשם היהדות למסע שמד מאורגן, תחת דגל "הזהות היהודית".

כלי שני במלחמה נגדה משמשת החקיקה, שהרי אין דבר העומד בפניה, וכל המהרהר אחריה, כופר בבחירת הרוב ולא עוד אלא שמתנשא עליו. רוב קואליציוני, אין סייגים לכוחו, כל אשר יעמוד בדרכו, אם חקיקה אם איש, אחת דינו להסתלק מפניו, חקיקה תבוטל, בעלי תפקידים יודחו. המציאות מפוטרת. רוב שבכוחו לשנות את זהותה של מציאות אורגנית, לשים עצמו עליון על חוות דעתם של בעלי המקצוע, בתחומי התמחותם, גם מציאות הלכתית, לא תעמוד בפניו. כעשן מפני רוח, דין המציאות - באשר היא - להיבטל מפני הכרעת הרוב.

לא על ערכים אוניברסליים בלבד מונף גרזן "הזהות היהודית". היהדות עצמה משמשת גרזן ביד ההורסים ולא חומלים, המאיימים בראש ובראשונה על קיומה שלה, על המעט שנותר, המיתר האחרון שטרם פקע, על נימי הרקמה היהודית המשותפת, שעודנה חיה.



מי בוחר רב מקומי?

במירוץ הרעבתני, בין מירוץ לביטול עילת הסבירות, לבין הוצאתו מהקשר של מוסד הוועדה הקרואה, עולה על המוקד גם מוסד הרבנות. בימים אלה נידונה הצעת חוק שירותי הדת היהודיים, המבקשת לערוך שינויים משמעותיים באופן שבו נבחרים רבני ערים ומגביר את המעורבות של השר לשירותי דת בהליך המינוי. כל עצמה של מסירת ההלכה לשלטונה של השררה ושילובה במערך הבירוקרטי, יצרה מוטציות מסוכנות של דת וכוח. יותר משהמדינה זקוקה לשחרור מעולה של ההלכה, ההלכה משוועת להסרת הכבלים שהפוליטיקה הטילה על הדינמיקה הפנימית שלה. אלא שבמצב השולט, בו מוסד הרבנות פועל במסגרת החוק, באה החקיקה המקודמת לבחירת רבני ערים, ומסלקת מדרכם לחלוקת השלל של דרעי וסמוטריץ' זבוב טורדני בעל תוקף הלכתי-חוקתי, מטרד בדמות "הציבור".


מסירת ההלכה לשלטונה של השררה ושילובה במערך הבירוקרטי, יצרה מוטציות מסוכנות של דת וכוח. יותר משהמדינה זקוקה לשחרור מעולה של ההלכה, ההלכה משוועת להסרת הכבלים שהפוליטיקה הטילה על הדינמיקה הפנימית שלה. אלא שבמצב השולט, בו מוסד הרבנות פועל במסגרת החוק, באה החקיקה המקודמת לבחירת רבני ערים, ומסלקת מדרכם לחלוקת השלל של דרעי וסמוטריץ' זבוב טורדני בעל תוקף הלכתי-חוקתי, מטרד בדמות "הציבור".

ברצותה לשמר מסורות שקדמו לה, הניחה בשורת השוויון להיררכיות שקדמו לה, פטרה ממבחניה החד משמעיים אינסטנציות תרבותיות ודתיות, כמונרכיות לאומיות והגמוניות דתיות, והפגינה כלפיהן גמישות שאינה אופיינית לה. כך מגלות מערכות חוקים החוסות ככלל תחת כנפי יסודות השוויון המוחלט, סובלנות כלפי קיומן בתוכם של "legal vestiges" אוטונומיים.

במסגרת זו אימץ החוק הישראלי את "תקנות כנסת ישראל" המנדטוריות, שהסדירו את תפקיד ה"מרא דאתרא" במתכונתו המסורתית. ביהמ"ש העליון (בג"ץ 361/67, פוגל נ' לוינגר) אף הכיר בשורה של פסיקות במעמדו המיוחד של רב מקומי כ"מרא דאתרא" והגביל את עצמו מלהתערב בשיקול דעתו, למקרים של חריגה מסמכות (מקרה כזה, מרתק דווקא בהיותו פס"ד של שופט העליון החרדי ד"ר יצחק קיסטר ז"ל). בכך, נשא ק"ו בעצמו, מההימנעות שגזרו על עצמם "גדולי הדורות", מלהתערב בשיקול דעת הרב המקומי, אף הגדולים ממנו בחכמה ובמניין, ברוח זו ראה גם את החרגתו, בידי המחוקק מחוק ביהמ"ש לעניינים מינהליים.

