הלכות פדיון שבויים קבלו – לאסוננו – פרסום רב בעת האחרונה. דברי הרמב''ם הפכו לציטוט מוכר:
''אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים... פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים... שהשבוי בכלל הרעבים והצמאים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו עובר על לא תעמד על דם רעֶך... ובטל מצות וחי אחיך עמָך... ואהבת לרעך כמוך... והצל לקוחים למוות, והרבה דברים כאלו ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים'' (הל' מתנות עניים, פרק ח' הלכה י').
לאחר שהרמב''ם מונה את המצוות המפורשות בתורה – מצוות עשה ומצוות לא תעשה – הכלולות במצוות פדיון שבויים, הוא מוסיף ציטוט מפסוק בספר משלי: ''הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת". תוספת זו מפתיעה שכן מקורו של ציטוט זה בספר משלי, שמקובל לראות בדבריו המלצות מוסריות ולא מצוות מחייבות. דרכו של הרמב''ם לצמצם מאד במילותיו ולהניח בפנינו מילים ספורות בלבד, מתוך צפייה שנעיין בהקשרם הכולל, ואלו הדברים במלואם:
"הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה, הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג אִם תַּחְשׂוֹךְ, כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ" (משלי כד).
וכך מפרש רבנו מנחם המאירי (מגדולי הראשונים, במפנה המאה ה-13):
"כל זה אמירה לעזור איש את אחיו בעת צרתו, אם בעוניו אם בשאר הצרות. ומי שמתבונן באחיו בשעת עוניו וצרתו, ומתעלם ממנו ועושה עצמו כאינו רואה ואינו עוזר לו, עליו נאמר: 'הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה', עונשך יהיה שתקצר ידך וכחך...''
ובהמשך פונה המאירי אל המתעלמים מאחיהם ביודעין, אל העומדים מנגד, המתחמקים ובעלי התירוצים. ואלו דבריו:
"ואם תחשוך ותמנע מהצלת הנידונים למוות - 'לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג', ותתנצל בזה לומר ( = תתנצל, כלומר, תנסה להתחמק ולתרץ את עצמך ולומר): לא נודע לנו עניינו ( = המצב בו נתון הנידון למוות), שאילו ידענו השתדלנו בעבורו – כי אז 'הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין' - רוצה לומר: האל שהוא מביא הלבבות לחשבון הוא יבין צפון לבבך, ונוצר נפשך הוא ידע מטמון לבך, 'וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ'... כלומר: אלהים יעניש על זה ( = על שהתעלמת מצרת אחיך) ויכרית העושה כן".
(המאירי, פירוש לספר משלי, בשינויי עריכה וקיצור)
הפסוקים במשלי אינם מדברים דווקא על חטופים או שבויים, ואכן גם המאירי - המכיר היטב את דברי הרמב''ם - מכוון בדבריו לכל סוגי המעונים והסובלים (ובכללם שבויים) הזקוקים לעזרה ולפדות. המאירי יודע את נפש האדם והוא מודע למאמץ העצום הכרוך בפדיון שבויים, לאי-הנוחות והיגיעה הכרוכים בכך ולשלל התירוצים ונסיונות ההתחמקות: ''לא ידעתי, לא שמעתי, לו ידעתי הייתי משתדל…'', ומכאן אזהרתו: אלהים יודע את מסתרי לבך, אלהים יבוא איתך חשבון. לא תוכל להימלט.
לאחר שהרמב''ם מונה את המצוות המפורשות בתורה הכלולות במצוות פדיון שבויים, הוא מוסיף ציטוט מפתיע מספר משלי: ''הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת". נראה כי בכך מזהיר הרמב"ם מפני התעלמות ממצבם; הוא מודע לכך שיהיו מי שידחו את מאמץ השחרור בתואנות שווא.
לאור דברי המאירי, נשוב אל הרמב''ם ואל מצוות פדיון שבויים. במילותיו הקצרות, וביותר מרמיזה, הרמב"ם שולח את המעיין בהלכות פדיון שבויים אל מילות הפסוק במשלי ''הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת" וכורך וקושר את מילות הפסוק ישירות לענייני שבויים. בכך מצרף הרמב''ם אל קטגוריית השבויים גם את הנידונים למוות והמטים להרג, גם את האפשרות הנוראה של התעלמות מהם, גם את האזהרה כנגד המתעלמים. על ידי הבאת הפסוק ממשלי, הרמב"ם שולח אותנו אל מציאות שבה האדם העומד מול המאמץ העצום הכרוך בפדיון שבויים עשוי להמציא לעצמו תירוצים והסברים מדוע להימנע מפדיונם והשבתם, ומזכיר לו את עמידתו בפני "תֹכֵן לִבּוֹת", אלהים הרואה ובוחן את הצפון בלבו של אדם.
גדולי ישראל, הרמב''ם והמאירי, מודעים היו למצב הנורא בו יהיה מי שיפקיר שבויים למותם מתוך נירפות, בתואנות שווא, בהתחכמויות, מתוך שלל שיקולים ואינטרסים זרים - לא ראיתי, לא שמתי לב, לא ידעתי, ואילו ידעתי הייתי משתדל... - שיקולים שלעתים, כפי שאנו רואים כעת, מצטרפים לאידיאולוגיה המבכרת 'נצחון' על פני מה שעשוי להתפרש לדידה כ'כניעה'. והרי איש אינו רוצה להיראות ערל-לב לגמרי, ולכן השיח בנושא, מצד אלה המעכבים את המשא ומתן, מתאפיין שוב ושוב באי-בהירות, ולפעמים גם בהתרחקות מן האמת. במובן מסוים, מוטב היה שאידיאולוגיה זו תציג את עצמה באופן נקי יותר לשיפוט הציבור, ולא תנסה לאחוז בחבל משני קצותיו. מן הנמנע גם לשאוף ל''מיטוט מוחלט'' של החמאס ולנסות לרצות תנועות קיצון, ובד בבד להעמיד פנים שסבלם של החטופים עומד לנגד עיני מקבלי ההחלטות.
מן הנמנע גם לשאוף ל''מיטוט מוחלט'' של החמאס ולנסות לרצות תנועות קיצון, ובד בבד להעמיד פנים שסבלם של החטופים עומד לנגד עיני מקבלי ההחלטות.
אלא שהרמב"ם והמאירי מזכירים שאל מול הנירפות, ההתעלמות, ההתחמקות, ניצב אלהים היודע את צפונות הלב, והוא, כפי שאומר שלמה ומפרש המאירי, אשר ישיב לאדם כפועלו.
מוטי קפלן בוגר ישיבת היישוב החדש, עמית מחקר בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ומורה במסלול לתכנון ערים באוניברסיטה העברית. עורך תמ''א אחת – תכנית המתאר הארצית האחודה.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.