מדי שנה מלווה יום העצמאות הישראלי ברגשות מעורבים. לא רק משום שלפניו מצוין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, אלא גם משום שהוא משמש מעין נקודת ציון קבועה, ולא תמיד פשוטה, לשאלת התקבלותה של מדינת ישראל באזור שלה ובעולם כולו.
השנה, למרבה הצער, התחושות והשאלות קשות וכואבות עוד יותר. אירועי ה-7 באוקטובר ומבצע "חרבות ברזל" הביאו את מדינת ישראל וחלק גדול מהעולם להתנגשות חזיתית בין נקודות מבט מנוגדות, ולתפיסות הפוכות כמעט לגמרי ביחס למושגי הטוב והרע. זה כמה חודשים נשמעים ממדינות רבות גינויים כלפי מדינת ישראל, וכמה שחקנים בינלאומיים נוקטים צעדים משפטיים בסוגיה הישראלי-פלסטינית. אפילו מארצות הברית, שישראלים רבים מתארים כידידה "הגדולה" ו"היחידה", עולים מסרים מזהירים וביקורתיים מטעם הדרגים המדיניים, וכמובן גם מהרחוב ומהקמפוסים.
אירועי ה-7 באוקטובר ומבצע "חרבות ברזל" הביאו את מדינת ישראל וחלק גדול מהעולם להתנגשות חזיתית בין נקודות מבט מנוגדות, ולתפיסות הפוכות כמעט לגמרי ביחס למושגי הטוב והרע. המפגש עם עמדת העולם מוליך ישראלים רבים לדיסוננס קוגניטיבי; אך הדבר בר-שינוי.
בינתיים, הציבור הישראלי ברובו עדיין בטראומה (או מתאמץ לדכא אותה) ולא מבין איך אפשר בכלל להשמיע ביקורת כלפי מי שסבלו כל כך. חלק מהציבור אולי תוהה על כשלונה של המדיניות הישראלית בזירה הפלסטינית במהלך עשורים - בלי לדעת בדיוק מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב לטובה - אבל ישראלים יהודים רבים ממשיכים להתמקד אך ורק בקשריהם לארץ ישראל ה"שלמה" (פחות או יותר), בצורכי הביטחון, ובזוועות שביצע חמאס. ישראלים אלה משוכנעים באופן מוחלט שכל הצדק לצידם וכל הרע בצד השני.
מזווית מבט זו, המפגש עם עמדת העולם מוליך לדיסוננס קוגניטיבי רציני; ויש לכך סיבות טובות.
כדי לשנות זאת, עלינו לעסוק בסוגיות השורש הגורמות לכך. גם אם תהליך השינוי יהיה מן הסתם איטי והדרגתי, טעות היא להשאר אדישים ולקבל את המצב הנוכחי כגזירת גורל. האמת היא שפשוט צריך להסתכל בעובדות - בכל העובדות - ולשקול אותן מכל נקודות המבט.
עובדה (1)
עובדה אחת היא שלא הרבה מדינות בעולם נמצאות בסיטואציה דומה לזו של מדינת ישראל. אף על פי שלצערנו מתרחשות בעולם מלחמות אחרות, מעל אזרחי ותושבי ישראל מרחף איום קיומי ספציפי מאוד, שנוגע לכולם כפרטים, כקהילה וכמדינה. גם אם האיום הזה אינו מתממש בכל יום, הוא עלול להשפיע בכל רגע נתון. למי שלא חי או גדל במציאות הזו, קשה מאוד להבין אותה, ואפילו ההסברה הטובה ביותר בעולם לא בהכרח תשנה זאת.
עובדה אחת היא שלא הרבה מדינות בעולם נמצאות בסיטואציה דומה לזו של מדינת ישראל. אף על פי שלצערנו מתרחשות בעולם מלחמות אחרות, מעל אזרחי ותושבי ישראל מרחף איום קיומי ספציפי מאוד, שנוגע לכולם כפרטים, כקהילה וכמדינה.
כך, לדוגמה, התקשורת הזרה רגילה לדווח על תקריות ביטחוניות בארץ רק כשיש יותר מהרוג אחד או שניים; על אירועים שסוכלו, לעומת זאת, אזרחי מדינות העולם לא שומעים. הם לא מכירים את האזעקות, את המקלטים ואת הממ''דים, וכמובן שלא חווים את הרגעים המלחיצים הללו על בשרם. גם אם ברחבי העולם רבים מודעים להיסטוריה הישראלית והיהודית, הם אינם חשופים לאתרי ולטקסי הזיכרון הקשורים אליהם. לא מדובר פה בכוונה רעה, אלא בהבדל בין מי שבא במגע עם מציאות מסוימת מאוד, למי שלא.