אולם, הבסיס למעמדו המיוחד, מקור סמכותו של ה"מרא דאתרא", מהווה קהל בוחריו ש"המחוהו עליהם", (סנהדרין, כ"ג, א'). מכוחו מוגדרים יחסיו עם ההיררכיה ההלכתית מחד ועם "צאן מרעיתו", ציבור תושבי המקום, מאידך. חריגה מהתוואי המסורתי של בחירתו בידי הציבור, אינה פגם פרוצדוראלי בלבד, אלא, מנוגדת למהותו של התפקיד, חותרת תחת מקור סמכותו ומשכך, מרוקנת אותו מתוכנו. (עיינו במקורות להלן ועיינו רמ"א יו"ד, רמ"ב, י"ד, ועיינו שו"ת שיבת ציון תשו' כ"ג).


הבסיס למעמדו המיוחד, מקור סמכותו של ה"מרא דאתרא", מהווה קהל בוחריו ש"המחוהו עליהם", (סנהדרין, כ"ג, א'). מכוחו מוגדרים יחסיו עם ההיררכיה ההלכתית מחד ועם "צאן מרעיתו", ציבור תושבי המקום, מאידך. חריגה מהתוואי המסורתי של בחירתו בידי הציבור, אינה פגם פרוצדוראלי בלבד, אלא, מנוגדת למהותו של התפקיד, חותרת תחת מקור סמכותו ומשכך, מרוקנת אותו מתוכנו.

בנידון דידן הנוגע למשרה הלכתית במהותה, משרה "המשכית" הנובעת ממבנה קהילתי מסורתי, סביר כי החוק לא יוכל להתעלם מעמדתה של ההלכה גופא. תכלית החוק והתקנות שמכוחו, בנידון דידן, אינן ליצור יש מאין תפקיד תקדימי, אלא להסדיר את המערך הרגולטורי לבחירתו בידי הציבור, לתקצובו ולהסדרת הממשק בינו לבין רשויות המדינה של נושא משרת "מרא דאתרא" הקהילתי, בגדריה המסורתיים.



גדרי מינוי מרא דאתרא בהלכה

ניסוחה הייחודי של פניית משה לעם, "ראו קרא ה' בשם בצלאל", (שמות לא, ב) בבואו להציג בפניהם את אמן ואדריכל מלאכת המשכן, מי שתואר בידי הקב"ה כ"מלא רוח אלוקים, בחכמה בתבונה ובדעת", נדרשת בתלמוד כבאה לתאר תהליך "הימלכות" של הקב"ה במשה, בקשר למועמדותו של בצלאל, ואף משסבר וקיבל, נשלח הוא להימלך בעם. מכאן קובע התלמוד כלל "אין ממנין פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכין בציבור" (ברכות נ"ה ע"א).

על כלל זה מבסס החתם סופר מענה לקהילה בה מונה רב בידי השררה, שלא על דעתה, כשהוא מעורר את הקורא לשפוט בעצמו. "מעתה ישפוט אדם, אם בצלאל, שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, וצווה עליו הקב"ה על ידי שלוחו הנאמן משה רבנו עליו השלום, ולא רצה להכריחם להתמנות שלא בשאלת פיהם ורצונם, ואיך יתמנה שום אדם בשום התמנות מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל?" (שו"ת חת"ס חו"מ סי' י"ט).


ניסוחה הייחודי של פניית משה לעם, "ראו קרא ה' בשם בצלאל", (שמות לא, ב) בבואו להציג בפניהם את אמן ואדריכל מלאכת המשכן, מי שתואר בידי הקב"ה כ"מלא רוח אלוקים, בחכמה בתבונה ובדעת", נדרשת בתלמוד כבאה לתאר תהליך "הימלכות" של הקב"ה במשה, בקשר למועמדותו של בצלאל, ואף משסבר וקיבל, נשלח הוא להימלך בעם. מכאן קובע התלמוד כלל "אין ממנין פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכין בציבור" (ברכות נ"ה ע"א).

