"בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר… וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן [ = הגולן] יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָּנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם". (משנה סוטה ט, טו)
תיאור מצב כאוטי זה משמש לא פעם כאמצעי לאידיאליזציה של תהליך החורבן הלאומי, ממניע אינטרסנטי, פוליטי או אידיאולוגי. הצגת הידרדרות פיזית ומוסרית כשלב הכרחי בדרך לגאולה מאפשרת הענקת פרשנות חיובית למציאות קשה והצגתה כתחנה בדרך ליעד הנכסף.אולם מעבר לשימוש הסברתי בדיעבד, נראה לאחרונה שהכאוס הפך מטרה בפני עצמה. פירוק המסגרות הקיימות, ערעור הסדר המקובל ושבירת מוסכמות מושרשות הפכו ממצב מצער הדורש הסבר, למצווה דתית לכתחילה. זריעת כאוס נתפסת כצעד לקראת מלחמת "גוג ומגוג" פנימית העומדת אחר כותלנו, שבה יתמוטט הסדר הקיים ועל חורבותיו יתרומם בניין גאולי חדש. קריאת תיגר על מוסכמות וסמכויות מעצם היותן כאלה היו למוטיב מרכזי בשיח ההטפה - או שמא נאמר, ה"הטרלה" - הדתית. מתוך תפיסת הסדר הקיים כמעכב בעצם קיומו את בואו של המצב המיוחל, הפכה ההתנגחות מאילוץ - דהיינו, מתוצאה של התמודדות עם בעיה קונקרטית - למטרה כשלעצמה.
נראה לאחרונה שהכאוס הפך מטרה בפני עצמה. פירוק המסגרות הקיימות, ערעור הסדר המקובל ושבירת מוסכמות מושרשות הפכו ממצב מצער הדורש הסבר, למצווה דתית לכתחילה.
אחת ההתפתחויות המפתיעות של תהליך זה היא הפיכת מצוות לכלי ניגוח. באופן זה מתחוללת כעת מעין אַיְקוֹנִיזַצְיָה של מצוות: מחובות שכל מהותן במסורת המקובלת היא עבודה פנימית שתכליתה יצירת מצב תודעתי-נפשי, הן הופכות עתה לאמצעים להפגנה ולהחצנה של מסרים דקלרטיביים ריקים מתוכן, נגטיביים ברובם, המעצימים מוטיבים זהותיים ומפלגים.
הוצאת מצוות מהקשרן המקורי, ריקונן מתוכנן ויציקת תוכן אלטרנטיבי לאקט הפולחני-חיצוני שלהן, מתבטאת למרבה האירוניה יותר מכול דווקא במצוות תפילין - מצווה שכל מהותה יצירת תהליך נפשי של שיעבוד המוח והלב ומשכנות המחשבה, העלאתם משפלות החומר אל מעלת הרוחניות, כביטוי למותר האדם מן הבהמה, וקבלת עול מלכות שמיים. האבסורד מגיע לשיאו כאשר זמר המסמל הפקרות מינית וניצול חסרי ישע מוצג כפרזנטור של הנחת תפילין. כאשר הסתירה האינהרנטית בין ה"פרזנטור" לבין ה"מוצר" מתקבלת בשוויון נפש, זהו שיקוף להתפתחותה של מוטציה, זיוף של המוצר המקורי.
סוחרים של הקב"ה
כך גם באשר לתופעת דוכני התפילין, בעיקר במוסדות החינוך, אשר התעצמה בעקבות המלחמה. פורקן היצרים וקריאת התיגר אינן תופעות לוואי הנספחות אליה; הן רכיב מובנה בתהליך. זהו בדיוק הניסיון להעניק אצטלה של "צימאון ליהדות" ושל "התעוררות הניצוץ היהודי" לתכונות אופי טיפוסיות לגיל ההתגברות. בחסות אצטלה זו ניתן דרור לקעקוע הסמכויות ההורית והחינוכית, ליצרים אפלים של התלהמות, שנאת הזר, תחושת עליונות ואלימות מגדרית. כך, למרבה האירוניה, נושאי דגל השמרנות וערכי המשפחה מקדמים באופן אקטיבי את חזון "נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה".
