"וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה": הצעה למדרש חדש
- ד"ר אסף רוזן-צבי
- לפני 10 שעות
- זמן קריאה 9 דקות
המשנה במסכת פסחים מתארת את 'ליל הסדר' שעיצבו התנאים. בלב הסדר הזה עומד המדרש על פסוקי מקרא ביכורים (דב' כו, ה-י). כך מתארת זאת המשנה (פסחים י, ד): "ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה". המשנה אינה מספקת טקסט סגור, אלא כללים לאמירת ההגדה: סיפור יציאת מצרים צריך להתחיל בתיאור שעבוד מצרים ולהסתיים בגאולה, וההגדה תכלול מדרש עצמאי על הפסוקים הנאמרים בשעת הבאת הביכורים, הכוללים תקציר של סיפור השעבוד והגאולה. פרשנים וחוקרים כבר תהו על הבחירה המפתיעה בטקסט זה, במקום תיאור מתבקש יותר, לכאורה, של סיפור יציאת מצרים שבספר שמות, ומסתבר שיש כאן בחירה בטקסט ריטואלי שהוא כבר זיכרון של האירוע, ולא טקסט המתאר את האירוע עצמו. אבל הדגש המרכזי הוא על ההיבט החינוכי של הסיפור: העובדה שהאב צריך באמצעות הדרשה לספר את הסיפור מחדש במילים שלו, מחייבת אותו לבחור את המסרים שהוא רוצה להעביר ואת האופן המתאים עבור ילדיו.
אולם מרגע שהתגבש נוסח של הגדה הנאמרת בליל הסדר, המדרש החי הלך לאיבוד ופינה את מקומו לטקסט קבוע ואחיד. המדרש בנוי על חיבור בין התיאור המקוצר שבספר דברים, לבין התיאור המפורט יותר בספר שמות ולפסוקים ממקומות שונים במקרא (תופעה מדרשית מוכרת, המכונה במחקר 'אינטרטקסטואליות'). באמצעות חיבורים אלו, המדרש יוצר סיפור מורכב יותר שיש בו בהכרח גם אג'נדה המונעת מהנחות יסוד, ומסרים שהוא מנסה להעביר. כך למשל, הבחירה של המדרש לפרש את הפתיחה 'ארמי אובד אבי' על לבן הארמי שניסה לאבד ולהשמיד את יעקב אבינו, מחזקת את תחושת העם הנרדף בזמנים שונים לאורך ההיסטוריה ('בכל דור ודור…'), בניגוד למובן הפשוט של פסוקים אלה (ראו ראב"ע ורשב"ם). אבל סיפור יציאת מצרים יכול לשמש להעברת מסרים מגוונים, וכבר במקרא אפשר לראות כיצד הוא משמש כנימוק לעניינים שונים: המחויבות של ישראל לקב"ה, חובת קיום המצוות, שמירת השבת, החובה לאהוב ולדאוג לגר או האיסור לשנוא את המצרים.
ברצוני לחזור למובן המקורי של המשנה ולהציע מדרש חדש לפסוקי מקרא ביכורים. גם למדרש שלי יש אג'נדה; הוא מושפע מעולם האמונות וההשקפות שלי. זו בדיוק היתה כנראה כוונת המשנה כאשר בחרה לא להציע טקסט סגור, אלא להשאיר את המעשה החינוכי לכל אדם לפי השקפותיו. מדרש זה מבוסס אף הוא בעיקר על חיבור לפסוקים אחרים, ובחלקו הגדול על דברי חז"ל או הראשונים. לאחר הטקסט של המדרש, מובאים המקורות שעליהם הסתמכתי, למען יוכלו הקוראים והקוראות להמשיך את הלימוד ולא להסתפק בקריאת הטקסט כריטואל בלבד.
***
המדרש
[א] אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגׇר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
צא ולמד מאברהם אבינו שארמי היה, שנאמר: אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי - אובד וגולה מארץ ארם, שהנחיל לבניו חסד ואמת, צדקה ומשפט, שנאמר: "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (מיכה ז, כ) ואומר: "חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כׇּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה).
וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם - כְּמָה שנאמר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט, לג-לד), ונאמר: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לה'" (שמות יב, מח). אברהם קרא עצמו גר, שנאמר: "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד) ודוד קרא עצמו גר, שנאמר "גר אנכי בארץ" (תהלים קיט, יט). מלמד שמצוה להחיותו ולנהוג עמו בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל.
בִּמְתֵי מְעָט - כְּמָה שנאמר: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכׇּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז) - שאתם ממעטין עצמכם לפני.
וַיְהִי שָׁם לְגוֹי - מלמד שהיו ישראל מצוינים שם בזכות מעשיהם, שנאמר: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) ואומר: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל) - כשאתם קדושים הרי אתם שלי.
גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב - כְּמָה שנאמר: "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ", "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו-ז) - שיחיה בהם, ולא שימות בהם, שנאמר "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה). מלמד שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. נאמר "האדם", ולא 'כהנים ולוים וישראלים' - הא למדת שאפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול. "בדמיך חיי" - והלא אין דם אלא מיתה, שנאמר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם" (בראשית ט, ו), ומה תלמוד לומר "בדמייך חיי"? אלא אין הדבר תלוי אלא בך, כמה שנאמר: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט).
[ב] וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ - כְּמָה שנאמר: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב) - מלמד שאין הכח מביא לידי ישועה. משלו משל, למה הדבר דומה? לכותש זיתים בבית הבד - מה זית זה אין מוציא שמנו אלא על ידי כתישה, אף בני אדם אין מתחזקין אלא על ידי יסורין.
וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה - כְּמָה שנאמר: "וַיַעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג), וכנגדו כתיב: "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" (ויקרא כה, מו) - מלמד שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו.
[ג] וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ - כְּמָה שנאמר: "וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב, כג). מלמד שחייב אדם לזעוק ולמחות על כל צרה.
וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זו צניעות ודרך ארץ, כְּמָה שנאמר: "בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי" (ישעיהו מח, י) - מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות. ונאמר "וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" ואין ידיעה אלא דרך ארץ וצדק, כמה שנאמר לאברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ - זו אונאת דברים, כְּמָה שנאמר: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאָרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ). מכאן אמרו: אם הוא בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך (משנה ב"מ ד, י).
[ד] וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַיִם - לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, שנאמר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב, יב) - הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. וכל כך למה? כדי להרחיק את ישראל מן הנקמה. הוזהרו ישראל שלא יצאו מפתח ביתם "וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם יג) - שלא יהיה בכם כח המשחית - שלא ליתן רשות למשחית שבכם, שהרי משניתן לו רשות שוב לא יבחין בין צדיק לרשע.
בְּיָד חֲזָקָה - זו אהבת ה', כְּמָה שנאמר: "כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשׇּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה" (דברים ז, ח).
וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - זה השלום, כְּמָה שנאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם". דבר אחר: זו מידת החסד, שנאמר: "הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה" (בראשית כד, יד) ואומר: "וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד" (בראשית לט, כא).
וּבְמֹרָא גָּדֹל - זו יראת שמים, שנאמר "וַיֹּאמֶר לָאָדָם: 'הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה, וְסוּר מֵרָע בִּינָה'" (איוב כח, כח). בוא וראה כמה חביבה יראת שמים, שאינה מבדילה בין ישראל לאומות העולם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים" (שמות ט, כ).
וּבְאֹתוֹת - זו אחוה בין ישראל לעמים לעתיד לבוא, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "לְקַבֵּץ אֶת כׇּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי. וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת" (ישעיהו סו, יח).
וּבְמֹפְתִים - אלו אנשי מופת, שרואים איש את רעהו וחומלים זה על זה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה" (זכריה ג, ח).
***
מקורות
ארמי אובד אבי
רשב"ם על דב' כו, ה: 'ארמי אובד אבי - אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכתיב: לך לך מארצך. וכדכתיב ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי - לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה, כדכתיב: תעיתי כשה אובד בקש עבדך'.
וירד מצרימה ויגר שם
מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דנזיקין יח: 'אברהם קרא עצמו גר, שנאמר: "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג). דוד קרא עצמו גר, שנאמר: "גר אנכי בארץ" (תהלים קיט). ואומר: "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על [הארץ] ואין מקוה" (דברי הימים א' כט). ואומר: "כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי" (תהלים לט).
רמב"ם, הלכות מלכים י, יב: 'וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל שהרי אנו מצווין להחיותן, שנאמר: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה". וזה שאמרו חכמים אין כופלין להן שלום - בנכרי לא בגר תושב. אפילו הנכרי צוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום. הרי נאמר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" ונאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".'
במתי מעט
תלמוד בבלי מסכת חולין פט ע"א: 'אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר בר' שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה עשה אזניך כאפרכסת: "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם" וגו' - אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם - אמר לפני "ואנכי עפר ואפר", למשה ואהרן - אמר "ונחנו מה", לדוד - אמר "ואנכי תולעת ולא איש"...'.
ויהי שם לגוי
מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דכספא ב: '"ואנשי קדש תהיון לי" - רבי ישמעאל אומר: כשאתם קדושים הרי אתם שלי'.
גדול עצום ורב
תוספתא שבת טו, יז: 'הא לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן, שנאמר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - וחי בהן ולא שימות בהן'.
רמב"ם הלכות שבת ב, ג: 'שעושים דברים האלו אין עושין אותן לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים ולא על ידי עבדים ולא על ידי נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם'.
