זכר צדיק לברכה: בין קדושה מטהרת לקדושה מברכת
"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (בראשית, יב, ב).
רעיון הברכה זוכה למקום של כבוד אצל חכמינו. מעבר לדרשות בשבחה, חז"ל ייסדו את נוסחי הברכות הרבים המורגלים בפינו ואף ייחדו מסכת שלמה לעיסוק בהן. רעיון הברכה הלך והשתכלל לאורך הדורות, ומצא את מקומו בספרות ההלכה והמנהג, כמו גם בספרי המוסר והקבלה, כל מקום לפי דרכו הטובה. פרשת לך לך היא אחד היסודות הקדומים למסורות הללו. הברכה המתפשטת לכל עבר מוצבת בתור היבט יסודי ביותר בדמותו של אברהם, ומופיעה בתור ייעוד כבר מההתגלות הראשונה של הקב"ה אליו: "והיה ברכה... ונברכו בך כל משפחות האדמה", וכפי שפירש הרמב"ן שם: "כי כל משפחות האדמה יתברכו בו, לא אנשי ארצו בלבד". בדומה לכך, אברהם מזוהה גם עם התפשטות ההכרה בברכה השורה בכל: "בא אברהם תחילה והודיע לבריות רוב חסד ורחמיו על כל מעשיו, היאך הוא בראם ומפרנסם והכול מצד חסדו" (שערי אורה, שער ז).
אל מול מורשת אברהם הקושרת בין קרבת אלהים לבין מציאות של ברכה, התעצמה בדורנו תפיסה חדשה-ישנה של קדושה, המזהה את הייעוד של קרבת אלקים עם הטהרה. על מנת לשרטט את ההבדל בין שתי הצורות הללו, יהיה מועיל להתבונן בשינוי שחל בדור האחרון ביחס לדמותו של יוסף, ובפרט בהקשר של קבר יוסף בשכם. במשך מאות שנים קבר יוסף היה מקום קדוש עבור כלל הקהילות שחיו בסביבתו, ונהגו לפקוד אותו יהודים, שומרונים, נוצרים ומוסלמים. קבר יוסף נתפס על ידם כמקור המשפיע ברכה לכל סביבותיו, בייחוד בהקשר החקלאי. תפיסה בסיסית זו נקשרה לברכות שיוסף קיבל מיעקב אביו המופיעות בבראשית מ"ט, ולברכות שנתן משה לצאצאיו המופיעות בדברים ל"ג. האופי המכליל של הברכה, המגולם בשפע חקלאי שאינו מגביל את עצמו אלא מיטיב לכל, השתקף במגוון המתפללים הבאים להתברך בזכות הצדיק. תפיסת ברכה מעין זו הולמת את היחס הרווח כלפי קברי צדיקים אחרים, אליהם מגיעים יהודים ולא יהודים המבקשים להתפלל לרפואה, פרנסה, שלום בית או כל עניין אחר שיש בו צורך גדול בברכה.
במשך מאות שנים קבר יוסף היה מקום קדוש עבור כלל הקהילות שחיו בסביבתו, ונהגו לפקוד אותו יהודים, שומרונים, נוצרים ומוסלמים. קבר יוסף נתפס על ידם כמקור המשפיע ברכה לכל סביבותיו.
בהקשר של קבר יוסף, הציר המארגן של הברכה הוחלף בעשורים האחרונים בהיפוכו המוחלט. על מנת לעמוד על ההיפוך הזה, מאלף לעיין בדברים של יצחק גינזבורג, נשיא ישיבת 'עוד יוסף חי', שנאמרו בהתוועדות הראשונה של בני הישיבה שהתקיימה בקבר יוסף, בשנת תשמ"ח:
הענין של שכם בימים אלו – ימי השובבים – זה תיקון הברית, עיר הברית. שובו בנים שובבים […] ויוסף הוא המחזיר אותם מרשות הסטרא אחרא. […] רגש הנקמה מתעורר אצל יהודי על עניין הברית – "חרב נוקמת נקם ברית". כך היה אצל שמעון ולוי ביחס לדינה, כך היה אצל פינחס במעשה זמרי, ועוד. מתי הנקמה נמסרת לידינו? כאשר יש גילוי העטרה, גילוי היסוד, הקשר העצמי. כשרוצים להסביר לחיילים מהי הזיקה שלנו לארץ, לעורר את הלב לזה, צריך לבוא מן הזוית הזו – הארץ היא על דרך האשה שלנו. על ארץ הקדש נאמר בנביא "כאשר יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך" – ולא זר, חלילה. זר בארץ הוא נואף. כשמשהו נואף את אשתך זה מעורר רגש של נקמה. צריך לחנך שהארץ זו אשתי, והגוי הזר נואף אותה.
