top of page
  • תמונת הסופר/תהרב דוד ביגמן

לחיות בעולם של בריאה חדשה: בעקבות הרב אריה לייב בקשט (שנגחאי, תש"ה)


 


"הערה נוראה לזמנינו - אחרית הימים" - זו הכותרת המקורית שנתן הרב אריה לייב בקשט לטקסט שידון להלן, כאשר הדפיסוֹ לראשונה בעילום שמו בשנגחאי בימי בין המצרים של שנת תש"ה, כמעין הקדמה למהדורה חדשה של ספר 'תומר דבורה' לר' משה קורדובירו. מתוך הכרה בייחודו, בחרו תלמידיו וצאצאיו להציבו כעבור שנים רבות בפתח הספר 'משנת קול אריה' (ירושלים תשע"ה), ואף העידו עליו שפרסומו הראשון בשנגחאי "שידד מערכות במעונות אריות בהררי נמרים של רעיו הגדולים בני היכלא דמיר" (שם, עמ' יט). ואכן, כפי שנראה בהמשך, מדובר במאמר בלתי שגרתי מכמה בחינות, ולדעתי בעל ערך רב לימינו.

אך תחילה, כמה מילים על המחבר. הרב אריה לייב בקשט (או באקשט) נולד בדוליטש שבליטא בשנת תרע"ח (1917-1918). הוא למד בישיבת מיר במיר, וגלה עמה בימי מלחמת העולם השניה לוילנא וממנה לשנגחאי. לאחר המלחמה השתקע בדטרויט שבארצות הברית, ועמד שנים רבות בראש ישיבת 'עטרת מרדכי'. הוא נפטר בדטרויט בי"ד טבת תשס"ד (2004), ונקבר בירושלים. את דרכו בלימוד ובהנהגת הישיבה תיארתי לאחרונה מזווית מבט אישית בהספד במלאת עשרים שנה לפטירתו (ההספד נגיש לקריאה באתר ישיבת מעלה גלבוע, כאן).

בשנים שבהן זכיתי ללמוד במחיצתו בדטרויט חשתי רק שמחת חיים וחדוות לימוד, ועל כן הופתעתי כאשר גיליתי את הדברים הקודרים שכתב סמוך לשואה. חשיבותם של הדברים עתידה להתברר בהמשך, וגם אם לא נקבלם עד תום, נדמה לי שהם עשויים להיות משמעותיים להתמודדות שלנו בהווה.



בשנים שבהן זכיתי ללמוד במחיצת הרב בקשט בדטרויט חשתי רק שמחת חיים וחדוות לימוד, ועל כן הופתעתי כאשר גיליתי את הדברים הקודרים שכתב סמוך לשואה. גם אם לא נקבלם עד תום, נדמה לי שהם עשויים להיות משמעותיים להתמודדות שלנו בהווה.

העולם הישן והעולם החדש: שתי בריאות

בנקודת המוצא למאמרו של הרב בקשט עומדים דברי הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כו, טז), ולפיהם התוכחות הכתובות בתורה כבר נתקיימו כולן בחורבן בית ראשון ובית שני. עבור הרב בקשט, הכותב את הדברים חודשים אחדים לאחר סיום מלחמת העולם השניה, קביעה זו של הרמב"ן מעוררת קושי אדיר:


"ובעוונותינו הרבים עומדים אנו במצבינו הנוכחי ותמהים: הלא כל עונשי התוכחות כמשל להנעשה והנשמע כהיום; הגזירות והעינויים האיומים והנוראים נשתנו ממערכי הטבע, יצאו מטבעם לגמרי, לא נשמע כזאת מיום ברוא ד' אלקים שמים וארץ. זכרו ימות עולם הן היתה כזאת? חפשו בשנות דור ודור, העלה על דעת אויב ונבל חידושי רשע בשפיכות דמים נוראים כאלו בלי הבדל כעם ככהן, כעבד כאדוניו, עד בלתי השאיר שריד, ר"ל. הבטבע האנושית נמצא כזאת? תסמרנה שערות אנוש בשמעו, מי חרש ולא ישמע היללה הנוראה המתפרצת מהלב הגונח – לב ישראל – אוי מה היה לנו! – במה נשארנו!" (משנת קול אריה, עמ' יט-כ).


