אכזבה מן הציונות? ח"י רות וישעיהו ליבוביץ על פעולת קיביה
- פרופ' זאב הרוי
- לפני יומיים
- זמן קריאה 9 דקות
פעולת התגמול בקיביה (קִבְּיַא) של יחידה 101 בפיקודו של רב-סרן (מיל') אריאל שרון, לימים ראש ממשלת ישראל, הייתה הפעולה הצבאית הראשונה של מדינת ישראל הצעירה שמשכה גינוי בינלאומי נרחב. היא התרחשה בליל ה-14 באוקטובר 1953 בתגובה לפיגועי טרור רבים שבוצעו על ידי פדאיון שחדרו לישראל מירדן, מסביבת הכפר קיביה. היא הייתה תגובה בפרט להתקפה על העיר יהוד ולרצח סולטנה (סוזאן) קניאס, בתה שושנה, בת ה-3, ובנה בני, בן השנה וחצי. ילד שלישי, יצחק, בן ה-13, נפצע קשה ומת לאחר שלוש שנים. הפעולה נקראה רשמית "מבצע שושנה".
כאשר ראו את חיילי צה"ל מתקרבים, רוב גברי קיביה נמלטו, והכפר נכבש בקלות. הכוח פוצץ יותר מ-40 בתים והרג 69 תושבים, רובם נשים וילדים. בעקבות הפעולה, אישים יהודים מובילים רבים בישראל ובתפוצות הגיבו בכתב, תוך בחינת היבטיה האתיים והפוליטיים. בין המגיבים היו שניים מן הפילוסופים הרמב"מיים החשובים ביותר במאה ה-20, חיים יהודה רות (1963-1896) וישעיהו ליבוביץ (1994-1903), שניהם פרופסורים דגולים באוניברסיטה העברית בירושלים.
תגובתו של רות ("הסוגייה המוסרית") הופיעה ב"ג'ואיש כרוניקל" הבריטי ב-4 בדצמבר 1953. תגובתו של ליבוביץ ("לאחר קיביה") הופיעה בדו-שבועון הישראלי "בטרם" ב-15 בדצמבר 1953 וב-15 בינואר 1954. תגובתו של רות נכתבה לקראת סוף דיון ארוך (23 באוקטובר - 11 בדצמבר), בו השתתפו גם בין השאר נורמן בנטוויץ' (פעמיים), זליג ברודצקי, רוברט ולטש, אלברט חיימסון, ספטון דוד טמקין, אברהם כהן (פעמיים), עקיבא ארנסט סימון, והרי סמואלס. תגובתו של ליבוביץ פתחה דיון ארוך (15 בדצמבר - 15 במרץ), בו השתתפו גם בין השאר יובל אליצור (פעמיים), רבי בנימין (יהושע רדלר-פלדמן / התלמי), פפיטה האזרחי (פעמיים), עקיבא ארנסט סימון (פעמיים), אמיתי עציוני, ואליעזר שביד. תגובתו של רות נדפסה מחדש בספרו "האם קיימת פילוסופיה יהודית?" (באנגלית, 1999, עמ' xx-xviii), והיא מצויה גם ב"אתר רות". תגובתו של ליבוביץ נדפסה מחדש פעמים אחדות, והיא מצויה גם ב"אתר ליבוביץ".
בתגובתו לפעולת קיביה, שאל רות שתי שאלות עיקריות: ראשית, האם אנו כיהודים כיום מחויבים לערכים היהודיים המסורתיים? ושנית, אילו מין בני אדם היו מסוגלים לבצע את מעשה קיביה?
ח"י רות נולד בלונדון והתחנך באוקספורד. במלחמת העולם הראשונה, שירת כלוטננט בגדודים העבריים. יחד עם שמואל הוגו ברגמן, הוא ייסד את החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1928 והופקד על הקתדרה ע"ש אחד העם. הוא כיהן כרקטור האוניברסיטה וכדיקן מדעי הרוח. הוא כתב חיבורים חשובים בעברית ובאנגלית על הפילוסופיה היוונית, הימי-ביניימית, והמודרנית, כולל "שפינוזה, דקארט, והרמב"ם" (באנגלית, 1924), "יהדות: דמות דיוקן" (באנגלית, 1960), ו"הדת וערכי האדם" (1973). בקיץ 1951, בגיל 55, פרש לפתע לגמלאות, ירד מן הארץ, ושב לבריטניה.