יוסף של ישיבת "עוד יוסף חי" אינו עוד הצדיק המשפיע את ברכת השם "המשביר לכל הארץ", אלא בעל קנאי שנוקם בגוף הזר שחדור בארצו-אהובתו. בעוד חסידיו המסורתיים של יוסף טרחו במשך מאות שנים להכשיר את הציון שלו עבור כל מי שיחפוץ להתברך ו"לשבור בר", חסידיו החדשים של יוסף עסוקים בהגנה עליו מפני הסובבים אותו, בשמירה על "טהרתו".
המתקת התורה שבכתב
הרעיון לפיו מקום קדוש או מקום התגלות דורשים טהרה אינו המצאה של חסידיו החדשים של קבר יוסף; חלק ניכר מהתורה שבכתב, בייחוד בספר ויקרא, מוקדש לביסוס עיקרון הטהרה במשכן ובמחנה ישראל בכלל. לטובת השמירה על טהרת המחנה משולחים ממנו "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר, ה), ומופעלת מערכת מורכבת של דיני היטהרות מהטומאות השונות. הצורך בטיהור המקום הקדוש יכול להבהיר גם את הציוויים להילחם מלחמת חורמה בשבעת העממים המטמאים את הארץ בגילוי עריות ועבודה זרה, ואת היישום של מלחמות אלו בספר יהושע.
הנקודה המהותית בהקשר זה, היא כפי שכתב ר' צדוק בספר "פרי צדיק" (שבועות, אות י), שהתורה שבכתב באה מצד הגבורה, ואילו התורה שבעל פה באה מצד החסד; זאת, אף שהתורה שבכתב נתקבלה בחסד, ואילו התורה שבעל פה בגבורה. כלומר: מצד האופן בו נתקבלה התורה, התורה שבכתב והספרים הדבקים בה דוגמת ספר יהושע ניתנו מתוך שפע הנבואה שהקב"ה השפיע בחסדו, ואילו התורה שבעל פה ניתנה מתוך קושי ודין, מתוך עמל תורה ומתוך "ריתחא דאורייתא". אבל מצד תוכנה האלוהי, התורה שבכתב מלאה בדינים קשים מנשוא, שכל חריגה מהם עלולה לסכן את הבריות, ברואי ה', ולכן אי אפשר להשתמש בה כמות שהיא.
מכיוון שכך, הקב"ה השפיע על ישראל את התורה שבעל פה, שהעמל בה ממתק את הדינים הקשים של התורה שבכתב. בהקשר של דיני הטהרה, אנו רואים המתקה זו בהקשרים שבהם טומאה עברה להיתפס אצל חז"ל בתור מצב שהוא חלק מהחיים, וכן במעבר כובד המשקל של דיני הטהרה מהמרחב הציבורי אל המרחב הפרטי. אף מבחינת כיבושי הארץ אנו רואים מגמה דומה של המתקה: בשונה מכיבושי יהושע, הכניסה השנייה לארץ בימי עזרא נעשתה ללא מלחמות, ומתוך הסכמת השלטונות. לפי הפסיקה שנשתרשה, דווקא הכניסה השנייה לארץ, שנעשתה בדרכי שלום, היא שקידשה את הארץ לדורות (רמב"ם, הל' תרומות א, ה).
טהרה וברכה
אל מול הברכה, במצבים בהם העיקרון המארגן של קרבת אלהים הוא עדיין הטהרה, הדבר מביא לחורבן הבריאה. בהקשר הזה ראוי שנזכר, למשל, ביציאה הראשונה של רשב"י ורבי אלעזר בנו מהמערה אחרי תריסר שנים של לימוד תורה בקדושה ובטהרה: "כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף". הגמרא ממשיכה כי "יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם" (בבלי שבת לג ע"ב). בת הקול לא הביעה שמחה על "טיהור" הארץ מעמי הארצות העסוקים בחיי שעה במקום בחיי עולם, אלא חרדה מפני חורבן העולם, ולכן החזירה אותם למערה לשנה נוספת כדי שיתקנו את עצמם.
מבחינת כיבושי הארץ אנו רואים מגמה של המתקה: בשונה מכיבושי יהושע, הכניסה השנייה לארץ בימי עזרא נעשתה ללא מלחמות, ומתוך הסכמת השלטונות. לפי הפסיקה שנשתרשה, דווקא הכניסה השנייה לארץ, שנעשתה בדרכי שלום, היא שקידשה את הארץ לדורות.