מצב זה של התדרדרות הטבע האנושי לתהומות שלא שוערו, מחייב תקנה; אולם כלל לא ברור מהיכן תבוא. שכן אובדנם של רבים כל כך מישראל בימי השואה, ובתוכם גם גדולי תורה, מותיר את הדור יתום: "ועתה מאין ואיפה יזרחו ויופיעו לנו הצדיקים שאבדנו? העולם תהו כזה יעמיד לנו תמורותיהם?" (שם); ואם לא די בכך, אף השורדים שקועים ביאוש מצמית - נקודה שעתידה לקבל משמעות מיוחדת בהמשך: "גם את עצמינו איבדנו, המוות שורר בנו, הֶרְגֵּשֵׁינוּ אִבַּדְנוּ, הלב מת, אינו מרגיש. רק בעיניים נעוצות אל פני החורבן אנו עומדים".

על רקע זה מבקש הרב בקשט לברר מדוע לא נזכר חורבן איום זה בתוכחות שבתורה. בירור זה פותח מהלך סבוך, שראשיתו בנסיון להבין את העולם שקדם לשואה: "מצינו בחז"ל הקדו': 'מתחילה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם יכול להתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין' [...] ואעפ"כ ראה שאין העולם יכול להתקיים, ולו עזבו למידת דין כזאת אינו יכול להתקיים, דמצד הדין אין קץ לרעת הַמֹּרֶה את פיו, לנפש החוטאת אין שום עצה ותחבולה" (שם). כפי שהורגש כבר קודם, לגבי דידו, השאלה אינה נוגעת רק להבנת דרכי השם בעולם, אלא גם למקומו של האדם בעולם זה, ואף לחיי הנפש שלו:


"ובאמת כתבו המקובלים, שכל עונשי הגיהנם אינם על דרך תשלומין עבור עוונות, רק החטאים בעצמן הן הן הגיהנם, כל השבעה מדורי גיהנם נמצאים בהחטא עצמו. חטא עצמו הנהו שאול ואבדון. 'מפי עליון לא תצא הרעות' כאילו מסולק לגמרי, והחטאים המה הנוטלים את האדם תחת כנפיהם, ומשליכים אותו לציה וצלמות, ומכים עליו לאמר, גדל לתהו ובהו, לישימון איום, כנראה מהמרוצה הנוראה מהתבל, המונח תחת כנפי החטא" (שם).


עולם המתקיים על הדין בלבד, אינו אפשרי; בחירת האדם ברוע היא החטא עצמו, והיא גרועה מכל עונש. ולכן, "רק ברוב רחמיו וחסדיו, המציא מזור ותרופה, ראה שאין העולם יכול להתקיים, שיתף מדת הרחמים" (שם, כא). אך אם כן, אם הרחמים חיוניים כל כך לקיומו של העולם, כיצד אפשר להבין את המציאות העכשווית, שבה נדמה כאילו מידת הדין שולטת? שאלה זו מביאה את הרב בקשט לידי חידוש גדול ("סוד מבהיל", בלשונו): העולם שבו אנו שרויים כעת שונה לחלוטין מן העולם שקדם לשואה, והוא זה שעליו אמרו חז"ל "ייתי ולא אחמיניה" (יבוא ולא אראהו); הוא עולם של אחרית הימים, שמוטב היה לאנושות שלא להגיע אליו כלל; והוא אינו אלא בריאה חדשה, מצב חדש שלא יכול היה להיזכר בתורה: "אחרית הימים אינו פשוט שהבריאה הזקינה, והגיעה לסוף ימיה. רק יש בריאה חדשה של אחרית הימים" (שם).


עולם המתקיים על הדין בלבד, אינו אפשרי; בחירת האדם ברוע היא החטא עצמו, והיא גרועה מכל עונש.

רעיון זה מתפתח בדבריו להבחנה עקרונית בין שתי הבריאות: ב"בריאה הראשית", הראשונה, שלטה מידת הדין "בשיתוף מדת רחמים, במידה כזו עד שנקרא [הקב"ה] מלך עלוב, שאף בחטאו [של האדם] אוחזו בידו ומוליכו כאם רחמניה, וזהו צורך קיומה". לעומת זאת, ב"בריאה האחרית", הנוכחית, דבר-מה יסודי השתנה: "הנהגתה מתאמת לבריאה אחרית, והשתתפות מדת הרחמים בה, רק להחזיק נשמתה בחיים, ולא יותר" (שם). אילו זכינו, ממשיך הרב בקשט וכותב, "לא היינו זקוקים לבריאה של אחרית הימים"; אבל לא זכינו.


