מִבְּטֹחַ בָּאָדָם
- הרב דוד ביגמן
- לפני שעה (1)
- זמן קריאה 7 דקות
הרב יהודה גלעד, חברי הטוב ושותפי להובלת ישיבת מעלה גלבוע, שאל אותי פעם מדוע ההגות שלי נובעת מתוך המשבר של העולם החדש, כלומר, מדוע אני צריך להשתמש בשואה או בנקודות שבר שונות כעוגן להתמודדות, ולא מסתפק בהגות לוגית טהורה.
התשובה הראשונית לשאלה זו היא שאיני סבור שישנה הגות לוגית טהורה. כל הגות היא מהלך תודעתי רחב, והיא קשורה תמיד לאדם, לשפתו, למקומו ולתרבותו. לא ניתן לנתק את תולדות המחשבה מהמאורעות ההיסטוריים. עבורי, כאשר ניטשה הצהיר שאלוהים מת, הוא רק פצע אותו אנושות כביכול, בעוד השואה - כאירוע היסטורי מכונן - היא שסיימה את המלאכה שהפילוסופים הקיומיים האתאיסטים החלו בה.
מגיל צעיר התעוררו בי מחשבות מעין אלה, ועל ידן נמשכתי להתמודדות הכנה של רבי נחמן מברסלב מחד ולרב יצחק הוטנר מאידך (עוד לפני שחדרו למחוזות החברתיים והתרבותיים שאנו שוהים בהם כיום), שיצרו שניהם הגות מתוך משבר. למרות תשובה זו לשאלתו של חברי הרב גלעד, השאלה עצמה עודנה מהדהדת בי מאז.
***
באחת מתורותיו ניסח רבי נחמן מברסלב מפתח להבנת ספר תהילים, ואפשר אולי לומר מפתח להבנת ספרות טובה בכלל:
וכמו שמצינו אצל דוד בכל תפילותיו, שההתחלה היה מן המיצר והדוחק, שהיה צר לו מאד, כגון מחמת שנפל עליו צרות אבשלום או צרת נבל וכדומה, ואחר כך בא באותו תפילה לתוך רוח הקודש (ליקוטי מוהר"ן, רעט).
ובתרגום חופשי לשפתנו: משוררי תהילים נדחפו לכתוב מתוך חוויות אישיות; אך משנכנסו להליך הכתיבה, נחה עליהם השראה שהעניקה לשירתם משמעות המגיעה אל מעבר לנקודת המוצא האישית. מתוך כך נוצרת מבוכה פרשנית קבועה: האם בקוראנו את שירת תהלים עלינו לנסות לשחזר את הנסיבות האישיות שמתוכן נוצרה, את הרקע לכתיבת המזמור, או שמא להפליג אל המשמעות הרחבה שתופסת אותנו?
מגיל צעיר התעוררו בי מחשבות מעין אלה, ועל ידן נמשכתי להתמודדות הכנה של רבי נחמן מברסלב מחד ולרב יצחק הוטנר מאידך, שיצרו שניהם הגות מתוך משבר.
בהקשר זה פסוק אחד שאנו אומרים בהלל מהדהד בי תמיד ובמיוחד בעת האחרונה:
טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם (תהלים קיח, ח).
הקריאה השגרתית בפסוק זה סבורה כי ישנה סתירה בין ביטחון בה' וביטחון באדם, שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. עמוס חכם, בפירושו לספר תהילים בסדרת דעת מקרא, חשב שפסוק זה מבטא את ניסיון חייו של המשורר:
ורמז כאן המשורר שבנצחונו על אויביו (הנזכר בפסוק הקודם) לא עזרוהו אוהביו אשר צפה לעזרתם, אלא ה' לבדו סיע בידו (פירוש דעת מקרא על אתר).
לעומת זאת, שניים מרבותינו הראשונים לא התייחסו לרקע האישי לאמירות הללו, אלא רק לתפיסה העקרונית באשר ליחס בין האמון באדם לבין האמון בקב"ה. כך מובא רעיון זה אצל הרד"ק:
"טוב לחסות בה'", על דרך שאמר ירמיהו (יז, ה): "ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו' ומן ה' יסור לבו", אלא אם יבטח באדם ישים העיקר באל יתברך, שיתן בלב האדם הנדיב לעזרו (פירוש רד"ק על תהלים קיח, י).