ישעיהו ליבוביץ נולד בריגה ולמד כימיה בברלין ורפואה בבאזל. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1935 ולימד ביוכימיה, כימיה אורגנית, ונוירופיזיולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במלחמת העצמאות, שירת כמפקד מחלקה בהגנה. מבחר מאמריו הפילוסופיים החריפים נכלל בספרו "יהדות, עם יהודי, ומדינת ישראל" (1976). הוא המשיך ללמד באוניברסיטה עד מותו. כשכתב את תגובתו לפעולת קיביה, היה בן-50.
בתגובתו לפעולת קיביה, שאל רות שתי שאלות עיקריות: (1) האם אנו כיהודים כיום מחויבים לערכים היהודיים המסורתיים? (2) אילו מין בני אדם היו מסוגלים לבצע את מעשה קיביה? בתגובתו לפעולה, ליבוביץ התמודד עם שתי שאלותיו של רות, ונתן להן תשובות מעוררות מחשבה. למרות שלא הזכיר את רות בשמו, נראה שקרא את דבריו והתכתב עמם – לפחות במאמרו השני (15 בינואר 1954), אם לא גם במאמרו הראשון (15 בדצמבר 1953).
תגובת רות
הדיון הממושך ב"ג'ואיש קרוניקל" התמקד בשאלה האם נכון ליהודי התפוצות לגנות את מדינת ישראל בפומבי. אולם רות התעקש לעסוק בנושא אחר: היהדות. "הבעיה", הוא כתב, "היא האם... היהדות... יכולה להשלים עם המעשה הזה". "פעולת קיביה", המשיך, "היא סוג המעשים שנהגנו לומר לגביהם שהיהדות לימדה את העולם לגנותם, ומהם יהודים עצמם סבלו לעתים כה קרובות". אם לא נגנה את פעולת התגמול הישראלית, אנו מכחישים את ערכינו ואת עברנו. רות שאל: האם נעז עתה לומר, כמו בעבר, כי התורה מלמדת שיש "חוקה אחת" לכולם, וכי מה ששּׂנוי עלינו איננו עושים לאחרים, וכי שפיכות דמים בגדר "ייהרג ובל יעבור", וכי "עין תחת עין ממש" אינו כלל יהודי, וכי התורה מצווה אותנו על אהבת הגר שלושים ושש פעמים, וכי סנהדרין שהרגה אדם אחד בשבעים שנה "נקראת חובלנית"? במילים אחרות, אם אנו נוטשים את ערכינו היהודיים, האם עדיין נוכל לראות את עצמנו יהודים?
רות שאל: האם נעז עתה לומר, כמו בעבר, כי התורה מלמדת שיש "חוקה אחת" לכולם, וכי מה ששּׂנוי עלינו איננו עושים לאחרים, וכי שפיכות דמים בגדר "ייהרג ובל יעבור", וכי "עין תחת עין ממש" אינו כלל יהודי, וכי התורה מצווה אותנו על אהבת הגר שלושים ושש פעמים, וכי סנהדרין שהרגה אדם אחד בשבעים שנה "נקראת חובלנית"? במילים אחרות, אם אנו נוטשים את ערכינו היהודיים, האם עדיין נוכל לראות את עצמנו יהודים?
זו הייתה שאלתו הראשונה של רות. האם לנו כיהודים יש כיום מחויבות לערכים יהודיים מסורתיים? ברם, הייתה לו גם שאלה שנייה, והיא: אילו מין בני אדם היו מסוגלים לבצע את מעשה קיביה? הוא ניסח אותה כך: "הטרגדיה האמיתית היא... של הישראלים... איזה מין בני אדם הם אלה שמסוגלים להגות מבצע זה, או איזה מין בני אדם אלה המסוגלים לבצעו? ואיזה מין אנשים הם אלה, המתעלמים ביוהרה מן העניין המוסרי, והמבלבלים את עצמם ואותנו בריאלפוליטיק שלהם?". אם התנהגותם של הישראלים איננה יהודית, אז מהי?
