בניסן כבר לא נִגָּאֵל: שלוש תמונות
- פרופ' איתי מרינברג-מיליקובסקי
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 9 דקות
תמונה של ילד
תמונתם של חאלד (11) ומוסטפא (8) בני עודה, הניצולים היחידים ממשפחתם, מסרבת לצאת מהראש. הוריהם עלי (37) ווואד (35), ושני אחיהם הצעירים עות'מאן (7) ומחמד (5), נורו על ידי חוליית מסתערבים של מג''ב. עיניו של מוסטפא מלאות תום ויגון. עיניו של חאלד נבונות ויפות ועייפות מבכי; הן נפוחות מרסיסים וממכות של חיילים שהתיימרו לשמור על המדינה שהפקידה בידיהם נשק, ולא במקרה נתנו דרור ליצרים האפלים ביותר. חיילים שהרגו, בשמנו. משפחה יפה נסעה לקנות בגדים חדשים לקראת עיד אל פיטר שיחול השבוע, ובשובה אל טאמון, כפר מגוריה, היא "מצאה את מותה". רק שניים ממנה שרדו. חאלד סיפר כיצד החיילים הוציאו אותו באלימות מהאוטו וצעקו 'הרגנו כלבים'. אבל אסור להשוות.
התקשורת הישראלית, ברובה, משתהה. שעות ארוכות חולפות עד שהיא אומרת משהו. הסיפור הזה גדול עליה. מלחמה ברקע, טילים נופלים, גיוס מאות אלפי חיילי מילואים בדרך. היא משועבדת כל כך לשפת הכוח ולמילון הצבא, עד שאין לה שום דרך להציג בפנינו את האירוע הזה בלי מיסגור מצמצם. כשהוא כבר מגיע אל החדשות הממסדיות שמחוץ לגבולות עיתון 'הארץ' והרשתות החברתיות, מסופר כי "מח"ש יחקור", וכי "יתכן" שהיה כאן "כשל ערכי". מסופר גם, כמובן, שהחיילים "חשו מאויימים". פה ושם יש צדיקים בסדום: רביב דרוקר ואור הלר מדברים במפורש בערוץ 13 על פוגרומים בחסות ממשלתית. בערוץ 14, לעומת זאת, סדום היא סדום: כתבת בשם אפרת ברינר מדווחת כי "כוחותינו חיסלו ארבעה מחבלים שניסו לבצע פיגוע דריסה". בעולם של שופר השלטון אין בלתי מעורבים, כידוע, גם אם שניים מהארבעה הם ילדים רכים בני חמש ושבע.
כמה כיוונתי בברכת החודש שמשאלת לבי, ולב רבים אחרים - סוף וקץ לעוד מלחמה ארורה - תִּמָּלֵא לטובה. אבל חיים של שלום כבר לא נראה החודש. רק בושה וכלימה.
אני מתבונן בתמונה וחושב על תפילת השבת האחרונה, שבה ברכנו את החודש הנכנס: "יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבותֵינוּ, שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם. חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת. חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם וְיִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה, חַיִּים שֶׁל עשֶׁר וְכָבוֹד, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁיְּמַלֵּא ה' מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה, אָמֵן סֶלָה". ראש חודש ניסן, הכריז החזן בקול, יהיה ביום חמישי הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה; וכשהשמש תשקע, זכרתי אני בשקט, לא רק חודש אדר יסתיים, אלא גם רמדאן. שתי מסורות דתיות גדולות בארץ קטנה אחת. זמנים של התחדשות וצמיחה נתמזגו השנה למועד אחד; עצי הפרי כבר מלבלבים, מחכים לברכת האילנות. הכל יכול היה להיות שונה כל כך; הרמוני כל כך; חי כל כך. כמה כיוונתי בתפילתי שמשאלת לבי, ולב רבים אחרים - סוף וקץ לעוד מלחמה ארורה - תִּמָּלֵא לטובה. אבל חיים של שלום כבר לא נראה החודש. רק בושה וכלימה.