דבריו בתחילתם צפויים. על פי הפסוק בירמיהו הוא משרטט הירארכיה ברורה בין הביטחון הראוי והחיובי בקב"ה, לבין הביטחון הפחוּת באדם. תחושה זו רווחת כעת; האכזבה מהתנהגות הבריות הולידה את התודעה הגורסת "ועל מי יש לנו להשען – על אבינו שבשמים" (משנה סוטה ט, טו). זו הייתה גם תשובתי לפני שנים רבות, כאשר בשיח עם חברים בצבא ששאלו כיצד אני מסוגל להאמין באלוהים לאחר השואה, עניתי: "וכיצד אתם ממשיכים להאמין באדם אחרי השואה?". אלא שמשני הצדדים של ויכוח חברי זה הורגש שמבחינה נפשית ואינטלקטואלית גם יחד, הקושייה חזקה מהתירוץ.
האכזבה מהתנהגות הבריות הולידה את התודעה הגורסת "ועל מי יש לנו להשען – על אבינו שבשמים" (משנה סוטה ט, טו); אבל בדברי רד"ק מסתמנת גם אפשרות מעט שונה. עלי לשים מבטחי בה' דווקא כי הוא מסוגל להשרות מרוחו על אדם אחר שיעזור לי בעת צרה.
מכל מקום, בסוף דברי הרד"ק מסתמנת תפנית מפתיעה מעט. לדבריו, עלי לשים מבטחי בה' דווקא כי ה' מסוגל להשרות מרוחו על אדם אחר, נדיב, שיעזור לי בעת צרתי. בכך הוא מחזיר מעט את משמעות האמון באדם באמצעות קשירת פסוקינו לפסוק הבא: "טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים" (תהלים קיח, ט).
רש"י אינו נזקק לפרשנות זו, שכן מראש אין הוא שולל את הביטחון באדם, ואינו מקשר לכאן את הפסוק מירמיהו. בניגוד לקריאה הרואה בתקבולת המקראית "כפל עניין במילות שונות", רש"י כדרכו סובר שכל מילה נבחרה בקפידה ולכן הוא מדקדק בחלקיו השונים של הפסוק:
"טוב לחסות בה'" – חסיון זה אינו אלא לשון חסיון צל, ודבר מועט הוא.
"מבטח" – דבר בריא וסמך חזק.
ואף על פי כן לחסות בה' טוב מהבטחת בני אדם.
כלומר, אפילו לסמוך מעט על ה' עדיף על ביטחון באדם, גם כאשר הביטחון באדם מוצדק לכאורה.
***
איני רוצה לבקר את מפרשי המקרא לדורותיהם, אלא לדובב מעט את התחושות העולות בי בעת אמירת הפסוקים הללו בשנים האחרונות. לצורך כך אני מבקש לחזור לשני שירים שנוהגים לשיר באותו הלחן, אך אופיים שונה מאוד.
בשיר "אני מאמין" כתב שאול טשרניחובסקי כך:
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל־פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
המשורר הדגול המיר את האמונה בקב"ה ובגאולה שמימית וניסית בגאולה אנושית ובכוחות האדם. הוא יצק אל תוך המילים הללו תקווה אוטופית וביטחון במהלך המונע על ידי בני תמותה ועתיד להוביל לניצחון על הרוע.
לעומתו נציב גרסה אחת של שירו של הרב אברהם אליהו קפלן – "תפילה" [1]:
שָׁקְעָה חַמָּה שָׁקְעָה נַפְשִׁי
בִּתְהוֹם רַעְיוֹנַי רַב כַּיָּם
כִּי נִלְאֵת הִיא בְּמִלְחַמְתָּהּ
עִם הַבָּשָׂר וְהַדָּם.
יָמִים בָּאִים יָמִים הוֹלְכִים
מִבְּלִי קַחַת מִבְּלִי תֵּת
הַאִם לָזֹאת קָרָאתָ חַיִּים
אֱמֹר נָא אֵלִי מַה זֶּה מֵת.
וּמִי יוּכַל לִחְיוֹת כָּכָה
מִבְּלִי הָבִין אֶת הַכֹּל
אוֹ לִשְׁכֹּחַ וְלִשְׂמֹחַ
אוֹ לִזְכֹּר הַכֹּל וְלִבְכּוֹת.
בגרסאות השונות של השיר חושש המשורר להיכשל באתגרים התורניים־מוסריים העומדים בפניו, והוא מודע לחוסר היכולת שלו לצייר את מסלול חייו. אך בגרסה לעיל יש מודעות עמוקה למצב הקיומי הבסיסי של אדם עלי אדמות – חוסר היכולת להבין את ה"כוליות".
