top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר חן מנדל-אדרעי

שאריות האמונה באחריות הרוח: על ניכור הקמפוס


 


אני כותבת מילים אלו לאחר שאל מול התגובות לאירועי אוקטובר הן נעלמו לי לחלוטין. לאחר הצרחות והאימה, האבל והבכייה, לאחר תכונת העשייה ודקלום האמונה בנצח ישראל, מצאתי את עצמי, נאיבית שכמותי, לרגע, כבעלת שבריר אנרגיה לפנות החוצה. לשוח. ניסיון האמונה הזאת באחר הדיאלוגי הוביל לכתישת שברי הלב שנותרו לי אז ושאותם אני מנסה לאסוף עכשיו בכתיבה.


תרגיל באנגלית שימושית

למחרת היום הארור כתבו לי ארבעה חברים שהיו קולגות שלי לדוקטורט בארה"ב והיום פזורים על פני שלוש יבשות, ושאלו האם אני ומשפחתי בטוחים. דאגה כנה וחברית נשמעה במילים המצוירות על אייקון המסנג'ר. ואז כל שיצא ממני בתגובה היו טפטופי צעקות ואימה. לאחר שלושה שבועות, בעזרת אותם שברירי אנרגיה שנותרו בי, פניתי אליהם שוב – ומה דעתם? ומה דעת הסובבים אותם? במילים אחרות – איך אני נראית מבחוץ? האם אני נראית? האם אוכל לספר ולהעיד? מאחת נשמעה דממה רועמת ומאחר היסוס וניסיון לשרטט לי את נקודת מבטו – בה לא הופעתי כלל. תחושת ההיעלמות שלי מהמפה הכתה בי חזק בבטן. הרגשתי כנאנסת שאין תיקוף לחוויה שלה. שחדרו אליה באלימות, ואז אף הטיחו בה את האשמה.


למחרת היום הארור כתבו לי ארבעה חברים הפזורים על פני שלוש יבשות ושאלו האם אני ומשפחתי בטוחים. דאגה כנה וחברית נשמעה, וכל שיצא ממני בתגובה היו טפטופי צעקות ואימה. לאחר שלושה שבועות, בעזרת אותם שברירי אנרגיה שנותרו בי, פניתי אליהם שוב – ומה דעתם? ומה דעת הסובבים אותם? במילים אחרות – איך אני נראית מבחוץ? האם אני נראית?

חבר אחר שלומד כעת באוניברסיטה בארה"ב סיפר לי על פאנל שנערך אצלם במחלקה ודבריו הורידו אותי ביגון שאולה. והפעם לא כי אני נעלמתי, אלא כי השפה שלי נעלמה. נאלמה. באותו פאנל, כך סיפר לי החבר, נשאל אחד הפרופסורים על משבר החטופים. על כך הוא ענה כי לא ניתן להגדיר חטופים כמו שלא ניתן להגדיר טרוריסטים. תרגיל הדה-קונסטרוקציה שערך אותו דובר השתכלל כשטען בהמשך כי מקורות המידע המערביים מוטים ולכן על הסטודנטים להאזין ולהאמין אך ורק לאל-ג'זירה. כלומר לא דה-קונסטרוקציה היא זו, אלא רה-קונסטרוקציה של דעת חדשה שנדמה כי יסודותיה עומדים על שלילת התרבות המערבית וקני המידה וההערכה שלה. ובכך לא תם הדיון. אותה רה-קונסטרוקציה המשיכה בדבריו של אותו פרופסור בצורת אזהרה מפני כוחות חזקים השולטים כביכול בתרבות, שלחברי הדהדה כשיח אנטישמי. זה שחשבנו שאיבד את טעמו.

חוויות אלו הובילו אותי לבור תחתיות, להיאלמות, לקריסה. לא מתוך שהעלו לי את סיוטי הילדות של עדויות השואה, אלא מתוך איבוד המרחב בו חשבתי שאני חברה, בו חשבתי שיש משמעות וכוח למילים. והנה כל המילים איבדו את משמעותן, וכל שנותר הוא שדים.


חוויות אלו הובילו אותי לבור תחתיות, להיאלמות, לקריסה, מתוך איבוד המרחב בו חשבתי שאני חברה, בו חשבתי שיש משמעות וכוח למילים. והנה כל המילים איבדו את משמעותן, וכל שנותר הוא שדים.