תפיסה זו הנחתה את הראשונים, החל מתשובת הרשב"א (סי' תרל"ז) "ומכל מקום, מי שעושה זה ללא רשות הציבור, מצער הציבור ועתיד ליתן את הדין", שנחקקה בפסקי הרמ"א, ועד למהר"ם מרוטנבורג, (מרדכי, ב"ק פ' החובל סי' ק"ז, הובא בב"י או"ח סי' נ"ג) ששלל שימוש בסמכות השר, לצורך מינוי חזן, תוך אזכור תקדים מדורות קודמים, בו דחה חזן מחווה של השר, שביקש להעניק למינויו תוקף, באומרו שלא מידיו ראוי לו לקבל המשרה, ואף נקנס על כך.

תחת מעמדן ותוקפן המיוחד של התקנות של חכמי צרפת וגרמניה, לאחר חתימת התלמוד ותקופת הגאונים, אשר מקובל לכוללן במסגרת, "תקנות רבנו גרשם מאור הגולה" - הידוע בזכות התיקונים שקבע במעמד האישה - חוסות שורת תקנות מאוחרות יותר, בהן התקנה הבאה "ועוד גזרנו ונידינו והחרמנו [...] שלא יהא אדם רשאי ליטול שררה על חברו לא ע"י מלך ולא ע"י שר ושופט וכו' אם לא שימנו אותו רוב הקהל [...] והעובר על דברינו יהא באלה ובנידוי וכו' ויהיו כל ישראל מובדלים וכו' וספריו ספרי קוסמים והשומר תקנותינו ינוחו ברכות על ראשו". על התקנה חתומים הרשב"ם ור"ת, (נכדי רש"י), הראב"ן ועמהם ק"נ רבנים (שו"ת מהר"ם, סימן תתרכ"ב, תחת הכותרת הכללית של "תקנות רבנו גרשם", שם, סימן תתרי"ט).

בהתייחסו לגילויי תופעת מינוי רבנים מכוח השררה בזמנו, ראשית העת החדשה, מביע רבי יהונתן אייבשיץ את כאבו "וחובה על רבני זמן לעשות גדר בזה, לבל יהי' ח"ו פרוץ מרובה על העומד. ואולי יזכני ה' ... להרים בזה דגל תורה ולנער רשעים מן הארץ" (אורים ותומים סוף סי' ג') (מובא בשו"ת חת"ס שם). גם החתם סופר קובע בסערה "והעובר על דת תורה להשתרר על הציבור, אסור לעמוד וליקח תורה מפיו, והמעמידו, כאלו מעמיד אשרה אצל המזבח" (שם).

משנדרש לשאלת תוקף המינוי בדיעבד, מכוח הכלל "דינא דמלכותא דינא", יוצר החתם סופר אבחנה בין "ימים קדמונים", בהם עמדה לדיון הבעייתיות המוסרית גרידא, שבנטילת שררה על הציבור שלא ברצונו - בה עסקה ההלכה במקורותיה ועליה נתקנו תקנות הראשונים - לבין העת החדשה בה הזדקקות מוסד הרבנות למימון מכספי הציבור, מוסיף פן ממוני לכפייה. משכך, שוב אין איסורה נתון לדיון, ואף תוקף דינא דמלכותא אין בכוחו להתיר נטילת ממון בכפייה מציבור שבדין תורה, סוברני לבחור בעצמו את ה"מרא דאתרא".



ההלכה, הציבור והצעת החוק

לאור כל הנ"ל ברור כי כל הצעה הפוגעת בזכותו של הציבור הרלוונטי, על כל גווניו ורבדיו, לבחירה עצמאית של הרב, לא זו בלבד שמנוגדת לדין תורה, אלא שאף בדיעבד, מינוי שכזה אינו בר תוקף הלכתי, ומבחינתה, השכר שנוטל רב שכזה או כל שימוש שלו במשאבי הציבור, גזל הוא בידו, ככל שזה משולם מתקציבי ציבור מקומיים.