להבדיל, בכל הדורות היו מנהיגים ומחוקקים שלא זכו לתקן את עצמם ולא החזיקו בתורת חסד, וראו קבוצות שלא מצאו חן בעיניהם בתור טומאה שאותה צריך לטהר כדי להביא גאולה לארצם. למשל, פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד בעת החדשה המוקדמת, ראו חובה דתית בטיהור ארצם מה"כופרים" היהודים והמוסלמים כדי שאדמת ספרד תהיה על טהרת הנצרות הקתולית. בדורות האחרונים מוסדות הכנסייה עוברים תהליך של חשבון נפש ותשובה על הימים האפלים הללו, אבל צילם של הימים הללו נוטה לדאבוננו הרבה מעבר לתחומה של הכנסייה, וההיגיון ה"מטהר" שלהם מרעיל את ההיגיון הפוליטי של אומות ומדינות מאז ועד היום. קשה שלא לחשוד שמשהו ממנו חלחל גם לכותלי ישיבת "עוד יוסף חי" ודומיה, שטימאו את דורנו ב"חכמה" זרה זו.
אם כן, ניתן לומר בהכללה כי לפנינו שתי צורות מנוגדות של קדושה: האחת מכוונת אל הברכה, והשנייה מכוונת אל הטהרה. בעוד הראשונה שואפת להיטיב לכל סביבותיה ולהשפיע חיים לעולם, השנייה שואפת להגן על עצמה מפני הסובבים אותה המאיימים עליה, גם במחיר החרבת עולם.
מתוך האמור עד כאן היינו עלולים להסיק כי הברכה והטהרה הם שני אלמנטים המוציאים זה את זה, ולא היא. גם כאשר הקדושה מכוונת אל הברכה, חיי קדושה תובעים מהאדם להיטהר; כאשר הטהרה מופיעה באופן הראוי לה, ביכולתה להכשיר את הבריות להיחלץ מהנמיכות ומהסתמיות, ולהיות משכן לכבוד השם. ברם, חיוני להבין מהו האופן הראוי לה: בדומה לדשן או לתרופה חזקה, גם הטהרה יכולה להיות סם חיים רק כאשר השימוש בה הוא במינון ובהקשר הנכון. היא יכולה להפוך בקלות לסם המוות אם נעשה בה שימוש מופרז או לא הולם.
ראשי פרקים ליחס המתוקן בין הברכה והטהרה אנו מוצאים למשל אצל רבי יוסף ג'יקיטיליה בהקדמה לספרו שערי אורה: "אברהם אבינו עליו השלום לקח בטהרה צד ימין וירש ימין של מעלה, שהוא מידת החסד". כלומר: אברהם טיהר את עצמו מכל ניוול, ומתוך צדקתו כשהיה במצב של טהרה, ירש את שפיעת הברכה של מידת החסד. בהקשר זה יש דמיון מה בינו לבין יוסף הצדיק: גם יוסף עמל על טהרתו כאשר סירב לשכב עם אשת איש, ולאחר שבנה את קומתו המתוקנת זכה להיות המשביר לכל הארץ. אפשר להמשיל את דמות הצדיק המשתקפת מהתיאורים הללו לנר, שכלפי עצמו הוא נמצא במצב של בעירה, של להט פנימי, ואילו כלפי כל הסובבים אותו הוא מאיר ומחמם, באור רך ומרפא. הצדיק נוהג כלפי עצמו בטהרה, וטהרתו הפנימית היא הבסיס לברכה השופעת לכל הסובבים אותו. כפי שסיכם זאת יפה בעל ה"עקידה": "אין לעבוד רק [=אלא] לה', שהוא טהור ומשרתיו טהורים, ובעבודה טהורה הוא חפץ, ובמעשים הטובים ומדות החסד והרחמים להיטיב לכל, ולעשות משפט גר יתום ואלמנה" (רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, שער מ"ו).
ההכרעה בין הקדושה המטהרת לקדושה המברכת עולה יפה מדרשתו של רבי יהושע בן לוי: "מאי דכתיב 'וזאת התורה אשר שם משה'? זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה" (בבלי יומא, עב ע"ב). חלילה חלילה לנו מקדושה שעיקר מגמתה "לטהר" את הארץ מיושביה, להחריב את חיי הבריות ולעשות את התורה לסם מיתה. ויהי רצון שמתוך טהרת הלב נהיה טובים לשמיים וטובים לבריות, ויעלה בידינו להיות ברכה לכל יושבי הארץ.
הרב דביר ורשבסקי הוא פעיל חברתי ופוליטי, ממובילי "בני אברהם", קבוצת פעולה יהודית-דתית שמטרתה לאפשר לקהילות פלסטיניות להישאר על אדמתן.