זהו בדיוק הניסיון להעניק אצטלה של "צימאון ליהדות" ושל "התעוררות הניצוץ היהודי" לתכונות אופי טיפוסיות לגיל ההתגברות. בחסות אצטלה זו ניתן דרור לקעקוע הסמכויות ההורית והחינוכית, ליצרים אפלים של התלהמות, שנאת הזר, תחושת עליונות ואלימות מגדרית. זו פעולתם של 'דוכני התפילין'.
הרציונל המקדש את השימוש באמצעים אלו, כמו גם הדחף האקסטטי ל"עשיית נפשות" המלווה אותם, מתבססים על תפיסה הישגית-כמותית של המונח "הפצת יהדות" - כזו הלקוחה ממחוזות הנצרות המיסיונרית. תפיסה זו רואה במושאי ה"הפצה" אובייקטים ש"הצלת נפשותיהם" מן השקר אל האמת תניב למפיץ דיבידנדים רוחניים. השימוש באחר כאובייקט לקידום תהליכי גאולה - של עם ישראל ככלל ושל המפיץ כפרט - לא רק שאינו משקף סולידריות, אלא במידה רבה מבוסס על ניצול. נייר הלקמוס להבחנה בין פעילות מתוך סולידריות לבין ניצול האחר, הוא היחס בין ההתגייסות ל"הצלה" רוחנית, לבין התנהלות במקרה של מצוקה חומרית. צל כבד מוטל על כנותם של ערכי האחווה והערבות ה"כלל ישראלית" שמביעה ההתגייסות ההיסטרית במקרה הראשון, כאשר הללו אינם באים לידי ביטוי בשעה שהאחר נזקק לעזרה ממשית. וביחוד אמורים הדברים כאשר ה"הצלה" הרוחנית עצמה נשענת על מניפולציות רגשיות, ניצול מצוקות אישיות ולאומיות, הפצת חצאי אמיתות, תאוריות בלתי מבוססות וקונספירטיביות - ובכלל, כאשר היא נשענת על "מבצעי השפעה" להפצת יהדות. כל אלה מבטאים אי-הכרה באחר כישות אוטונומית בעלת בחירה חופשית.
לעומת זאת, ראיית האחר כבעל צלם אנוש מחייבת אינטראקציה המבוססת על כנות והגינות, שיח בגובה העיניים, והימנעות חד-משמעית מ"מבצעי השפעה" ושאר כלים שלא היינו מעוניינים שיופעלו כלפינו. מסופר על ה"חזון איש" שמאן דהוא שלח אליו מכר שאינו שומר תורה ומצוות לקבל ממנו עצה, ולאחר מכן תמה בפניו מדוע הסתפק במתן עצה ולא ניצל את ההזדמנות לקרבו ליהדות. החזון איש השיב: "איננו סוחרים של הקב"ה".
פרשת שקלים: האיזון כפתיחה לתהליך קבלת התורה
פרשת "שקלים" הפותחת את פרשת "כי תשא", נקבעה כפתיחה לתהליך מתמשך. "ארבע הפרשיות" הנקראות בשבתות אלה מלוות את שתי "הגאולות הסמוכות" - גאולת פורים וגאולת מצרים. האחרונה פותחת תקופה בת חמישים ימים של היטהרות עד לתכלית התהליך כולו: קבלת התורה. בהתאם לכלל החז"לי "בתר רישא גופא אזיל" (אחר הראש הולך הגוף), פרשת שקלים עשויה ללמד על התהליך כולו, כפי שנראה להלן.
בפרשת שקלים התורה מצווה על עריכת מפקד, אך מחייבת לעשות זאת על ידי אמצעי - תרומת מחצית השקל. בכך בא לידי ביטוי מתח מובנה העומד בבסיס היחסים שבין אידיאל ה"כלל" והצורך בזהות קולקטיבית, לבין היות הכלל מורכב מסך פרטיו וקיים מכוחם. בבואה להתוות את האופן לקיום מפקד לאומי, יוצרת המצווה הבחנה בין מפקד קונסטרוקטיבי להרסני - "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל, יב). האיסור על מניין בלתי אמצעי של אנשים מול היתר המניין באמצעות מחצית השקל, משקף את החתירה לאיזון בין ערך ה"כלל" מחד, לבין זהותו הייחודית של כל פרט מפרטיו. הכלל איננו מספר; הוא איננו מסה של אנשים חסרי זהות.