תמונה של אלוף
אינני יודע כיצד נראים מג''בניקים שהרגו משפחה. אבל אני יודע כיצד נראה המפקד של המפקד של המפקדים שלהם, אלוף אבי בלוט, מפקד פיקוד מרכז. אני יודע איך הוא נראה לא רק משום שתמונתו מפורסמת ברשת וזמינה לכל, אלא פשוט משום שהוא נראה כמו רבים מחברי הקרובים ביותר, או כמו הורה ממוצע בבתי הספר שבהם לומדים ילדי. הוא גדול ממני בשנים אחדות, שערו קצר, מבטו מאיר פנים, כיפתו הסרוגה מונחת על ראשו בנון-שלנטיות. הוא גר בנחושה, ישוב דתי אמיד, משכיל וליברלי יחסית, בתוך הקו הירוק, בעמק האלה היפהפה. אני משער בזהירות שיש לנו מכרים משותפים. לא אתפלא אם יסופר שהוא אדם נהדר ושכן טוב. הוא בוגר הימלפרב, שהמשיך משם למכינה הקדם-צבאית בעלי בשנותיה הראשונות. רבים מבני כיתתו בחרו במסלול אחר ולמדו בישיבות שבהן למדתי, ישיבות שמיצבו עצמן, בין היתר, כניגוד תורני סובלני ומתון-פוליטית אל מול עולם המכינות הלאומני והמיליטריסטי. בנסיבות אחרות, הוא עשוי היה להיות אני.
אני תוהה אם הוא מתייסר על משכבו בלילות. אם החיילים שנטלו חיי משפחה בגזרה שבאחריותו מטרידים אותו לא רק כאתגר פיקודי, אלא כבעיה מוסרית ודתית. אני מניח שאין לו זמן. אני משער, באמת ובתמים - ולא בלי הערכה - שאת רוב מרצו הוא משקיע במשימות איומות פחות; משימות הגנה 'תקניות' ו'נורמטיביות' שעבורן, פחות או יותר, צבאות קיימים, גם אם הגדרה זו דורשת הגמשה להטוטנית כאשר מדובר בפיקוד מרכז, האמון בין היתר על תחזוקת הכיבוש. אחרי הכל, האלוף בלוט, באופן אישי, אינו אשם בכיבוש; הוא נולד אל תוך מציאות שבה הכיבוש נורמלי. מבחינות רבות הוא כמעט, במחילה, תינוק שנשבה; את השנים המכוננות שאחרי התיכון הוא עשה במקומות שלא בדיוק עודדו חשיבה ביקורתית על מיזם ההתיישבות ביהודה ושומרון. בינתיים הוא הספיק גם להיות מזכירו הצבאי של נתניהו; לא ממש בית אולפנא למידות טובות. אף על פי כן, לא אתפלא אם בתחומים אחרים בחיי הדת והחברה הוא גיבש אולי מאז עמדה עצמאית, שאינה עולה עוד בקנה אחד עם בית גידולו; לא אתפלא אם בקלפי הוא, או מי מבני משפחתו, יצביע דווקא לבנט, כרבים מאנשי נחושה, וכך ימצא עצמו בעל כורחו בגוש אחד עם מצביעי יאיר גולן כמוני. במרשתת אפשר אפילו למצוא מאמר שקול ונבון פרי עטו, המתאר את דוד המלך כחוטא ועומד על מגבלות הכוח הצבאי ("הלנצח תאכל חרב? בין הטקטי והאסטרטגי"); לא בדיוק מאמר טיפוסי לבוגר מכינת עלי. מי יודע, אולי מדי פעם הוא מתווכח בלילות שבת אחרי התפילה עם חבר קהילתו קלמן ליבסקינד, מכשיר הטרור היהודי, שאין חטא לאומני (או סתם פשע ממשלתי) שלא ידע להלבין בלשון חלקות, בכחש ובכזב. בנסיבות אחרות, הייתי עשוי להיות הוא.
אני תוהה אם אלוף הפיקוד מתייסר על משכבו בלילות. אם החיילים שנטלו חיי משפחה בגזרה שבאחריותו מטרידים אותו לא רק כאתגר פיקודי, אלא כבעיה מוסרית ודתית. אני יודע כי מדובר במי שבנסיבות אחרות עשוי היה להיות חבר קרוב, שותף למניין, או לפחות קולגה לעבודה; האם אין הוא רואה מה שאני רואה?
פרופיילינג לזולת הוא מעשה מכוער, אני מודה; איננו מכירים, ואיני יודע עליו כלום, ואני שונא שכולאים אותי בתבניות סטריאוטיפיות, והנה אני עושה זאת לאחֵר בקלות דעת. ובכל זאת, משהו בקרבה התיאורטית הפוטנציאלית הזו בינינו - דווקא בה - מטלטל את הנפש. הרי לא מדובר כאן באלאור אזריה, בפרחחי בן-גביר, במטורללי סון-הר-מלך, או בחרד"לי סמוטריץ' וסטרוק. מדובר כאן במי שבנסיבות אחרות עשוי היה להיות חבר קרוב, שותף למניין, או לפחות קולגה לעבודה (על העובדה שהוא בצד הימני של החברה הדתית, ואני בשמאלי, היינו מתגברים. מנסיון). והנה, לו אני במקומו, האם הייתי מצליח לראות מבעד לגבולות המבט שהותוו על ידי בית הגידול שלי? האם אני מצליח לעשות זאת היום?