צִיּוֹן בתורה ובגמילות חסדים תפדה

"מידת דין שורר בעולם – מידת הנהגת בריאה של אחרית הימים" (שם, כב). ושוב חוזר הרב בקשט מן הציור התיאולוגי אל נפש האדם: "מבהיל ונורא לחיות בבריאה כזאת, לחיות בדין, באש הנוראה ולא להיכוות, רתת וזיע יאחז מדין ברחמין, על אחת כמה וכמה מאימת הדין בדין, איום ונורא מאד, כשנעלה על ליבנו עָמְדֵּנוּ וּמַצָּבֵנוּ, מוות ירענו, כולנו מתים, חושינו, הֶרְגֵּשֵׁינוּ אִבַּדְנוּ, ועדיין מידת הדין מתוחה נגדינו, טובעים אנו בחטא, עזובים ערירים, ואם מאז היה 'השוכן אתם בתוך טומאותם', ומוליכך כאם רחמניה, היום כשנדבק בחטא, הנך יחידי עזוב ביד החטא עצמו, גוש עפר מוטל באשפה, ביד צר ואויב מסטין ומתנקם" (שם). אם בבריאה הראשונה זכינו לפחות לתמיכת הקב"ה ששכן בתוך טומאתנו ואחזנו בידינו והוליכנו 'כאם רחמניה', כעת אפילו זה לא קורה. 

דווקא משום כך אין לנו אלא להבין ש"עונש הכי נורא" אינו אלא "מצב החטא עצמו", שבזמן הזה הוא ירוד במיוחד, ירוד אף יותר מעבודת האלילים של העבר. "מלפנים היו העבודה זרה גם כן רוחניות", ואילו כעת אנו מוצאים עצמנו "תחת ציפורני החטא עזוב ערירי להישאר עץ ואבן, 'ועבדת שם אלהים אחרים וגו' עץ ואבן' [...] עץ ואבן גשם, וזהו מצבינו". היאוש שדבק בנו הוא עצמו כניעה לרוע השורר בעולם, והוא אבי אבות החטא: "'ובגוים ההם לא תרגיע' בלי מנוחת הנפש, זהו אבי אבות החטא – 'לב רגז' כולו רוגזה, זהו אבי אבות החטאים כללים בחטא, ופרטים עד אין שיעור". 

איזו תקנה יכולה להיות לעולם כזה? בנקודה זו מגיע מהלכו של הרב בקשט לשיאו: 


"ומה נפלא עצת חז"ל הקדו'! 'מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח, יעסוק בתורה וגמילות חסדים', כי אין שום עצה אחרת למצבינו, איך להתקיים בעולם של אחרית הימים, רק כשיעסוק בתורה ובגמילות חסדים, ועל פי היסוד של מידה כנגד מידה, ידונו אותו בחסד ורחמים, ובלעדי זאת נשאר תחת דין, שבריאת אחרית הימים מתנהגת במידת דין כמו שעלתה במחשבה תחילה. נעירה נא לברוח לעצת חז"ל הקדו' – לעסוק בתורה ובחסד, חסד הרי זהו מידות, נעיר עצמינו להתלמד במידות טובות, לרפות מדת הדין מעלינו, להתקיים ולזכות" (שם, כב-כג).


אנו חיים בבריאה חדשה שהתהוותה במידת הדין בלבד (כמעט), ולכן הרוע המתפרץ בה גובר באנושות כולה, ללא כל איזונים ובלמים. בעידן זה אין לצפות עוד לחסד ממרום, או למידת הרחמים; כעת האחריות על הטוב בעולם - האחריות לתורה ולחסד ולתורת חסד - מוטלת על כתפינו בלבד. אטימות הלב שהתעוררה בקרבנו, הכניעה ליאוש ולדיכאון, גורמות לנו למעול בתפקידנו; אך אין לנו ברירה אלא להתגבר, שכן התורה והחסד ותורת החסד תלויים כעת רק בנו. בכוחנו להפקיע את הדין ולהביא רחמים לעולם.


על פי הרב בקשט, אנו חיים בבריאה חדשה שהתהוותה במידת הדין בלבד, ולכן הרוע המתפרץ בה גובר באנושות כולה, ללא כל איזונים ובלמים. בעידן זה אין לצפות עוד לחסד ממרום, או למידת הרחמים; כעת האחריות על הטוב בעולם - האחריות לתורה ולחסד ולתורת חסד - מוטלת על כתפינו בלבד.

בין הרב בקשט לר' משה קורדובירו

סבלו של עם ישראל נוכח מאד במאמר זה, אך ייחודו טמון בנקודה בעלת משמעות אוניברסלית יותר: בהתדרדרות של האנושות לרוע מוחלט שלא היה דוגמתו בקורות העולם. ההכרה במציאות חסרת תקדים זו עומדת ביסוד הצעתו להבחין בין שתי תקופות, שתי בריאות: בין העולם שעד אחרית הימים, עולם שנברא על ידי מיזוג הדין עם החסד, הרוע עם הטוב, ושעליו נאמרו התוכחות שבתורה - לעולם שראיתו בשואה, שכולו בריאה חדשה, המחייבת את האדם לגלות אחריות רבה יותר מאי פעם. 

