מה ליבוביץ היה אומר על "חוק יסוד: לימוד התורה"?
- ד"ר אוריה כפיר
- לפני 19 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
גם בעיניי "חוק יסוד: לימוד התורה", שעבר השבוע (13/7/26) בקריאה שניה ושלישית, הוא חוק רע וראוי לו שלא בא לעולם. אך לא הציניות הפוליטית, "מיסוד ההשתמטות" וחוסר השוויון (על כך הערה בסיפא) הם הבעיה, אלא הזילוּת בלימוד התורה בעצם הכנסתו לספר החוקים של מדינת ישראל.
מצאתי את עצמי חוזר אל כתביו של ישעיהו ליבוביץ. אין לך מי שהזהיר בחריפות גדולה יותר מפני העירוב בין הדת למדינה וקרא מעל לכל במה להפרדתן. ואף על פי כן, דומה שגם הוא, שהרחיק ראות כל כך, לא שיער מציאות שבה הכנסת תחוקק את "חוק יסוד: לימוד התורה" – חוק שקושר את המדינה (חוק יסוד) ואת הדת (לימוד התורה) בקשר אוקסימורוני ומסוכן.
כאשר לימוד התורה נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל, הוא הופך את התורה על כורחה לתחום מנהלי שהמדינה, כביכול, מעניקה לו את מעמדו ואת תוקפו – כמו חוק התכנון והבניה, חוק הגנת הצרכן או חוק שירותי הכבאות. מבחינה דתית זהו היפוך סדרי העולם. כאילו האדם, בעבודת השם שלו, ממלא חובה אזרחית.
מהו "חוק"? תלוי את מי שואלים. במדינה המודרנית חוק הוא נורמה שמשליט הריבון. בישראל, החוקים נחקקים בידי הכנסת, נאכפים בידי הרשויות, ומסדירים את היחסים בין האזרחים לבין השלטון ובינם לבין עצמם. סמכותו של החוק נובעת מסמכותה של המדינה והוא מחייב משום שהמדינה היא שחוקקה אותו. גם בתורה יש "חוקים", אך כאן משמעות המושג שונה בתכלית. את הפסוק "וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו" (שמות טו, כו) מפרש רש"י: "דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם: מה איסור באלו? למה נאסרו? כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה, וכיוצא בהם". מקור סמכותו של החוק בתורה אינו הפרלמנט או ה"ריבון" אלא התורה עצמה, והוא אינו בא להסדיר דבר, אליבא דליבוביץ, מלבד את עבודת השם. ליבוביץ אהב להדגים זאת באמצעות הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ובלשונו הזהב: "[הפסוק הזה] – כפי שנוהגים לצטטו – אינו קיים בתורה; הכתוב אומר: 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה'!'" (ליבוביץ, מצוות מעשיות).
לא פחות משהחוק הזה משרת אינטרסים חרדיים, זהו חוק חרד"לי שמבקש להדק עוד יותר את הקשר בין הדת למדינה.
אך אם כך איזה מן חוק הוא "חוק יסוד: לימוד התורה", חוק שחלקו האחד נובע מסמכות חילונית, מודרנית וארצית, וחלקו השני שייך לעולם הדת, המסורת והרוח, ומה מעמדו המשפטי והתורני? "יש להדגיש," כתב ליבוביץ, "ששום חוק מטעמה של רשות חילונית – ויהא תוכנו מה שיהא – אינו יכול להיות בעל משמעות דתית, שהרי אין הוא בא מכוחה של התורה. חוק שחקקה הכנסת – שאינה כנסייה לשם שמים – והמבוצע בידי ממשלה שאינה מכירה בסמכותה של ההלכה, הוא מבחינת מהותו חוק חילוני" (מדינה ודת). וכאן בדיוק טמון האבסורד שב"חוק יסוד: לימוד התורה". כי כאשר לימוד התורה נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל, הוא הופך את התורה על כורחה לתחום מנהלי שהמדינה, כביכול, מעניקה לו את מעמדו ואת תוקפו – כמו חוק התכנון והבניה, חוק הגנת הצרכן או חוק שירותי הכבאות. מבחינה דתית זהו היפוך סדרי העולם. כאילו האדם, בעבודת השם שלו, ממלא חובה אזרחית; כביכול, בכך שהאדם עובד את השם, הוא מקיים את חוקי המדינה ומשרת אותה. איזה אבסורד זה, קבל ליבוביץ (בקטע על "חוק הנישואים והגירושים") ביחס לכפייה הדתית, כשהיא באה "מטעם שלטון חילוני ו[כשהיא] באה מכוחו ומסמכותו של שלטון זה, שאינו מכיר בסמכותה של התורה! [והוסיף,] אין חילול-השם ובזיון-תורה גדול יותר" (שם). זהו בדיוק האבסורד של "חוק יסוד: לימוד התורה".