את שתי שאלותיו רות השאיר ללא מענה, ובא ליבוביץ וענה עליהן.
תגובת ליבוביץ
בדומה לרות, ליבוביץ מתחיל את תגובתו לפעולת קיביה בהעלאת שאלת יחסנו כיום כיהודים לערכינו המסורתיים. אולם הוא אינו מדבר על "יהודים" סתם אלא על יהודים במדינה היהודית הריבונית החדשה. "המשמעות הדתית והמוסרית האמיתית" של עצמאותנו הפוליטית היהודית, הוא טען, גלומה בהיותה ניסיון (כמו הנסיונות של אברהם אבינו) עבורנו ועבור ערכינו. בתפוצות, הוא הסביר באירוניה, זכינו ליהנות מ"שלטון הזרים וחוסר האונים העצמי". הקיום בגלות היה "סוג של אסקפיזם". דיברנו יפה מאד על ערכים אבל המוסר שלנו "מעולם לא נבחן". נכון, לא עסקנו ברצח המוני כמו עמים אחרים, אך לא היה לנו צבא לעשות זאת. לא היה לנו הכוח להיות מוסריים. יכולנו לסבול למען ערכינו, אך לא יכולנו לפעול על-פיהם. והנה, "עתה אנו נבחנים".
התפיסה שמוסר מניח מראש כוח היא כמובן ניטשיאנית. ברם, היא לא רק ניטשיאנית. הפילוסוף הנודע של החינוך, עקיבא ארנסט סימון, שהיה האישיות היחידה שהשתתפה בוויכוחים על קיביה הן ב"ג'ואיש קרוניקל" הן ב"בטרם", העיר שיש לליבוביץ "אילן גדול לתלות בו את דבריו והוא רבי יהודה הלוי" (בטרם, ו בינואר 1954). הוא הפנה את תשומת ליבו לקטע נוקב בדיאלוג הפילוסופי של ריה"ל, הכוזרי, א, 114-113. בקטע זה, החבר מתגאה בפני מלך הכוזרים שהנוצרים והמוסלמים שרויים במלחמות בלתי-פוסקות, ואילו אנו היהודים אינם הורגים איש. המלך משיב לו: "כאשר רק יהיה לכם רגע אחד של נצחון, גם אתם תהרגו!" (ראו מאמרי: "על מוסר בהפעלת כוח: בעקבות מלך הכוזרים", ישר, 14.12.23).
"המשמעות הדתית והמוסרית האמיתית" של עצמאותנו הפוליטית היהודית, טען ליבוביץ, גלומה בהיותה ניסיון עבורנו ועבור ערכינו. הקיום בגלות היה "סוג של אסקפיזם". דיברנו יפה מאד על ערכים אבל המוסר שלנו "מעולם לא נבחן". לא עסקנו ברצח המוני כמו עמים אחרים, אך לא היה לנו צבא לעשות זאת. והנה, "עתה אנו נבחנים".
שוב, בדומה לרות, ליבוביץ מבחין בין הערכים המסורתיים שלנו לבין ריאלפוליטיק. הוא קובע כי ניתן אמנם למצוא הצדקה למעשה קיביה, אך מוסיף מיד: "אל נשתדל למוצאה", משום שמדובר ב"זוועה". הוא השווה את מעשה קיביה למעשה בני יעקב בעיר שכם (בראשית לד). הבנים נתנו הצדקה למעשם האכזרי באומרם: "הכזונה יעשה את אחותנו?!" (שם, פסוק לא). אף על פי כן, יעקב אבינו קילל את המעשה באומרו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם... ארור אפם כי עז... ואפיצם בישראל" (שם, מט, ה-ז). ישנם מעשים, קובע ליבוביץ, שעשויים להיות מוצדקים מוסרית או פוליטית, אבל הם מקוללים.