עובדה (2)
לעומת זאת, אזרחי העולם שומעים בקביעות על מציאות אחרת שהרבה ישראלים יהודים אינם מדמיינים. כבר כמה עשורים מדווחים ומדברים בעולם על תנאי החיים של האוכלוסיה הפלסטינית, על הקשיים שלה לבנות בית, לנהל עסק, להתנייד, ועל הכבוד הלאומי שנפגע. מדינות העולם מתקשות להתמודד עם זה, ורואות בישראל את האחראית המרכזית לכך בשל נוכחותה ושליטתה הצבאית בשטחים. גם אם העולם נמנע מדי פעם מהטלת אחריות על הפלסטינים בגין מעשיהם, הביקורת כלפי ישראל לא מעידה בהכרח על כוונה לפגוע בה, אלא מבטאת דאגה ורצון לשפר את המצב. היום, כעבור אין ספור סבבים של משברים ורגיעות, ניכרת בעולם גם התעייפות כלשהי מישראל; מדינות ב"מערב" מרגישות קרובות אליה, אבל לא מסוגלות להבין מדוע הסוגיה הישראלית-פלסטינית עוד לא נפתרה.
עובדה (3)
ובטוויסט נוסף של דיסוננס קוגניטיבי, הסיפור הפלסטיני הזה, שהעולם מכיר היטב, נעדר כמעט לחלוטין מהשיח הישראלי. חלק מהציבור היהודי אפילו לא מוכן להגות את השם "פלסטינים" (במקום זאת הוא משתמש ב"ערבים"), או ממזער את גודל אוכלוסייתם.
אזרחי העולם שומעים בקביעות על מציאות אחרת שהרבה ישראלים יהודים אינם מדמיינים. כבר כמה עשורים מדווחים ומדברים בעולם על תנאי החיים של האוכלוסיה הפלסטינית, על הקשיים שלה לבנות בית, לנהל עסק, להתנייד, ועל הכבוד הלאומי שנפגע. המציאות הזו, שהעולם מכיר היטב, נעדרת כמעט לחלוטין מהשיח הישראלי.
גם בימים "רגילים" יותר, התקשורת הישראלית כמעט ולא מדווחת על נושאים פלסטינים שאינם קשורים לתקריות בטחוניות, וכשהיא מסקרת אותם היא לא מספקת רקע נרחב על אודותם. בדרך כלל, מפגעים פלסטינים מקוטלגים כ"מחבלים" ש"נוטרלו" (ביטויים הנשמעים בתדירות רבה מאז השבת השחורה). אמנם כל זה לא מפתיע: מדובר בפרספקטיבה שבנקודת הזמן הנוכחית לא ניתן לנתקה לגמרי מ(תחושת) האיום הקיומי. אלא שדווקא הבנה רבה יותר של המתרחש בזירה הפלסטינית תוכל לעזור לציבור הישראלי ולמנהיגים הישראלים לתכנן מדיניות טובה יותר, ולהתגבר על רוב הפערים בין ישראל ובין דעת הקהל בעולם.
מציאות אחת, נרטיבים שונים
ישראל והעולם, וגם הפלסטינים, חשופים אפוא לנרטיבים שונים המתייחסים למציאות אחת. הואיל ולא פשוט לקרב את נקודות המבט השונות זו לזו, מתפתחת כבר שנים אי הבנה שיכולה להתדרדר לחשש ולעוינות. לפעמים המצב הזה גורם לתוצאות טרגי-קומיות. למשל, לאחר המתקפה האיראנית ב-14 באפריל, כתב של כאן 11 שסיקר את התגובות באירופה, כלל בהן גם את תגובתו של פדרו סנצ'ס, ראש ממשלת ספרד, המבקר בקביעות את ישראל על התנהלותה בנושא הפלסטיני; כאשר הכתב דיווח על התמיכה שלו בישראל אחרי המתקפה האיראנית, הוא הוסיף ותהה "מי היה מאמין?" - כאילו פדרו סנצ'ס או מנהיגים אירופאים אחרים היו רוצים לראות את ישראל מושמדת תחת טילים וכטב''מים איראניים.
הבנה רבה יותר של המתרחש בזירה הפלסטינית, ושל נקודת המבט במדינות המערב, תוכל לעזור לציבור הישראלי ולמנהיגים הישראלים לתכנן מדיניות טובה יותר, ולהתגבר על רוב הפערים בין ישראל ובין דעת הקהל בעולם. המצב הנוכחי אינו בלתי-הפיך.
הדרך עוד ארוכה. אך עם מעט חשיבה עצמאית ומאמצים מושכלים בתחומים כמו תקשורת, הנצחה וחינוך, אפשר בהחלט יהיה להרחיב את הפרספקטיבות, להגביר את ההבנה ההדדית, ולבנות מחדש קשרים שנפגעו בשנים האחרונות. המצב הנוכחי אינו בלתי-הפיך; פתיחוּת לנקודות מבט נוספות עשויה לשפר את יחסיה של ישראל עם הפלסטינים ועם העולם כולו.
ד''ר אלכסנדר לונגרוב הוא עמית בכיר במכון למשפט בינלאומי באוניברסיטת לוון שבבלגיה. בעבר ניהל מיזם אירופאי לחילופי סטודנטים וסגל אקדמי עם שותפים ישראלים, פלסטינים ומצרים. הוא שימש כפרשן לשאלות הנוגעות בנושא הישראלי-פלסטיני עבור מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, ארגון “Israel Policy Forum" ואתרי החדשות "The National Interest" ו- "The Brussels Times". עבד גם בוועדה החברתית והכלכלית של האיחוד האירופי. דעותיו מחייבות אותו בלבד, ולא כל גוף של האיחוד האירופי.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.