במאמרו על המספר כותב וולטר בנימין כי לאור התחזקות העיתונות והמדע הוצפה החברה בפרטי מידע, בעוד המספר זנח את תפקיד יצירת המשמעות; תפקידו ההומאני, הקהילתי. במקומו, תפקידו הוא כעת העברת מידע. עבודת המספר במהותה, אליבא דבנימין, מורכבת מ"נשמה, עין, יד"; כלומר, על המספר להשתמש ברוחו כדי לעבד את שראה וחווה וליצור בידיו משהו בעל משמעות, שאותו יעניק לשומעיו. יש לו אחריות להעניק משהו. האחריות הזו, טען בנימין, אבדה בעידן האינפורמציה. ואכן, בטור מה-11 באוקטובר, כתב אחד מעורכי ה-BBC שהם נמנעים מלכנות את חמאס ארגון טרור בגלל שזו מילה טעונה, ובגלל שאין זה תפקידם לומר לאנשים מה לחשוב, אלא רק לדווח. במילים אחרות, על המילים להישאר ריקות מתוכן ועל המדווח להיות חסר אחריות. בהצהרה זו העיד עורך ה-BBC כי המסגרת התרבותית בתוכה הוא כותב, בה יש הגדרות למילים, בה יש רשימות של ארגוני טרור המוסכמות על החברה המסוימת אליה כביכול שייכת אנגליה, המסגרת הזו, הקונטקסט הזה – תם זמנו. ומה שנותר הוא ריק וחוסר אחריות.


קריסת התרבות והשפה

ועם זאת, תוך כדי כתיבת שורות אלו, אני גם מבינה, או לכל הפחות יודעת שאני יכולה להבין, את נקודת המבט של חברי. אני יכולה להבין את הפלפול שמערער על משמעותן של מילים; הייתי חלק מן השפה הזאת, ואני עדיין רואה את עצמי חלק ממנה. כוחם של תרגילים אלו שימש אותי להציע רעיונות חדשים, ללמוד משהו על המציאות. אני יודעת שהתמונות שהם רואים הן תמונות האוהלים הלבנים של האו"ם בתוכם יושבים ילדי האחר; האחר שעליו הם נשבעו להגן, שאותו הם נשבעו להבין. ילדי האחר, עמם גם אני עמלתי לדבר, עמם גם אנו קיווינו לחלום.

אלא שאני חוששת, יראה, שאותה הימנעות מקביעת משמעות, כביכול בשם הדה-קונסטרוקציה, מופיעה הפעם לא כדי להגן על ילדי האחר, אלא כפלפול ריק. כ"תרגיל באנגלית שימושית", תרגיל שבמהלכו שוב אין צורך להתאמץ ולדעת, אין צורך לקחת אחריות על המילים, כפי שביקר פעם דן פגיס את העברית. המילים נותרות במליצתן, בקליפתן.


אני יודעת שהתמונות שחברי רואים הן תמונות האוהלים הלבנים של האו"ם בתוכם יושבים ילדי האחר; האחר שעליו הם נשבעו להגן, שאותו הם נשבעו להבין. ילדי האחר, עמם גם אני עמלתי לדבר, עמם גם אנו קיווינו לחלום. אלא שאני חוששת, יראה, שאותה הימנעות מקביעת משמעות, מופיעה הפעם לא כדי להגן על ילדי האחר, אלא כפלפול ריק.

היום זה נדמה כאבסורד, אך אותו שיח אקדמי אמריקאי שהייתי חלק ממנו וכעת מסמן אותי כמסוכנת, מצא פעם מאמר שלי על אודות כתיבתו של אבות ישורון והמרחב הארצישראלי-פלסטיני כראוי לפרס. והנה דווקא אותו מאמר מסתיים בעמידה של הפלסטיני מול הישראלי כפי שביטא אותה ישורון, עמידה של זה לנוכח זה, ולא כישות אחת; שתי ישויות שביניהן נוצר מרחב המאפשר לכל אחת מהן להתקיים כצורה בפני עצמה; מרחב בו מתקיימים מפגשים היוצרים סינתזות. מרחב מכבד, מרחב של מקום, של אלוהות; מבט הדדי של אשרור. אך המרחב הזה עומד כרגע בפני כתהום בלתי-עבירה, כמרחב של שפות זרות, כמרחב שהמבקש לחצות אותו נשרף כליל.

זה המרחב בתוכו אנו עמדים כעת. מן התהום הזו עלו אלי השדים, חדרו אותי המעוולים, וכל שנותר לי הוא להפנות את גבי אל הזר ולשוב אל השבט. בתוך השבטיות אני יכולה לנשום. לנשום ולבכות. לבכות כי איני אדם שמסתפק בשבט. כי אני רגילה לתור אחר השיח עם זה שבא מבחוץ, עם זה שיכול להעניק לי דבר אחר, דבר חדש; עם זה שעבורו אני משמעותית בזרותי. אך הוא איננו.

במאמרו על המספר שהוזכר לעיל, בנימין מבחין בין שני סוגי מספרים: זה המגיע מבפנים וכל שיש ביכולתו להעניק הוא אשרור למוכר, וזה המגיע מבחוץ ומביא חידושים, תוך אריגתם בחוויה המקומית באופן משמעותי. אם אסתפק במספר הראשון יאבדו חלומותיי, בעוד השני אינו מגיע. איני מוצאת אותו. הכאב נצרב בי כאשר נדמה ברגעים אלה שכל שהזר הבא מרחוק שולח אלי הן מילים ריקות במקרה הגרוע, ומיליציות של משלחת מלאכי-רעים במקרה הגרוע יותר. האיום. בשני המקרים הללו נפגשנו בחודש האחרון – וייאוש ממלא את החלל.