הוא סיים את תגובתו באזהרה: "אל נקים את ביתנו הלאומי השלישי על קללתו של יעקב אבינו!".
ליבוביץ התמודד גם עם שאלתו השנייה של רות: איזה מין בני אדם אלה המסוגלים להגות פעולה זו, לבצעה, וגם להגן עליה? ברם, הוא נדרש לשאלתו השנייה של רות רק במאמרו השני (15 בינואר 1954). הדברים נכתבו בתגובה למאמרה של ד"ר פפיטה האזרחי, "הרהורים על Humilitas" (1 בינואר 1954). דבריו הארוכים והמעמיקים של ליבוביץ בתגובתו למאמרה מגלים את ההערכה הרבה שחש כלפי הפילוסופית הצעירה בעלת החשיבה העצמאית, שהיתה אז בת 32.
ובכן, ליבוביץ שואל, ככל הנראה בעקבות רות: "מאין בא לנו הנוער שלא חש מעצור… לבצע את הזוועה?" - ובניגוד לרות, הוא מציע תשובה חד-משמעית. "זה לא היה אספסוף אלא הנוער שגדל ונתחנך בערכי חינוכו הציוני". ואכן יחידה 101 הייתה יחידה מובחרת, ולוחמיה היו לדברי מפקדם "הטובים בבני הנוער שלנו". התנהגותם של החיילים הצעירים בקיביה הייתה, לפי ליבוביץ, "מן התוצאות של השימוש בקטגוריה הדתית של קדושה לעניינים ולערכים חברתיים, לאומיים, ומדיניים, שימוש שהוא רווח אצלנו בחינוך הנוער ובהסברה ציבורית". התנהגותם חסרת העכבות, הוא טען, נבעה ישירות מחילון מושגים דתיים. שורש הבעיה היה לדעתו כי "מושגי הקדושה", שהם מושגים דתיים מוחלטים, "מועברים על חולין". כלומר, הלא-מוחלט כאילו נעשה מוחלט. הוא הבהיר: "מבחינה דתית רק אלוהים קדוש, ורק ציוויו הוא מוחלט. מולדת, מדינה, עם... אינם קודש... הם עומדים בכל עת ובכל מקום למבחן ולביקורת". לפי ניתוחו, ברגע שהחינוך הציוני החילוני (והמְחַלֵּן) הפך את הקטגוריות הדתיות הישנות, כמו "קדושה", לקטגוריות חברתיות, לאומיות או פוליטיות, הוא יצר דור של ישראלים שלא הייתה להם היכולת לבקר את ממשלתם. הם ראו את המדינה כקדושה ואת מצוותיה כמוחלטות. חילון המושגים הדתיים מסוכן אפוא ועלול להיות קטלני.
ליבוביץ שואל: "מאין בא לנו הנוער שלא חש מעצור… לבצע את הזוועה?" - ובניגוד לרות, הוא מציע תשובה חד-משמעית. "זה לא היה אספסוף אלא הנוער שגדל ונתחנך בערכי חינוכו הציוני". התנהגותם של החיילים הצעירים בקיביה הייתה, לדעתו, "מן התוצאות של השימוש בקטגוריה הדתית של קדושה לעניינים ולערכים חברתיים, לאומיים, ומדיניים, שימוש שהוא רווח אצלנו בחינוך הנוער ובהסברה ציבורית".
מעולם לא התעייף ליבוביץ מלהטיף: רק אלוהים קדוש ורק מצוותיו מוחלטות. פקודותיהם של דוד בן גוריון או אריאל שרון צריכות תמיד להיות נתונות לביקורת. לדברי ליבוביץ, החינוך הציוני החילוני הוא שאפשר את הזוועה בקיביה.
אכזבה מן הציונות?