קשה להתעלם מן התעוזה שבדברים. בתנועת המוסר נהגו לדבר בשפה של הבניות אונטולוגיות חיוביות כאשר תיארו את הקדוש ברוך ועולמו, אך מטרתם היתה לאו דווקא פילוסופית או קבלית, כי אם קיומית וחינוכית. כשהבניות אלה סתרו את תורת התארים השליליים של הרמב"ם, נהגו בעלי המוסר להוסיף את המילה 'כביכול'. והנה דברי הרב בקשט הנדונים כאן אינם נוגעים ישירות במהות הבורא, וממילא אינם נזקקים לאותו 'כביכול'; ועם זאת, הם מעמידים תיאור בלתי שגרתי של הנהגת האל בעולם. אין לדעת אם הרב בקשט סבר שעלה בכוחו לפצח את סוד התקופה אם לאו; סביר יותר להניח שכדרך תנועת המוסר מטרתו היתה לתת כלי משמעותי לעשיית טוב בתקופה של חושך ויאוש.


אין לדעת אם הרב בקשט סבר שעלה בכוחו לפצח את סוד התקופה אם לאו; סביר יותר להניח שכדרך תנועת המוסר מטרתו היתה לתת כלי משמעותי לעשיית טוב בתקופה של חושך ויאוש.

דווקא על רקע זה, חשוב להזכיר שדבריו נכתבו כמבוא לספר 'תומר דבורה' מאת ר' משה קורדבירו (רמ"ק), באופן המבליט דווקא את הניגוד ביניהם. כך פותח רמ"ק את ספרו:


"האדם ראוי שידמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעולות לא ידמה לקונו, לפיכך ראוי שידמה אל פעולות הכתר שהן י"ג מדות של רחמים עליונות ורמוזות בסוד הפסוקים מי אל כמוך, ישוב ירחמנו, תתן אמת, אם כן ראוי שתמצאנה בו י"ג מדות אלו, ועכשיו נפרש אותן הפעולות י"ג שראוי שתהיינה בו". 


פיסקה זו מופיעה בפרק הראשון של תומר דבורה, וכל המשך הספר טבוע ברוח זו. במשנת הרמ"ק, בשורש האלוהי של המציאות (ב"כתר") יש רק רחמים פשוטים. מידות אחרות הניכרות בבריאה, כמו מידת הדין, מידות הפוגמות בטוב המוחלט או מטשטשות אותו, לא נתערבו בו. לכן, על פי התפיסה הקבלית שלו, תיקון העולם מצריך לדבוק מצד אחד בכל אחת מן המידות השונות (שבי"ג מדות הרחמים), ומצד שני לקשור אותה בשורש העליון המיטיב שלה ב"רחמים הגמורים", בטרם המופע התחתון שלה, המעורב יותר. בלשון פשוטה אפשר לומר שהרמ"ק מבקש להציע לקוראיו לדבוק בשורש המקורי של הטוב המתגלה מבעד לעולם המורכב, ולהתעלם מהרוע שנכרך בו. הרב בקשט, לעומת זאת, מבקש להציע לקוראיו דבקות אמיצה בטוב גם בעולם שכולו דין. 

הבריאה החדשה שהרב בקשט מצייר נראית אם כן כסותרת את התפיסה הקבלית היפה של הרמ"ק, וקשה להניח שהוא אינו מודע לכך. אני משער שזו בדיוק כוונתו: שלנוכח השיבוש הפושה בכל, לעולם החדש שנברא במידת הדין אין זכות קיום - אין אפשרות להתקיים - בלא מאמצינו שלנו לחסד. על כן עלינו לדבוק בשורש הטוב של העולם שהיה כאן לפני שהרוע המוחלט גבר; רק כך נוכל להידמות לבורא במידות הרחמים, ולהאיר מעט בעולם חשוך.



 


הרב דוד ביגמן הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע.



 


רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אדם - להבל דמה?

כאשר התורה מציבה רצח כבר בתחילת ההוויה האנושית, היא מזכירה לנו שרוע הוא אנושי, והבחירה בו היא חלק מייחודו של האדם - המצווה לבחור בטוב.

Comments


Commenting has been turned off.
bottom of page