האבסורד הזה יכול להתקיים רק בעולם שבו מדינת-ישראל מזוהה עם דת-ישראל ושתיהן נתפסות כישות אחת. גרוע מכך, זיהוי עבודת השם עם שירות המדינה פועל בשני הכיוונים: כביכול לא רק עבודת השם היא בחזקת שירות המדינה אלא שירות המדינה, ר"ל, הוא בחזקת עבודת השם. זה אולי החטא החמור ביותר: "בתודעה הדתית יש לדת משמעות ערכית [רק] כעבודת ה'; [...] למדינה [לעומת זאת], אין אלא משמעות אינסטרומנטלית בלבד – ככלי לסיפוק צרכים מסוימים של האדם ושל העם" (ליבוביץ, על דת ומדינה). אדרבה, כפי שמזהיר ליבוביץ במקום אחר: "ראיית המדינה כערך היא מהותה של התפיסה הפאשיסטית [!]" (ליבוביץ, מדינה ודת).
אני מבקש לצאת מכאן בקריאה דומה לחבריי בשמאל: זכרו את ליבוביץ: הצבא הוא אינסטרומנט ואיננו ערך בפני עצמו! אסור שהצורך הדחוף בהחלפת השלטון והסנטימנט לשוויון בנטל יהפכו אותנו ל"אידיוטים שימושיים" בשירות מי ש"מתייחסים בהתלהבות דתית ורטט של קדושה לצבאיות הישראלית ולכיבושיה".
אין להתפלא שכל חברי הכנסת מ"הציונות הדתית" ומ"עוצמה יהודית" הצביעו בעד החוק. בטווח הקצר הם אולי עלולים להרגיז את מצביעיהם שכורעים תחת נטל השירות הצבאי, אך בטווח הארוך החוק מבטא בדיוק את תפיסת עולמם ואת תפיסת עולמם של רבניהם. מדובר במיזוג אינטרסים: בעוד שהחרדים מבקשים באמצעות החוק להגן על לומדי התורה מפני חובת הגיוס, אנשי מפלגת הציונות הדתית מבקשים לעגן באמצעותו את מעמדה הדתי של המדינה עצמה ואת "קדושתה". במילים אחרות, לא פחות משהחוק הזה משרת אינטרסים חרדיים, זהו חוק חרד"לי שמבקש להדק עוד יותר את הקשר בין הדת למדינה. החרדיות הקלאסית, לפחות במובנה ההיסטורי, ביקשה לשמור מרחק מן המדינה החילונית; החוק הזה, לעומת זאת, מבטא תפיסת עולם שמבקשת להכפיף את המדינה אל תוך המרחב התורני, ולהפוך אותה ממכשיר מדיני לישות בעלת משמעות דתית. ליבוביץ ראה בכך לא פחות מעבודה זרה, "כי אין עבודה זרה אלא עשיית דברי חולין לדברים שבקדושה" (מצוות מעשיות). ובהמשך הצביע בעיניים פקוחות על העוולות הנוראיות שעלולות – בהכרח! – להיגזר מכך: "צא וראה, למשל, מהו טיבן של 'קדושת' ביטחון המדינה והאומה ו'קדושת' הנאמנות והמשמעת הצבאית שבעקבותיהן בא [טבח] כפר-קאסם" (שם).
"חוק יסוד: לימוד התורה" אינו באמת חוק על התורה. התורה אינה זקוקה לחוקי הכנסת כדי לחייב את מאמיניה. התורה היתה לפני המדינה והיא תהיה גם אחריה. זהו חוק על המדינה: ניסיון להעניק למדינת ישראל מעמד דתי. אך בכך, כפי שהזהיר ליבוביץ, טמונה הסכנה הגדולה מכולן: מה שמתחיל בייחוס ערך של קדושה למדינה עלול להסתיים בהכשרת כל מעשה וכל עוולה של המדינה כביכול בשם התורה.
ועוד הערה בענייני היום: באופן מרתק יש הרבה חובשי כיפות סרוגות בקרב שני המחנות, הן במחנה המצדדים בחוק הן במחנה מתנגדיו. אלו ואלו הם אנשי הציונות הדתית (התנועה, לא המפלגה) שמבקשים לראות במדינה ("ראשית צמיחת גאולתנו") לא רק מסגרת מדינית אלא ישות בעלת משמעות דתית. האחרונים אף רואים בשירות בצה"ל ערך עליון, אפילו במחיר חבירה למתנגדי נתניהו וספיגת כינוי הגנאי "אידיוטים שימושיים". אני מבקש לצאת מכאן בקריאה דומה לחבריי בשמאל: זכרו את ליבוביץ: הצבא הוא אינסטרומנט ואיננו ערך בפני עצמו! אסור שהצורך הדחוף בהחלפת השלטון והסנטימנט לשוויון בנטל יהפכו אותנו ל"אידיוטים שימושיים" בשירות מי ש"מתייחסים בהתלהבות דתית ורטט של קדושה לצבאיות הישראלית ולכיבושיה, ומציגים אותם לא כהכרח שנכפה על העם היהודי במצב שבו הוא נמצא בארץ ישראל אלא דוקא כהתגלות היהדות בקרב ציבור עוזביה" (ליבוביץ, יום העצמאות ויום ירושלים כחגים דתיים).
ד"ר אוריה כפיר הוא ראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. חבר בקהילת יחד, תל אביב.