גם רות וגם ליבוביץ הקדישו שנים רבות ליצירת תרבות עברית מחודשת בציון. בעשור שלפני הקמת המדינה, שניהם הרבו להרצות ולכתוב על שאלות של ממשל, אזרחות וחינוך, במטרה להכין את יהודי ארץ ישראל לעצמאות. עם זאת, שניהם היו אישים שנויים במחלוקת, שלעיתים הואשמו באנטי-ציונות ואף בבגידה. כאשר בשנת 1947 דגל רות בהארכת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הוא הוקע באופן נרחב כבוגד. הוא טען כי התנאים הנדרשים לעצמאות יהודית טרם מולאו, וכי ההכרזה המוקדמת על המדינה היהודית תוביל בהכרח למלחמה עקובה מדם עם הערבים, שסופה לא ניתן לחיזוי. באופן דומה, כאשר בשנות השמונים ליבוביץ יעץ לחיילים צעירים לסרב לשרת ביהודה, שומרון, וחבל עזה, הוא הוקע באופן נרחב כבוגד. האם רות או ליבוביץ אי פעם התאכזבו מן הציונות?
רות עזב את ישראל בקיץ 1951, לאחר 23 שנים בירושלים. ירידתו הפתאומית נבעה מאכזבתו מהמדיניות הלאומנית של המדינה החדשה, ובמיוחד מהאפליה כלפי אזרחיה הערבים. עם זאת, הוא מעולם לא הצהיר שהוא מאוכזב מן הציונות התרבותית. לאחר עזיבתו את ישראל הוא הרצה ברחבי העולם בנושא היהדות, תוך הדגשת ממדיה האתיים והאוניברסליים. בספרו רב-המכר, "יהדות: דמות דיוקן" (באנגלית), שפרסם ב-1960, הוא אינו דן כלל בציונות. הוא מתעלם ממנה לחלוטין. כאשר אחד המבקרים התלונן שהוא אינו מתייחס בספרו למדינת ישראל, הוא השיב: "הלא נבון יותר לנסות ולהחליט קודם כל מהי היהדות ורק לאחר מכן... מה יהיה יחסנו למדינה החדשה?" (תשובה לשוברט [שמעון אליעזר] ספירו, טרדישן 5, חוברת 1 [1962], עמ' 124-123). ואולם הוא כן מתייחס בספר לארץ ישראל. הוא מבקר את תפיסת היהדות של ר' יהודה הלוי, אותה הוא מאפיין כ"לאומיות מיסטית וגיאוגרפית". עם זאת, הוא מדגיש שכאשר ריה"ל עצמו, כמו החבר בספר הכוזרי, עלה לארץ ישראל, הוא עשה זאת בגלל "אידיאל מוסרי", כלומר, "הוא עלה לארץ-הקודש כדי לחיות חיי קדושה".
"כשם שנוכח אלוהים בכל מקום", כתב רות בשבח האוניברסליזם היהודי, "כך יוכל האדם לחיות בכל מקום. הוא יכול לשרוד אפילו בתוך לוויתן. וכמו שאלוהים יכול לשים את האדם שם, כך משם יוכל האדם לבקש את אלוהים, וכך גם יכול אלוהים למצוא את האדם".
רות עצמו, בעודו דוחה את הציונות המיסטית, הגיאוגרפית, והריאלפוליטית, נותר נאמן מאד לציונות של נעוריו, הציונות המבוססת על אידיאליזם מוסרי וקדושה. אך בסופו של דבר הוא בחר לסיים את "יהדות: דמות דיוקן" בשבח האוניברסליזם היהודי: "כשם שנוכח אלוהים בכל מקום, כך יוכל האדם לחיות בכל מקום. הוא יכול לשרוד אפילו בתוך לוויתן. וכמו שאלוהים יכול לשים את האדם שם, כך משם יוכל האדם לבקש את אלוהים, וכך גם יכול אלוהים למצוא את האדם [יונה ב, א-יא]. 'אדוני, מעון אתה היית לנו בדור ודור' [תהלים צ, א]". לא ירושלים, לא לונדון, אלא אלוהים הוא מעוננו.
