top of page
  • תמונת הסופר/תיוסקה אחיטוב ז"ל

ה' איש מלחמה?


 


[הערת המערכת: מאמר זה התפרסם ב"שילובון" - דף הקשר לחיילי ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים - בשנת תשס"ג (2003), תחת הכותרת 'ה' איש מלחמה: בין שאיפות מלחמה על בסיס דתי לבין שאיפות שלום'. לרגל יום השנה ה-12 לפטירתו של יוסקה שחל השבוע (ט"ו בסיוון), אנו מפרסמים אותו מחדש. הדברים שהיו אקטואליים באותם ימים - ימי האינתיפאדה השנייה - אקטואליים לא פחות כיום.

ממרחק השנים, שלוש נקודות במאמר הזה נראות בעינינו ראויות להבלטה מיוחדת: ראשית, אי אפשר להתעלם מכך שהטור, הנושא בשורה אנטי-מיליטריסטית, היה מיועד לחיילים בעת שירותם; ככזה, הוא מופת לכינונו של אתוס דתי הומניסטי. שנית, כדרכו בקודש, יוסקה מדגיש בטור הזה את ריבוי פניה של המסורת ההלכתית וההגותית שלנו, וכך חותר תחת דימוי מונוליטי שלה; ושלישית, ואולי חשוב מכל, יוסקה שב ומטיל את האחריות על אופיה של המסורת החיה על האדם עצמו, הנדרש לבחור באופן מושכל בין טוב לרע, ולא לקבל מוסכמות דתיות רווחות בלי ביקורת.

קולו הצלול של יוסקה חסר מאוד כעת; מי יתן והשמעתו מחדש, כאן ובבמות אחרות, תמצא מסילות לליבם של בני ובנות זמננו.]


***


דעה רווחת בציבור היא כי יהודים שומרי תורה ומצוות מצדדים בדרך כלל בעמדות כוחניות לשם פיתרון סכסוכים בין עמים בכלל, ובינינו לבין שכנינו הערביים בפרט. הדברים מגיעים עד כדי כך, שנוצרת בדעת הקהל זהות תדמיתית בין מצדדי תגובות כוחניות מלחמתיות לבין הדת. ניתן להביא שפע של מובאות מדבריהם של מנהיגים רוחניים של דורנו מחוגי הציונות הדתית שיש בהם כדי לאשר לכאורה את הדימוי הזה.

קולות אחרים של חכמים בסוגיות אלה נדחקו, וכמעט שאינם מוכרים - לא בציבור הרחב, ובודאי שלא במוסדות החינוכיים השונים - לא בבתי ספר תיכוניים דתיים, לא בישיבות, ולא באולפנות. דומה כי קולות אלה כמעט הושתקו מתוך מגמה חינוכית ואידיאולוגית להציג את המסרים של העולם הדתי שלנו בלבוש אחיד. נבחרה אותה עמדה שהיא דווקא רואה בכוחניות ובהתעלמות מן הממד המוסרי והליבראלי האוניברסאלי את הקול האותנטי היחידי הראוי לנוהג על פיו בימינו אלה, ימי האתחלתא דגאולה. כלשונו, למשל, של הרצי״ה, שהכריז כי ל״עם ה' עם הקודש, בעל התורה האלוהית הנטועה בתוכו, אשר הסייף והספר ירדו לו כרוכים מן השמים לברכה נשגבה ולתפארת נצח לו ולעולם כולו", ולא רק הספר, דהיינו התורה, אלא גם הסייף הוא "מחוייב ממקור חיים וקודש זה עצמו" (הרב צבי יהודה, לנתיבות ישראל), או כלשונו של הרב שלמה אבינר, שכתב כי "עלינו לדעת את ה׳ ומתוך כך להידבק במידותיו: [...] הוא יתברך בונה את הארץ - אנו בונים אחריו. הקדוש ברוך הוא איש מלחמה - אנו מתגייסים לצה״ל. [...] אנו באים ׳לעזרת ה'" (ירושלים במהלך גאולתנו, שנה בשנה תשנ״ז).


דעה רווחת בציבור היא כי יהודים שומרי תורה ומצווה מצדדים בדרך כלל בעמדות כוחניות לשם פיתרון סכסוכים בין עמים בכלל, ובינינו לבין שכנינו הערביים בפרט. קולות אחרים של חכמים בסוגיות אלה נדחקו, וכמעט שאינם מוכרים. דומה כי קולות אלה הושתקו באופן מגמתי.