הבעיה היא, שמרבית הקולות הביקורתיים שעוד שרדו בבית הגידול הזה נמחקו: בני לאו כבר לא מהסס לשבת בסוכה אחת עם כהניסטים, ויובל שרלו מארח בישיבתו דיין שעודד פשעי מלחמה. יתומים היינו ואין אב (את עיני שלי אני נושא אל מקצת הרבנים שעוד נותרו כמגדלורים של מוסר, ביניהם הרב משה ליכטנשטיין ומו"ר הרב דוד ביגמן; יש גם אחרים, אבל הם מעטים). עובדה פשוטה היא, מה לעשות, שחניך הציונות הדתית שיגיע לתפקיד צבאי בכיר ויחפש מודל ביקורתי בר-אימוץ - או יבקש להזכיר לעצמו שהתורה פשוט ציוותה, ובכן, ''לא תרצח'' - יצטרך לחצות מעגלים חברתיים חזקים על מנת לגבור על טירוף הלאומנות והגזענות השולט כיום בכיפה (אני נזכר במרירות בדברי ההבל של השופט אלון גביזון, שאמר לאחרונה כי אי אפשר להעלות על הדעת "שאדם שגדל על ברכי הציונות הדתית, השפיץ של מדינת ישראל במערכה… יסכן את ישראל"; לגבי דידי - ושוב סליחה על הפרופיילינג - אין ברכיים מסוכנות מאלה לעתיד המקום הזה, בדיוק בגלל אותה התגייסות ללא סייג לכל הפעלה של כוח בשם המדינה וצבאה).
אי אפשר לומר שבלוט אינו ביקורתי כלל; עובדה, רק אמש פורסם מכתב שלו בגנות "קבוצה אלימה של מפרי חוק" הפועלת בשטחים "בניגוד לחוקי המדינה, לערכי העם היהודי, ולערכים עליהם מושתתת הציונות. אותם אנשים פוגעים באוכלוסיה פלסטינית אשר אינה מעורבת בטרור. אוכלוסיה שעל פי הדין והחובה המוסרית, עלינו כמדינה, ועלי באופן אישי כחליף הריבון והאחראי על החוק והסדר באזור, להגן גם עליה". כרגיל במקומותינו, לוותה קביעה כנה זו בהדגשה שאותה קבוצה פועלת "בניגוד מוחלט לציבור הכללי ביהודה ושומרון", שהוא, כמובן, "שומר חוק, אידיאליסטי וממלכתי". נניח. המכתב נחתם בקריאה ל"מנהיגי ציבור, רבנים, מחנכים, הורים ובני נוער", לעשות משהו: "לפקוח עיניים. לא לתת יד. לא לשתוק. לא להיגרר… לא לתמוך בפעולות בלתי חוקיות ובנרמול תופעה של יצירת חיכוך יזום". אכן, דברים כדרבנות, וטוב שנכתבו משלא נכתבו כלל. יש רק בעיה אחת: בלוט הוא המפקד בשטח; תפקידו לעשות מעשים, לא לכתוב מכתבים. בפקודה אחת בכוחו לשנות את המציאות האיומה ולהציל חיים - אך דומה כי הוא לא עושה דבר. להיפך: רק לאחרונה חתם על צווים לאישור יישובים חדשים בגבעות (במכתב המדובר הוא אפילו מתגאה בכך), ישובים שמהם בדיוק יוצאות אותן פעולות בלתי חוקיות. במקום לעצור את הפורעים - חלקם לבושי מדים - אנשיו מגבים אותם, ומתנכלים למי שמגנים על הפלסטינים. לאמיתו של דבר, אין בכך כל פלא; ביומו הראשון כמפקד אוגדת איו"ש הוא חילק לקציני האוגדה ספר בשם 'גואלי הארץ מאברהם אבינו ועד להתיישבות הצעירה'.
תפקידו של אלוף הפיקוד לעשות מעשים, לא לכתוב מכתבים. בפקודה אחת בכוחו לשנות את המציאות האיומה בגזרתו ולהציל חיים. אך במקום לעצור את הפורעים - חלקם לובשי מדים - אנשיו מגבים אותם, ומתנכלים למי שמגנים על הפלסטינים.