כל הצעה הפוגעת בזכותו של הציבור הרלוונטי, על כל גווניו ורבדיו, לבחירה עצמאית של הרב, לא זו בלבד שמנוגדת לדין תורה, אלא שאף בדיעבד, מינוי שכזה אינו בר תוקף הלכתי, ומבחינתה, השכר שנוטל רב שכזה או כל שימוש שלו במשאבי הציבור, גזל הוא בידו, ככל שזה משולם מתקציבי ציבור מקומיים.

בבואו לקבע בחקיקה, עיוות דין מובנה, מוטלת על המחוקק האחריות לעיוות הדין העתידי אותו הוא יוצר, הן של הממנה העתידי והן של הממונה. חקיקת הרוב, ברוח התפיסה המכה שורש בשלטון, מבקשת לשנות מציאות הלכתית קיימת. זכות תושבי המקום לבחירת "המרא דאתרא", עומדת בבסיס תפקידו, מהווה את מקור סמכותו הבלעדי, ומשכך גם, ההצדקה ההלכתית, ההיסטורית, והחברתית לטענה המצדדת בהמשך קיומו.

נניח לרגע, כי למחוקק ניתנה חירות ליצור יש מאין משרה תקדימית המשוחררת מתנאי המשרה המסורתית. ונניח, שבסמכותו לעטר משרה זו בכל תואר שיראה לנכון, אפילו "מרא דאתרא", אף כשזו מפרה "זכויות יוצרים", של המשרה המסורתית. אולם, אם כך על יצירת כפיו של המחוקק מוטלת חובת הכפיפות לחוקי השוויון, ככל משרה ציבורית, אין בה מקום, להחרגות - העדתית והמגדרית - הגלומות במשרה המסורתית.

לא לחינם מתעלמים דברי ההסבר לחוק באלגנטיות, מהמכוון האחד והיחיד המשתקף מבחינה של פרטיו - הרחבת סמכויות השר, הצבת באי כוח התושבים בעמדת מיעוט והפקעה מידי התושבים של עצם ההחלטה בדבר הצורך ברב מקומי, שבעלויות שכרו עתידים הם לשאת, כמובן. (בתרחיש היפותטי, עלול שר, שיו"ר מפלגתו הוא באורח פלא אחיו של הרב הראשי, "להנחית" על יישוב תמים, אחזקת בן משפחה שלישי כרב מקומי). כל זאת כמובן לאחר ווידוא הריגתה של עילת הסבירות.


אם חוסר הבושה המופגן שבהצעה תאוונית זו, הנסיון לקבוע בחקיקה ראשית את בולמוס השררה - כשגם המציאות ההלכתית העומדת בדרכו מסולקת - יסיר את המסוה מעל הדאגה ליהדותה של המדינה, יחיש את קץ המעורבות הפוליטית והממסדית בכלל, תהא צורתה אשר תהא, באופן שבו בוחר אדם לבטא את יהדותו בכלל, כמו גם את הקריאה "עשה לך רב" המופנית אל המצפון האינדוודואלי, והיה זה שכרנו.

אם חוסר הבושה המופגן שבהצעה תאוונית זו, הנסיון לקבוע בחקיקה ראשית את בולמוס השררה - כשגם המציאות ההלכתית העומדת בדרכו מסולקת - יסיר את המסוה מעל הדאגה ליהדותה של המדינה, יחיש את קץ המעורבות הפוליטית והממסדית בכלל, תהא צורתה אשר תהא, באופן שבו בוחר אדם לבטא את יהדותו בכלל, כמו גם את הקריאה "עשה לך רב" המופנית אל המצפון האינדוודואלי, והיה זה שכרנו.

אם הסרת המסווה מעל מלחמת "הזהות היהודית", תעלה את זעקת חלליה, תפקח אזניים לשמוע קול זעקת אחים, תפקח עיניים להביט באחריתה, תקרא להתמודדות עם מורכבויות, להותרת מקום למכאובי המציאות, במקום להכות על קודקודם בזעף, מעז יצא מתוק.



 

יונתן לבינסון.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page