הצגה אחידה זו של האמונה הדתית הראויה נוטלת כמעט את חופש הבחירה מן התלמידים והחניכים כמו גם ממי שהחליט לקבל על עצמו עול תורה ומצוות. העולם היהודי הוא כביכול חטיבה הומוגנית אחת, ואדם נדרש להכריע אם לקבל אותה כולה כמוה שהיא מוצגת בפניו, או לדחותה ח״ו.


[א]

כבר בתש"ח נדרש לסוגייה דומה הרב אברהם חן (1877 - 1957), בספרו "במלכות היהדות", וכתב דברים שראוי לעיין בהם, ובין השאר:


לא אחת אתה חש, כאלו גם בקרבנו ישנם כאלו, שמתוך כל תורת האחווה והשלום, החסד והרחמים... הארוכה מארץ מדה, הוציאו אך את ה"מחה תמחה" ו"לא תחיה כל נשמה" והעמידו את כל היהדות עליהם, ואידך אינו אלא פירושם… ודברים תמוהים ונוקבים אומר בענין זה ר׳ ישראל משקלוב, תלמידו הגדול של הגר״א, בהקדמתו לפאת השולחן: "וכשם שהעולם מעורב טוב ורע וכן האדם, כך התורה הקדושה מעורב הסולת בפסולת… כמו שהתבואה מלובשת במוץ ותבן" (הקדמת הרב המחבר בתחלתה).

וגם אם הדברים תמוהים, וביחוד מוזרים הם להתפיסה של החסידות, אבל הרבה יש ללמוד מהם, לענין בחירת התמצית וההתייחדות, והוא הקובע את האדם.

(במלכות היהדות, ב, עמ׳ 188 - 189. הרב אברהם חן היה דמות דתית מוסרית חשובה ביותר, לימים שימש רבה של שכונת בית הכרם בירושלים, וחבל שכתביו נשכחים והולכים).


המשפט שהרשים אותי ביותר במובאה זו הוא המשפט האחרון, בו מכריז הרב חן כי מה "שקובע את האדם" הוא "בחירת התמצית וההתייחדות". במילים אחרות, מציג לנו כאן הרב חן את החובה המוטלת על האדם לפרש כראוי את המסורת הדתית ואת התורה שבידינו, ולבחור לפי מיטב הכרתו ומצפונו את מה שנראה לו עיקר, מתוך ידיעה שיש במסורת הדתית שלנו עניינים שאינם עולים תמיד בקנה אחד זה עם זה והם מגוונים ואף סותרים. אמור מעתה, שהיהודי המאמין המקבל עליו עול תורה ומעוות איננו פטור מתהליך של בחירה ושל אחריות פרשנית על המסורת שלו.


היהודי המאמין המקבל עליו עול תורה ומעוות איננו פטור מתהליך של בחירה ושל אחריות פרשנית על המסורת שלו.

דברים אחרונים אלה מזכירים לי דברים דומים שכתב כבר לפני למעלה מארבע מאות שנה הרב אליעזר אשכנזי (1513 - 1586; מחכמי המזרח, שנדד והגיע גם לקרקוב). בחיבורו "מעשי ה'", בשעה שהוא דן במשמעות הברית שנכרתה עמנו בערבות מואב, ושעליה נאמר: "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה׳ אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו". ואלה דבריו:


[...] אם כן כל אחד מאתנו, גם בנינו [...] אחרינו עד סוף כל הדורות, אשר עברנו בברית ההוא שכרת עמנו, כולנו משועבדים לחקור בסתרי דברי תורה ולהיישיר אמונתנו אליה על העד היותר נכון [...] ולקבל האמת ממי שאמרו אחר שנדעהו. ולא תעיק סברת זולתנו, בשגם קדמה לנו, לעכב על ידנו מלחקור. ואדרבה, ראוי לנו ללמוד ולקבל ממי שקדם לנו: שכשם שהוא לא רצה בקצת לקבל ממי שקדם לו, ובקצתו בחר, ואשר לא בחר הרחיקו מעליו, כן נאות אלינו לעשות כדבריהם [...] אבל אשמים אנחנו כאשר נתרשל מלחקור בסתרי תורתנו, באמרנו, כבר אריות גברו, ונקבל דבריהם כפי מה שהם, ואפילו שהם חלוקים בדבריהם! [...] אבל נאות לנו לחקור ולעיין בעין שכלנו ולכתוב דעתנו לתועלת הבאים אחרינו, אם שיסכימו לדעתנו ואם שיסלקוהו ולא יבחרו בו [...] ועל דרך זה הייתה ודאי כוונת כל הקודמים [...] בין מי שנבחר בדבריו ובין מי שלא נבחר בהם.