מן התהום הזו עלו אלי השדים, חדרו אותי המעוולים, וכל שנותר לי הוא להפנות את גבי אל הזר ולשוב אל השבט. בתוך השבטיות אני יכולה לנשום. לנשום ולבכות. לבכות כי איני אדם שמסתפק בשבט. כי אני רגילה לתור אחר השיח עם זה שבא מבחוץ, עם זה שיכול להעניק לי דבר אחר, דבר חדש; עם זה שעבורו אני משמעותית בזרותי. אך הוא איננו.

שאריות הרוח המדברת

בשירו המפורסם Todesfuge (פוגת מוות) מתאבל פאול צלאן על האבדן של הבית, זה הממשי וזה התרבותי. בשיר מתפתל צלאן בין מרגריטה בהירת השיער, המייצגת את השפה והתרבות הגרמנית, לבין שולמית השחרחורת, שגופה נדקר באתים בשוחות המוות הצפופות. שירו של צלאן מבטא את קריסת הריקוד של שתי הדמויות. הן לא יכולות להתקיים יותר זו לצד זו. צלאן לא יכול עוד לשוב ולכתוב את חוויית הווייתו בגרמנית (הגם שהשיר אמנם נכתב בגרמנית), שכן מרגריטה מבקשת משולמית לחפור את קברה שלה. "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה". האוקסימורון "חלב שחור" מעמיד את המתח בין החלב הלבן של האתיקה התרבותית הגרמנית, לשחור האופף את משמעות התרבות הזו במציאות של 1945. המתח הזה שוב לא מאפשר את החיים, ומבחינת צלאן זו קריסת התרבות, קריסת המובנות. הפער בין השיח הנאור של התרבות הגרמנית, לבין הדרישה של זו, שהשולמית תהרוג את עצמה למען ההומאניות, כביכול, היא המתח הבלתי אפשרי בחוויית צלאן. השפה בה הבין צלאן את עצמו עד כה לא מותירה לו מקום. והוא חותם, "זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה / אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית."

איבוד השפה הנאורה, ההוקעה שלי מתוכה, חוסר היכולת שלי למצוא מובנות בתוכה, מעמידים אותי על סף ייאוש. ההפגנות בשם הנאורות המתקיימות היום ברחבי העולם ובקמפוסים בארצות הברית וטוענות שיהודים רעים למציאות, או שישראל במהותה (לא בפוליטיקה שלה) היא אנטי-תזה לערכי העולם החופשי, מחוללות פער בלתי אפשרי בחוויה שלי.


איבוד השפה הנאורה, ההוקעה שלי מתוכה, חוסר היכולת שלי למצוא מובנות בתוכה, מעמידים אותי על סף ייאוש. ההפגנות בשם הנאורות המתקיימות היום ברחבי העולם ובקמפוסים בארצות הברית וטוענות שיהודים רעים למציאות, או שישראל במהותה (לא בפוליטיקה שלה) היא אנטי-תזה לערכי העולם החופשי, מחוללות פער בלתי אפשרי בחוויה שלי.

לנוכח הייאוש שהפער הזה מעלה בי אני כותבת. אני רוצה לנסות, לנסות לעמוד. אונקלוס כותב כי מותר האדם מן הבהמה בהיותו 'רוח ממללא', רוח מדברת. אם אוותר על המילים, על הרוח שבמילים, אבדתי. הייתי כחיית השדה. והנה, אני תרה אחר מילים, ממלמלת, אך נדמה כי ללא מוצא. אמנם עדיין אני כחיית השדה. ואולי צדק בזעקתו יונה הנביא, שקולו הדהד בדברי קהלת, כי "מותר האדם מן הבהמה – אין".


חיפה

1.11.2023


 


ד"ר חן מנדל-אדרעי היא חוקרת ספרות עברית והשוואתית, מרצה באוניברסיטה הפתוחה, מורה בתוכנית רוח צעירה, ובימים אלו עמיתת פוסט-דוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן. להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

נחֵנו באורח מישרים

ההפגנה הראשית בירושלים אתמול נפתחה ברגע חריג ומרשים במיוחד. גו'מאנה אל-חלאק, אחותו של איאד אל-חלאק, הנער בעל הצרכים המיוחדים שהשוטר שהרג...

צֵא מִן הַתֵּבָה

בבוא המבול, עם פגיעתם של הגלים הזדוניים, בא נח אל התיבה. פירש רש"י: "אַף נֹחַ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיָה, מַאֲמִין וְאֵינוֹ מַאֲמִין...

Comments


bottom of page