ראיית האחר כבעל צלם אנוש מחייבת אינטראקציה המבוססת על כנות והגינות, שיח בגובה העיניים, והימנעות חד-משמעית מ"מבצעי השפעה" ושאר כלים שלא היינו מעוניינים שיופעלו כלפינו. האחר אינו פרט במניין הכלל; והכלל איננו מסה של אנשים חסרי זהות.
מחצית השקל מתוארת אמנם כמעין מס השווה לכולם - "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שמות ל, טו) - אבל רש"י (שמות כה, ב, ד"ה 'תקחו את תרומתי') מציין שגם עליה חלה התביעה היסודית של התורה בתחילת פרשת תרומה, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". המתח בין צרכי הכלל ורגשי הפרט בא כאן אפוא לידי ביטוי נוסף: התורה חותרת לשמר את חותמו הייחודי של כל אינדווידואל ולהעניק משמעות לרחשי הלב שהטמיע והנציח במעשה המצווה. היבט נפשי זה מודגש על ידי הרבי מקוצק, המפתח את פירוש רש"י. את ההדגשה בפסוק "זה יתנו'' מפרש רש"י על פי המדרש, "הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו". הרבי מקוצק משתמש בביטוי "מטבע של אש" כדי להצביע על התרומה של חלק מחלקי הנפש כמוקד המצווה, תחת המעשה הפיזי. מהות התרומה, לטעמו, היא התעוררות הלב, "רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה".הרמב"ן מתייחס לביטויים הלשוניים של המפקד בתורה כמורים על מהותו. "כי תשא את ראש" מבטא "הרמת ראש", ו"פקידה" משמעותה "זיכרון והשגחה על דבר". לעומת זאת "בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל, כי טעם 'במספר שמות' יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר". במהלך התרומה היה התורם מבטא את שמו, מדגיש את זהותו הייחודית.
נקודת הייחוס העדינה
קיומו הבריא של קולקטיב נובע ממרחב הקיום שהוא מותיר לפרטים המרכיבים אותו, תוך יצירת הרמוניה בין מאפייניהם השונים. לעומת זאת, ניסיון מצד הכלל ליצור תבנית אחידה המדכאת את השונות שבמאפייני חבריו מוביל באופן בלתי נמנע לתוצאות הרסניות. ראיית הפרטים כעומדים לשירות הכלל באופן מלא, תוך חתירה להמרת זהותם כצלמו וכדמותו של הכלל, מעמידות את קיומם של הכלל והפרט כסותרים זה את זה וכנבנים זה מחורבנו של זה.
זעקת החטופים המופקרים בעזה מזקקת את שבריריותה של נקודת הייחוס העדינה, הקו הדק המפריד בין המעגל החיצוני - הכלל - ובין זה הפנימי - הפרט. הניסיון ליצירת משוואה מדומה בה קיומו ובטחונו של "כלל" תלויים בהפקרת חייהם של פרטים היוצרים אותו, רואה את הכלל כישות אמורפית שהפרטים בה אינם אלא מספרים. את ערכם כבני אדם, מידת הקדושה והמשמעות של חייהם, ניתן לכמת, בהיותם נגזרת של משמעותם עבור ה"כלל".
זעקת החטופים המופקרים בעזה מזקקת את שבריריותה של נקודת הייחוס העדינה, הקו הדק המפריד בין המעגל החיצוני - הכלל - ובין זה הפנימי - הפרט. הניסיון ליצירת משוואה מדומה בה קיומו ובטחונו של "כלל" תלויים בהפקרת חייהם של פרטים היוצרים אותו, רואה את הכלל כישות אמורפית שהפרטים בה אינם אלא מספרים.
המאבק להצלת החטופים מהווה אבן בוחן להעמדה מחודשת של יחסי הפרט והכלל על מתכונתם. הצבת מערכת היחסים בין "הבריח התיכון" לבין המעגלים הסובבים אותו על ציר המציאות של קיום האחד מתוך השני, ולא על מציאות מדומה של קיום זה על חשבון זה, הבנת "כלל ישראל" ובטחונו כתלוי בגורלם של הפרטים המרכיבים אותו, עד האחרון שבהם, כל אלה משיבים את המצוות אל מובנן המקורי כעבודתו הפנימית של האדם מול קונו, ולא כמפגן נאמנות והשתייכות.
יונתן לבינסון הוא פעיל במאבק לפדיון שבויים.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.