top of page
  • תמונת הסופר/תפרופ' זאב הרוי

פסקת ההתגברות - האם עדיין נישאר מדינה יהודית?


 


פסקת ההתגברות? האם היה דבר כזה אצל הפילוסופים שלנו בימי הביניים? הנטייה הראשונה היא לומר: בוודאי שלא. הרי הפילוסופים היהודים בימי הביניים תמיד הדגישו את העליונות של השופטים ובתי המשפט.

ובכל זאת, היה פילוסוף יהודי אחד בימי הביניים שחשב במושגים חוקתיים הדומים למדי למושגים המודרניים של יחסי רשויות הממשל. הוא הרבה לכתוב על סמכויותיהם של השופטים (= הרשות השופטת) והמלכים (= הרשות המבצעת). והוא גם גרס סוג מסוים של "פסקת התגברות".

כוונתי לר' נסים בן ראובן איש ג'ירונה, המכונה הר"ן (נפטר ב- 1376). הר"ן היה פוסק הלכה גדול והפילוסוף המדיני היהודי החשוב ביותר בין הרמב"ם במאה ה-12 לבין דון יצחק אברבנאל בדור גירוש ספרד.

הר"ן טוען בספר הדרשות שלו (דרשה י"א) כי תפקיד השופטים הוא לשפוט "מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים טז:יח), ואילו תפקיד המלך הוא להבטיח את שלום המדינה. הוא כותב כי בזמן שיש איום על שלום המדינה, המלך רשאי להפוך את פסק השופטים, כלומר "להתגבר עליו". הוא נותן דוגמא של רוצח מסוכן ביותר, שלא ניתן להרשיעו בבית משפט בגלל מגבלות דיני הראיות (למשל, לא היו שני עדים). הוא מסביר כי אמנם השופטים אינם רשאים להרשיעו, שכן משפט הצדק מחייב הקפדה חמורה על דיני הראיות, אבל המלך יכול להתגבר על פסק דינם ולהוציאו להורג (השוו רמב"ם, הלכות מלכים ג:י). בלשון הפילוסופים, השיקול התועלתני גובר על השיקול הדאונטולוגי בשעת חירום.

מובן כי פסקת ההתגברות של הר"ן שונה מאד מזו המוצעת היום. לפי הר"ן, המלך אינו מבטל את החוק הבעייתי, אלא רק דוחה אותו "כפי צורך השעה". ועוד, הוא אינו טוען שהוא פועל בשם הצדק האמתי, אלא להיפך, הוא מודה שהוא פוסק נגד משפט הצדק, אבל הוא מנמק זאת בצורך הדחוף לשמור על שלום המדינה.

אילו היינו מקבלים היום את גישת הר"ן, הממשלה או הכנסת לא היו מבטלים שום חוק, אלא היו רק דוחים אותו "כפי צורך השעה". למשל, היו אומרים, לפי החוק אסור לאיש שהורשע בפלילים להיות שר, וזהו משפט הצדק, אבל בהתחשב בנסיבות המיוחדות היום (למשל, האיום האיראני), אנחנו דוחים את החוק וממנים את האיש לשר.

ניתן להתווכח האם גישתו של הר"ן "דמוקרטית" יותר מן ההצעה הנוכחית, אבל היא ללא ספק מכבדת יותר את החוקים ואת השופטים. והיא נותנת לשופטים - ולא למלכים - לקבוע מהו משפט צדק.

בהעדפתם את השופטים על פני המלכים, נבדלו הר"ן והפילוסופים היהודים האחרים בימי-הביניים מאפלטון וגם מרוב הפילוסופים הנוצרים והמוסלמים בני זמנם, אבל הם היו בדעה אחת עם אריסטו שכתב: "כל הדוגל בשלטונו של החוק כאילו הוא דוגל בשלטון האל והשכל לבדם; אך מי שדוגל בשלטונו של אדם, הרי הוא מצרף לזה גם חיה" (פוליטיקה ג:טז 1287א, תרגום נ' קרשון).


ניתן להתווכח האם גישתו של הר"ן "דמוקרטית" יותר מן ההצעה הנוכחית, אבל היא ללא ספק מכבדת יותר את החוקים ואת השופטים. והיא נותנת לשופטים - ולא למלכים - לקבוע מהו משפט צדק.

הר"ן מדגיש כי מלך רשאי להשתמש ב"פסקת ההתגברות" אך ורק במצבים נדירים ו"כפי צורך השעה". החטא הגדול של בני ישראל בימי שמואל הנביא לא היה בכך שביקשו מלך, שהרי התורה מכירה במפורש במוסד המלוכה (דברים יז:טו), אלא חטאם היה בכך שביקשו "מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמואל א ח:ה). הר"ן מסביר: "הם רצו שעיקר המשפט... יהיה נמשך מצד המלכות" ולא מצד השופטים. הרצון להעדיף את הרשות המבצעת על פני הרשות השופטת נראה בעיני הר"ן כרצון לא-יהודי בעליל, רצון להיות "ככל הגויים".

נוכל לדמיין את הוויכוחים הסוערים שהתנהלו בימי שמואל הנביא. הליברלים בוודאי הזהירו מפני הכוח המופרז של הרשות המבצעת: "אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח [הַמֶּלֶךְ] וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו... וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת... וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם...יִקָּח... וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים" (שמואל א ח:יא-יז). ואילו המלוכנים, שהם היו הרוב, היו ללא ספק משיבים: "הפסיקו עם הפטפוט ההיסטרי והלא-פטריוטי! כִּי... מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם!" (שם, פסוקים יט-כ). והנה, אני יכול לדמות בלבי צעיר ליברלי ניגש אל הנביא שמואל הזקן ושואל אותו בכאב: "הו הנביא, אחרי שנשים עלינו מלך, האם עדיין נישאר מדינה יהודית?"

מי יודע מה הנביא היה עונה? אולי היה מתנבא על העתיד ועונה: "כן! יהיו לנו שליטים יהודיים גאים, כגון המלכים דוד ושלמה". ואולם, אולי היה עונה: "לא! לא נוכל להיות מדינה יהודית אחרי שעזבנו את אלוהינו ומאסנו אותו" (שם, פסוקים ז-ח).


* גרסה אנגלית מוקדמת של מאמר זה פורסמה בתאריך 15 בפברואר 2023 במגזין Tablet.


 

זאב הרוי הוא פרופסור אמריטוס בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מחברם של מחקרים רבים על פילוסופיה יהודית בימי הביניים ובעת החדשה. חתן פרס אמ"ת במדעי הרוח לשנת תשס"ט.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

כן, לחזור אל ה- 6 באוקטובר

אם אפשר היה, כותב ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, ראוי היה לתת כל הון שבעולם כדי לחזור אל ה- 6 באוקטובר.

댓글


bottom of page