בבוא המבול, עם פגיעתם של הגלים הזדוניים, בא נח אל התיבה. פירש רש"י: "אַף נֹחַ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיָה, מַאֲמִין וְאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁיָבֹא הַמַּבּוּל, וְלֹא נִכְנַס לַתֵּבָה עַד שְׁדְּחָקוּהוּ הַמַּיִם". הערכתו המחמירה של רש"י נוגעת אולי בתכונה יסודית של נפש האדם – הסירוב העמוק להכיר ברע המוחלט, שמתרגש ובא. התיבה צריכה להיות חזקה ועמידה, כזו שתגן ותקנה ביטחון במציאות השוצפת והפרועה. רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק (1787-1717) פירש את "תיבה" כ"מילה". ועל כן, "ותיבה שאדם מוצא מפיו צריך לראות שהתיבה הזאת תאיר אור גדול כאבן טוב".
התיבה צריכה להגן על יושביה אבל אל לה להיות אטומה – "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (ו, טז), מצווה האל. התיבה חייבת להיות מחוברת אל החוץ, אל הסבל, אל הצער. רש"י מסביר בעקבות המדרש מהו צֹהַר: "יֵשׁ אוֹמְרִים - חַלּוֹן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים - אֶבֶן טוֹבָה הַמְּאִירָה לָהֶם". ואף אנחנו, צריכים "מקום שיכנס ממנו האור", כדברי אבן עזרא. עתים אנחנו בבחינת אבן טובה המאירה מעצמה לעצמה ולזולתה, ועתים אנו זקוקים שמישהו יפתח אלינו חלון ויאיר את אורו אלינו מבחוץ.
התיבה צריכה להגן על יושביה אבל אל לה להיות אטומה – "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (ו, טז), מצווה האל. התיבה חייבת להיות מחוברת אל החוץ, אל הסבל, אל הצער. רש"י מסביר בעקבות המדרש מהו צֹהַר: "יֵשׁ אוֹמְרִים - חַלּוֹן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים - אֶבֶן טוֹבָה הַמְּאִירָה לָהֶם". ואף אנחנו, צריכים "מקום שיכנס ממנו האור", כדברי אבן עזרא.
משנכנס נח לתיבה לא מיהר לצאת, גם כאשר המבול, כדרכם של אסונות שנראה שאין להם קץ, הסתיים. הארץ יבשה, היונה חזרה עם עלה של זית בפיה ואז נסקה לה לדרכה, אבל העולם שהכיר נח, דמותו ונופו, נשטפו במבול. המציאות שאליה הוא צריך לצאת – חדשה וזרה. הפחד והסבילות תפסו שִׁבתם בלבו, וגם כאן האל מדרבן אותו, "צֵא מִן הַתֵּבָה" (ח, טז).
"צֵא מִן הַתֵּבָה", קורא האל, צא מהמילה, מהדיבור, מצורת המחשבה שאתה מכיר, ושבה אתה נאחז. עליך למצוא שפה חדשה שתביא למעשים חדשים, עליך לכרות מחדש ברית עם המילה ועם המעשה. ועוד לימד רבי אלימלך מליז'נסק, "שהצדיק על ידי תיבת התורה שלומד בה הוא מהפך הצרה לצהר" (נועם אלימלך לפרשת נח). וזו גם המשימה הניצבת בפני כל אחד ואחת מאיתנו, ובעיקר בעת הזו, להפוך את הצרה, את האסון הבלתי נתפש, לצֹהַר.
אלא שלא די להפך את הצרה לצוהר, לפתח של תקווה. רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין (1823-1751) הוסיף שיש להמשיך ולהפוך את הצֹהַר ל"רצה", ודומה שזו המשימה הקשה ביותר – לרצות משמעו לא רק להאמין שאפשר, לקוות, אלא לרצות בכך בכל לב ובתשוקה עזה, לייחל מתוך החשכה והמים הזדונים, לפעול מתוך אמונה שהטוב אפשרי. וזה חלקה השני של המשימה הניצבת בפנינו, לרצות בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו. רק כך תהפוך הצרה לצֹהַר.