ספרא אחרי מות פרק יג: "אשר יעשה אותם" (ויקרא יח, ה) - היה רבי ירמיה אומר: אתה אומר מנין אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול? תלמוד לומר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וכן הוא אומר: 'וזאת תורת הכהנים והלויים וישראל' לא נאמר כאן, אלא "וזאת תורת האדם ה' אלהים", וכן הוא אומר: 'פתחו שערים ויבא כהנים ולויים וישראלים' לא נאמר, אלא "ויבא גוי צדיק שומר אמונים", וכן הוא אומר: 'זה השער לה' כהנים לווים וישראלים' לא נאמר, אלא "צדיקים יבאו בו", וכן הוא אומר: 'רננו כהנים לויים ישראלים' לא נאמר כאן, אלא "רננו צדיקים בה'", וכן הוא אומר: 'הטיבה ה' לכהנים ללויים לישראלים' לא נאמר כאן, אלא "הטיבה ה' לטובים" - הא אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול.
תלמוד בבלי ע"ז יז ע"א: '...אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא'.
וירעו אותנו המצרים ויענונו
ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רפט: 'ר' יוחנן אמר: למה נמשלו לזית? לומר לך: מה זית זה אין מוציא שמנו אלא על ידי כתישה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין'.
ויתנו עלינו עבודה קשה
רמב"ם הלכות עבדים ט, ח: 'מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואע"פ שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה… אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל. וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר: "ורחמיו על כל מעשיו", וכל המרחם מרחמין עליו, שנאמר: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך"'.
וירא את ענינו
בבלי מסכת חגיגה ט ע"ב: 'אמר ליה אליהו לבר הי הי ואמרי לה לר' אלעזר: מאי דכתיב "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני" (ישעיהו מח, י)? מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות. אמר שמואל ואיתימא רב יוסף: היינו דאמרי אינשי: יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא'.
ואת עמלנו ואת לחצנו
משנה בבא מציעא ד, י: 'כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. לא יאמר לו: בכמה חפץ זה? והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך, שנאמר "וגר לא תונה ולא תלחצנו"' (שמות כב, כ).
ויוציאנו ה' ממצרים
הרב אהרן שמואל תמרת, החירות, מתוך 'מוסר התורה והיהדות': 'את כל הלקח הזה הראה הקב"ה במכה האחרונה של מצרים, שבחרצו על הרשעים משפט מות, הוציא בם את משפטו אל הפועל בכבודו ובעצמו כלשון בעל ההגדה: "ועברתי בלילה הזה אני ולא שליח". והן היה יכול הקב"ה לתת כח בישראל שינקמו בעצמם מאת המצרים; אולם לא רצה הקב"ה להראות להם דרך להשתמש באגרופם העצמי ואם גם ברגע ההוה להגין על עצמם מהרשעים, אבל על ידי זה מתפשטת מדת האגרוף בעולם, וממגינים יתהפכו סוף סוף לרודפים. והפליג הקב"ה כ"כ להרחיק את ישראל מקחת איזו חבל במעשי הנקמה ברשעים עד שלא נתנם להשתתף אפילו בראית העין ויועד בשביל זה להוציא לפעולות את מעשי הנקמה "בחצות לילה", בעצם תגבורת החושך. גם הזהיר לישראל שלא יצאו אז מפתח ביתם, והכל בכדי להרחיקם מהשתתפות כל דהו במעשי ההשחתה אפילו במבט העין. ובזה יש לבאר כמין חומר את דברי הברייתא (בב"ק ס') על הפסוק "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" - "תאני רב יוסף מכיון שנתן רשות למשחית שוב אינו מבחין [בין צדיק לרשע, אר"צ]" כו'. ולכאורה ברייתא זו הן היא סתירה עצומה אל מאמר בעל ההגדה "אני ולא שליח". ואיך אומרת הברייתא "מכיון שנתן רשות למשחית"? אולם לפי דרכנו הם המה גם דברי הברייתא, כי היא באה לבאר מדוע ראה הקב"ה להוציא הנקמה אל הפועל בכבודו ובעצמו ולבני ישראל לא נתן להשתתף אפילו במבט עינם, ומתרצת כי עשה זאת כדי שלא לתת רשות למשחית שבהם גופא. כי מכיון שינתן לו רשות שוב לא יבחין בין צדיק לרשע, ו"ממגין" יהפך סוף סוף ל"רודף". ומדוקדק מאוד גם לשון הפסוק - שם בפרשה "ולא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" - "ולא יהיה "בכם" נגף למשחית", באורו, שהתרחקותכם מקחת חבל בנקמת מצרים יועיל שנגף המצרים לא יעורר את כח המשחית שבכם גופא'.
ד"ר אסף רוזן-צבי הוא מורה לגמרא במדרשיית הרטמן לבנות וחוקר במכון שלום הרטמן.