(מעשי תורה, פרק לא)


ר׳ אליעזר אשכנזי איננו נרתע מלקבוע שיכולים להיות במסורת הדתית שלנו קולות שונים ומנוגדים, ואיננו טורח לפרשם באופן הרמוני כדי שכולם יעלו בקנה אחד. במקום זאת הוא מציע להאזין לקולות השונים ולעשות מעשה של בחירה והכרעה ביניהם.

גם הרב חן טוען, כאמור, ש״בחירת התמצית וההתייחדות" היא ה״קובעת את האדם", בלשונו.


[ב]

לענייננו, הרב חן מתריע על העיוות לדעתו שנעשה בקרב אלה שלא זו בלבד שרואים במצוות המלחמה בכנעני "לא תחיה כל נשמה" ובמצוות מחייה עמלק מצווה אקטואלית לימינו, אלא גם זאת שהם רואים בה מצווה עיקרית, וכביכול כל התורה כולה היא בבחינת "ואידך אינו אלא פירושם". הוא רואה בפרשנות הזו סתירה למה שנראה בעיניו עיקרה של התורה שהיא "תורת האחווה והשלום, החסד והרחמים".

קול תורני זה של הרב אברהם חן איננו הקול היחיד בסוגיית היחס אל המלחמה. במסגרת מצומצמת זו אני מבקש להציג רק שתי מובאות מחכמי ישראל בדורות האחרונים, שקולם כאמור אינו ידוע ולא נשמע עד עתה. האחד הוא הרב חיים הירשנזון, בן זמנו של הרב קוק, יליד צפת שירד לארה״ב בשנות העשרים. הרב הירשנזון היה תלמיד חכם גדול, והוגה דעות דתי שהקדים את זמנו בהרבה תחומים. לענייננו, הוא יצא כנגד התפיסה שרווחה בחוגים מסויימים באירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ושאף הרב קוק נתפס לה, שכל מלחמה מקדמת את האנושות ואת העולם, וטען בחריפות רבה כי "כל פטפוטי סופרי דברי ימי הטבחים מימי אנוש עלי ארץ כי מכל מלחמה תצא קדמה בעולם, אך תהו הוא, דברי הבל אין בם מועיל, אל תאמין בשווא" (מלכי בקודש, ח״ג, עמ׳ 46).


הרב חן התריע על העיוות בקרב אלה הרואים את המלחמה בכנעני ואת מחיית עמלק כאילו הן כל התורה כולה; הרב הירשנזון תיאר את הסימפטיה שגילו הוגים שונים כלפי המלחמה כ'דברי הבל'; הרב עמיאל הדגיש את חומרת הפגיעה בחפים מפשע. קולותיהם כמעט אינם נשמעים כעת.

השני הוא הרב עמיאל (הרב משה אביגדור עמיאל, 1882 - 1945, היה הרב הראשי של תל אביב מ-1936 ועד לסוף ימיו) שהכריז בתגובה לפעולת תגמול של האצ״ל ב-1938 בה נהרגו ערבים חפים מפשע את הדברים הבאים:


[...] לא תרצח בלי שום תנאים ובלי שום יוצא מן הכלל. "לא תרצח" כי שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם – וכל אדם בכלל. יהיה מי שיהיה. ומה ירדנו פלאים אם צריכים להסביר את הַעָוֶל שיש בשפיכות דמים של אלה, שאפשר שהם כשלעצמם לא עשו לנו כל רעה מנקודת ה״הבלגה" ולא פשוט מצד ה״לא תרצח" שבדבר [...] ומה צורם באוזן כשמדברים על כך מנקודה התועלת שבדבר, אבל מאימתי נעשה לנו דמם של בני אדם ענין של מקח וממכר של ריוח והפסד, לפרקמטיה העוברת לסוחר שיש עליה פרס יומי?

(הרב עמיאל, המאורעות וההבלגה, הצופה 3.38.ו2).



 

יוסקה אחיטוב ז"ל (1933 - 2012) היה חבר קיבוץ עין צורים ומהוגי הדעות הבולטים של הקיבוץ הדתי ושל הציונות הדתית המתונה. עסק בחינוך, בהוראה ובמחקר בקיבוץ עין צורים, בבית הספר בקבוצת יבנה, בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, במרכז יעקב הרצוג ובמכון שלום הרטמן. בין פרסומיו אפשר למנות את ספריו 'על גבול התמורה: עיון במשמעויות יהודיות בנות זמננו' (ירושלים תשנ"ה); ו'משבי רוח: דברי הגות ומחשבה' (ירושלים תשע"ג). בשנת תשפ"ג יצא לאור הספר 'השיעור של יוסקה: תלמידים ממשיכים את תורתו', בעריכת בתו, הדס אחיטוב.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? 

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.


רוצה לתמוך ב'ישר'? 

אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


Os comentários foram desativados.
bottom of page