באשר לליבוביץ, הוא נשאל לעתים קרובות אם התאכזב מן הציונות, ותמיד נתן אותה תשובה. לא, הוא ענה, הוא לא התאכזב ממנה בשום אופן. כל ציפיותיו לציונות התגשמו במלואן. הוא מעולם לא ציפה שהציונות תפתור את בעיותינו הדתיות או הערכיות. הציונות, עבורו, הייתה פשוט תוכנית להשגת עצמאות פוליטית יהודית בארץ ישראל. לא יותר אבל גם לא פחות. "נמאס לנו שלטון הגויים עלינו", נהג לומר. הציונות, כפי שהבין אותה, נועדה לספק זירה פוליטית שבה יהודים שונים יוכלו להיאבק על ערכיהם המגוונים ושאיפותיהם הרבגוניות. היא נועדה לספק רק את הזירה, לא את הערכים והשאיפות.
אמנם ליבוביץ מעולם לא התאכזב מן הציונות, אולם נדמה לי שהיו שלוש פעמים שבהן התאכזב מן הישראלים.
ליבוביץ נשאל לעתים קרובות אם התאכזב מן הציונות, ותמיד נתן אותה תשובה. לא, הוא ענה, הוא לא התאכזב ממנה בשום אופן. הוא מעולם לא ציפה שהציונות תפתור את בעיותינו הדתיות או הערכיות. אולם גם אם לא התאכזב מן הציונות, נדמה לי שהיו שלוש פעמים שבהן התאכזב מן הישראלים.
האכזבה הראשונה הגיעה ממש בראשית ימי המדינה. בשנים שקדמו להכרזתה, ליבוביץ קרא לרבנים בארץ ישראל להכין את ההלכה לניהול מדינה מודרנית ("הלכות מדינה"). הוא הפציר בהם לפסוק פסקי הלכה נועזים בנוגע לממשל, טכנולוגיה וכלכלה, נושאים שהוזנחו, באופן מובן, בתפוצות. עם זאת, לאחר הקמת המדינה, התברר כי לא הרבנים ולא הציבור הדתי היו מעוניינים בפסקי הלכה כאלה. חוסר רצון זה ליוזמה הלכתית מצד הציבור הדתי בארץ אכזב אותו עמוקות.
האכזבה השנייה הייתה מעשה קיביה. ליבוביץ התאכזב מן החינוך הציוני החילוני, אך עדיין האמין כי אותם צעירים שלמדו בבתי הספר הציוניים הדתיים היו חסינים מפני הלאומנות המעוותת שראה בקרב מבצעי פעולת התגמול בקיביה.
האכזבה השלישית הגיעה לאחר מלחמת ששת הימים עם הרדיקליזציה של הציבור הציוני-דתי. זו הייתה בוודאי האכזבה הגדולה ביותר של ליבוביץ. בני הנוער הציונים-דתיים, שגדלו על תורה ומצוות, שלדעתו צריכים היו להיות חסינים מפני לאומנות סוטה, הפכו כעת למגזר הכי לאומני והכי פחות ביקורתי מכל המגזרים בחברה הישראלית. זו הייתה מכה קשה שהותירה את ליבוביץ נדהם והמום כל שאר ימי חייו.
קיביה ואנחנו
תגובותיהם של ח"י רות וישעיהו ליבוביץ' לפעולת קיביה, שנכתבו לפני יותר מ-70 שנה, מעלות שאלות קיומיות קשות שנותרו רלוונטיות במדינת ישראל של ימינו ובציונות העכשווית. לא אבד הכלח על דברי האזהרה של שני הפילוסופים הרמב"מיים הללו. אדרבא! דבריהם נעשו דחופים עוד יותר.
* רשימה זו מבוססת על שיעור שנתתי בפסטיבל "לימוד" בברמינגהם, אנגליה, דצמבר 2025. נוסח אנגלי עם קישורים ביבליוגרפיים נוספים עתיד להופיע בקרוב ב- The Seforim Blog. וראו מאמרי המפורט יותר: "לאחר קיביה: ישעיהו ליבוביץ, ח"י רות, ונחמה ליבוביץ" (2007).
זאב הרוי הוא פרופסור אמריטוס בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מחברם של מחקרים רבים על פילוסופיה יהודית בימי הביניים ובעת החדשה. חתן פרס אמ"ת במדעי הרוח לשנת תשס"ט.