אלא שעיניהם העצובות של חאלד ומוסטפא הקטנים לא נותנות מנוח. פניהם היפים הם בדיוק מה שיכול לפרוץ התניות סוציולוגיות וברירות מחדל פוליטיות. פני אדם. צלם אלוהים! אילו היה לי כוח, הייתי עומד יום ולילה מול פתח ביתו של האלוף בלוט בישובו השליו נחושה עם תמונתם, מדבר על ליבו, מתחנן. אלא שפתאום אני נזכר שבקיץ שעבר האלוף בלוט עצמו, בעקבות פיגוע ירי בגזרתו, הורה לחייליו להטיל עוצר על כפר פלסטיני ולעקור יותר מ- 3000 עצים, ביניהם עצי זית עתיקים. "כל כפר וכל אויב", אמר אז במפורש, "צריכים לדעת שאם הם מוציאים פיגוע הם ישלמו מחיר כבד… [עלינו] לייצר פה פעולות עיצוביות [ההדגשה שלי; א.מ.], וכן, כדי שכולם יהיו מורתעים, אגב לא רק הכפר הזה, אלא כל כפר שינסה להרים יד על מי מהתושבים". פעולות עיצוביות; כך במקור. כך הוצדקה ענישה קולקטיבית; כך הוצדק מעשה שמוגדר בחוק הבינלאומי כפשע מלחמה. נדמה לי שלהתנהגות כזו ולשפה פקידותית כזו קראה חנה ארנדט, בהקשר היסטורי אחר, 'הבנאליות של הרוע'.
אני מקוה בכל לבי שלי זה לא היה קורה; אך נזכר בבעתה שאין אפוטרופוס לאלימות-בשם-החוק במדינה שאיבדה את דרכה. אינך חייב להיות נער גבעות ארך-פיאות ומוזנח-למראה כדי לממש אותה; גם לא מג''בניק מהפריפריה. אתה יכול להיות סתם בורגני מישוב 'טוב', כמו בלוט. כמוני.
תמונה של גאולה
למציאות העגומה הזו יש רובד נוסף, שבגללו הבעיה שמולה אנו ניצבים כעת עמוקה יותר: השפה הפקידותית האפורה של אנשי הצבא והממשל שלנו אינה אלא כסות דקה לשפה דתית שנורמלה עד כדי כך שאיש אינו זוכר עוד כמה יוקדת היא; שפה הרת אסון, שאיש כמעט אינו מערער עליה, גם לא הבורגנים הנורמטיביים ביותר.
חזרתי בימים האחרונים אל טור שכתבתי בכתב העת ׳ישר׳ בסיבוב הקודם מול איראן, בשוך מבצע 'עם כלביא'. בטור, שכותרתו 'לא, אלה אינם ימים גדולים', תיארתי את הציונות הדתית העכשווית כתנועה שבתאית היודעת בדיוק מה הקב"ה רוצה, ויודעת בדיוק כיצד הוא מתגלה בהיסטוריה. הזהרתי שם מפני כל מי שדיקלם כי "אלו ימים של נס", ומפני ההיבריס הבלתי-נסבל. "קשה לדעת", כתבתי מתוך דאגה עמוקה, "כיצד תתפתח הסיטואציה הנוכחית. האם אכן תוכנית הגרעין נבלמה, או שמא היא תואץ? כמה דם נקי עוד ישפך - כאן, בעזה, ובאיראן? כמה אנשים יאבדו את בתיהם? האם המשטר האיראני ישרוד? ואם לא ישרוד - מי יעלה במקומו? האם באמת צריך להזכיר כיצד האופוריה של מלחמת ששת הימים הובילה למחדל מלחמת יום הכפורים? האם אין מקום לחשוד שממשלת החורבן, שהצליחה לתרגם כל הישג צבאי למבוי סתום מדיני, תיכשל גם הפעם? כיצד תשורטט מחדש מפת המזרח התיכון, כל עוד ישראל מסרבת להציע כל אופק לעם הפלסטיני, שאינו מבוסס על כוח, ועוד כוח, והשפלה?".
שמונה חודשים חלפו. החשש הפך למציאות. איש מאלה שהצהירו אז על ימים גדולים והתגאו בניטרול האיום האיראני "לדורי דורות" אינו מכה על חטא כעת, כאשר מתברר שהיה זה שקר נוסף במסכת השקרים האינסופית של ראש הממשלה. ככה זה בשבתאות. הנקודה היא, שהתיאולוגיה הציונית-דתית חסרת האחריות הזו אינה תחומה בגבולות השיח של החברה הציונית-דתית; היא הפכה להיות שפת הרהב של המדינאות החילונית. עבור נתניהו - מושחת ואפל פי כמה מאחאב המקראי - הציונות הדתית, על סיסמאותיה הנבובות ועל תורת המדינה הלאומנית שלה, היא גוף קולקטיבי שימושי של נבואה-מטעם.