"צֵא מִן הַתֵּבָה", קורא האל, צא מהמילה, מהדיבור, מצורת המחשבה שאתה מכיר, ושבה אתה נאחז. עליך למצוא שפה חדשה שתביא למעשים חדשים, עליך לכרות מחדש ברית עם המילה ועם המעשה. אלא שלא די להפך את הצרה לצוהר, לפתח של תקווה. לרצות משמעו לא רק להאמין שאפשר, לקוות, אלא לרצות בכך בכל לב ובתשוקה עזה, לייחל מתוך החשכה והמים הזדונים, לפעול מתוך אמונה שהטוב אפשרי.
בפיוט קרובה לפרשת נח, של הפייטן יניי (ארץ ישראל, המאות ה-5 או ה- 6), הוא קורא "וּבְכֵן, 'צֵא מִן הַתֵּבָה'". ובעוד שבתורה האל קורא לאדם, בפיוט האדם קורא לרעהו לצאת מן התיבה, אולי קורא הוא לנפשו שלו, כמו מבקש לשכנע את עצמו לצאת מהמקום המוכר והקשה אל רצייה ותקווה (ואולי קורא הפייטן לאלוהיו?). מאלף ועד תיו הוא מבקש יציאה ממקום קשה וצר אל מקום רחב ומיטיב.
וּבְכֵן, "צֵא מִן הַתֵּבָה" / יניי
צֵא מֵאֲסִירָה לְהַתָּרָה צֵא מִבַּלָּהָה לְהַנָּחָה צֵא מִגְּדִירָה לִגְדִישָׁה* צֵא מִדְּחִיקָה לְדִיצָה צֵא מֵהַוָּה* לַהֲוָיָה צֵא מִזְּעִימָה לִזְקִיפָה צֵא מֵחֲשֵׁכָה לְאוֹרָה
צֵא מִטַּלְטֵלָה לְהַבְטָחָה צֵא מִיגִיעָה לִרְגִיעָה* צֵא מִכְּלִיאָה לִדְרָרָה צֵא מִלְּחִיצָה לְעֶלֶצְיָה צֵא מִמָּוְתָא לִתְחִיָּה צֵא מִנְּהִיָּה לִנְהוֹרָה צֵא מִסְּגִירָה* לִפְתִיחָה צֵא מֵעֲמִילָה לִנְפִישָׁה צֵא מִפְּנִימָה לְחוּצָה צֵא מִצָּרָה לִרְוָחָה צֵא מִקְּלָלָה לִבְרָכָה צֵא מֵרְגִיזָה לִרְצִיָּה צֵא מִשַּׁמָּה לִשְׁלֵוָה צֵא מִתֵּבָה לִתְאִבָה
(מנחם זולאי, פיוטי יניי, ברלין 1938, ה. המילים המסומנות בכוכבית הושלמו על ידי המהדיר)
החזרה הזו על הקריאה לצאת, שוב ושוב, נחוצה משום שהנפש לעתים מסרבת; מפני שהיציאה מן התיבה, מתבניות חשיבה שלא הוכיחו את עצמן, היא קשה; מפני שהיאוש יכול להיות עיקש; מפני שהפחד לפעול במציאות לא מוכרת הוא רב ומוצדק. החזרה על היציאה, המבטאת את ה"רצה" שבצֹהַר, דורשת עבודה אישית, קהילתית ולאומית, אומץ ומחשבה חדשה.
איתנות החברה האזרחית בישראל מוכיחה שלמרות שתיקת המנהיגות הרשמית, יש בנו "רצה", והוא אמיץ ונחוש. חזקה עלינו שנמצא את הצהר.
בימים האלה עלינו לבנות מחדש תיבה אמיצה עם צֹהַר בהיר, להזכיר לעצמנו שוב ושוב שאפשר, שניתן. שעוד נזכה לראות, כדברי הנביא בהפטרה לפרשתנו, "וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ" (ישעיהו נד, ג). עת צרה היא זו, אבל איתנות החברה האזרחית בישראל מוכיחה שלמרות שתיקת המנהיגות הרשמית, יש בנו "רצה", והוא אמיץ ונחוש. חזקה עלינו שנמצא את הצהר.
"ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט, יא).
* אני מודה לחבריי, הרבה דבי שועה חיים והרב שלמה פוקס, שעזרו לי למצוא מילים ותיבות.
הרבה דליה מרקס מלמדת תפילה בהיברו יוניון קולג' (www.dalia-marx.com).