דיבורים על "ימים של נס" ו"תקופה היסטורית" שבים ונשמעים גם עכשיו, כמובן, כאילו לא למדנו דבר. כאילו לא מתברר גם עכשיו ממש לאיזו מערכה לא-מחושבת יצאנו בעל כרחנו. הדיקלומים הריקים האלה נשמעים גם במחוזות הבורגניים ביותר, על ידי אנשים עובדים, רציונליים, רציניים, מוכשרים, שנראים כמוני וכמוכם. ובתום לב הם נשמעים: מי שלא נחשפו לקולות תורניים אחרים, כיצד יתנגדו למה שנאמר בפי כל?
הנה כי כן, דיבורים על "ימים של נס" ו"תקופה היסטורית" שבים ונשמעים גם עכשיו, כמובן, כאילו לא למדנו דבר. כאילו לא מתברר גם עכשיו ממש לאיזו מערכה לא-מתוכננת ולא-מחושבת יצאנו בעל כרחנו. הדיקלומים הריקים האלה נשמעים לא רק בכנסת על ידי מלחכי פנכתו של ראש הממשלה וחבר מרעיו, ולא רק בגבעות השומרון, אלא גם במחוזות הבורגניים ביותר, על ידי אנשים עובדים, רציונליים, רציניים, מוכשרים, שנראים כמוני וכמוכם. ובתום לב הם נשמעים: מי שלא נחשפו לקולות תורניים אחרים, כיצד יתנגדו למה שנאמר בפי כל? הנה כי כן, שוב רסן השפה מותר, ועל כורחו מאיים לערער גבולות מוסריים.
איני אומר שלא יתכנו למלחמה הזו גם תוצאות טובות מסוימות; אלא שמלחמה היא דבר רע, תמיד, ובייחוד כאשר היא מובלת על ידי מנהיגים ציניים, לא אמינים, רקובים עד היסוד. מול המנהיגים הללו עומדים רק אנחנו, האזרחים, ומחר יעמדו איתנו גם ילדינו; אבל אם המחנך של הילדים הבוגרים שלכם מדבר איתם השבוע על "הימים הגדולים האלה", ולא מספר להם על האלימות המחרידה בשטחים, ולרגע אינו מעורר אותם לשאול שאלות, להטיל ספקות - הם, ואנחנו, בבעיה.
(אם ישאלוני הורים ומורים בחינוך הממלכתי דתי מה בכל זאת אפשר לעשות, אענה בפשטות: השמיעו קול, כבר, למען השם! הפסיקו לשתוק. התרחקו מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. לַמדו תורה שיש בה באמת יראת שמים ויראת חטא. הוציאו מתוכה את המדינה, לפני שזו תְּכַלֶּה את הכל. ואם אלוף הפיקוד ישאלני, אומר לו רק זאת: שמור על חיי הפלסטינים ושלומם בדיוק כפי שאתה שומר על חיי היהודים).
אני כותב שורות אלה בעיצומו של ראש חודש ניסן. עיד אל פיטר יתחיל הערב. אחר כך יבוא פסח. מי שלא הסתפקו בדרשות פתטיות על צירוף המקרים - הו, מקריות שכזו - בין מות חמינאי למות המן בפורים, צפויים להמשיך אל דרשות פתטיות אחרות, שהרי הכל יודעים לצטט מאמר חז''ל לפיו "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" (בבלי ראש השנה, יא ע''א) - ולהחיל אותו, שלא כדעת חז''ל, על ההווה הקונקרטי. הבעיה היא שגם שפה אופטימית, מתברר, יכולה להרוג; מול פעמי גאולה, מהי כבר משפחה פלסטינית אחת שנסעה לקנות בגדים לחג ולא חזרה.
נוחו בשלום על משכבכם, עלי, וואד, עות'מאן ומחמד. צה"ל מבקש סליחה; לא היתה זו אלא פעולה עיצובית. ואני יודע: בניסן הזה כבר לא נִגָּאֵל.
מאמר זה מבטא את עמדת הכותב בלבד, ואינו מייצג לא את מקום עבודתו ולא את כתב העת.
פרופ' איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים וחוקר ספרות חז"ל, מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.