תלמידי היקר אלון שלו פרסם את הביקורת שכתב הרב קפלן על ספרו של חיים יוסף ברנר "שכול וכשלון או ספר ההתלבטות", ביקורת בה מגלה הרב קפלן טפח מלבטיו הוא, ומן הסימפטיה שחש לברנר בכלל ולספרו האחרון בפרט. הרב קפלן הוסיף בדבריו הצהרה על הכרעתו מול ייסוריו ולבטיו, וראה בה מעין בשורה לבני דורו המתלבטים והמיוסרים:
אם אין תשובה על שאלה זו שתהא מספיקה לאחרים, לנו עצמנו ישנה: זה חולי ונישָׂאנו. לא לעולם רפיון. עוד חזון ליהדות האמונה, עוד חיים ארוכים לתורה ולמצוות, עוד תקום היהדות החרדית, עוד תקום לעבודת הבורא. עתידה של האומה לנו הוא. הפילוסופים של הציונות המודרנית פוסקים ואומרים שפסה האמונה, אבדה האמונה, איננה – אך אין דבר זה מעיד אלא עליהם ועל כיוצא בהם, לא עלינו. ורבים עוד אשר אתנו, אף כי לא רבים מאוד. השכלים המעשיים בלבד והרגשיים הלאומיים בלבד, בלי תוספת קדושה משלנו, יכמשו וייבולו. לנו מצפה ארץ ישראל. דורנו העכשווי חלש הוא, מבולבל, אך אל תבוזו לו. שכול הוא, נשכל הוא, מתלבט הוא – אך בו זרוע גרעין העתיד. יתגדל ויתקדש רצונו, והגרעין יעש פרי. כי אין רצונו רצון פשוט יליד הרגש וחניך השכל, אלא חפץ אלוקים, ו"חפץ אלוקים בידו יצליח". יחזק אל החפץ... הוא החפץ ששמו אמונה, אמונה בתמים דעים מתוך רצון תמים מעשים, שבו אמרו חכמים: עשה רצונך כרצונו... עשה רצונך! טפל בו ועשהו, כי בראו אלוקים להיעשות. מי שיש לו רצון אמונה זה, כל שעה שבחייו, אף המרה והמאררה, שעת רצון היא לו. אם תחילתה בתקווה ואמצעיתה בכישלון – אין סופה אלא ברצון. ולעולם היה אדם מישראל מצרף אל ה"רצון" הזה שבלבו גם תפילת "יהי רצון" שבנפשו: יהי רצון מלפניך…[2]
לנוכח דברים אלה, לא ייפלא כי בנוסח השיר שפורסם על ידי הרב קפלן הבית האהוב עליי מופיע בגרסה שעוצמתה הפילוסופית־קיומית פחותה. במקום "וּמִי יוּכַל לִחְיוֹת כָּכָה / מִבְּלִי הָבִין אֶת הַכֹּל", אנו מוצאים נימה מתונה יותר:
חוּסָה אֵלִי כִּי לֹא אֵדַע
אֵיכָה אוּכַל כֹּה לִחְיוֹת
הַאִם לִשְׁכֹּחַ כֹּל וּשְׂמֹחַ
אוֹ לִזְכֹּר הַכֹּל וּבְכוֹת.
אין לדעת איך התגלגלו הדברים והאם הגרסה הקיומית היא פרי עטו או שמא התגלגלה מהמקור, אך רוחו נסוכה על שני הגוונים, ובשניהם נקודת מוצא ראויה לבני ולבנות תורה. המבוכות הקיומיות השונות לא פסקו מאז ועד היום, והן אף הולכות וגוברות. ככל שאנו למדים יותר על עצמנו ועל היקום כך גוברת התחושה שתכלית הידיעה היא שלא נדע. ואף על פי שאני מאמין כי ישנה דרך תורה ראויה, עדינה ובעלת גוונים שונים, לעולם תישאר בי גם סימפטיה לנבוך ולמי שהכריע אחרת; שכן כולנו מיטלטלים באותה סירה בין הגלים העזים, ולא קלה היא טלטלה זו.
דומה כי הפקפוק של הרב קפלן באדם עורר בו פקפוק בדרך התורה, ורק חזרת האמון ביכולתו שלו וביכולת בני האדם בכלל לעשות טוב היא שהשיבה לו את האמון בתורה.
הנימה של הרב קפלן הצעיר משיקה לייאוש, לספקנות ולניהיליזם. הוא אינו בוטח בעצמו ובתובנות אנושיות בכלל, ולכן מפקפק בכול ופונה כמתוך חוסר כל כלפי שמיא. אין לו ציפייה לישועה ממצבו, ביודעו שמצבו הוא עובדה קיומית. רק בהמשך חייו הקצרים יקבל הרב קפלן את הביטחון בעצמו ובאנושות כנקודת מוצא לביטחון ביצירה התורנית לדורותיה, וכמזור לפרט ולכלל. דומה כי הפקפוק שלו באדם עורר בו פקפוק בדרך התורה, ורק חזרת האמון ביכולתו שלו וביכולת בני האדם בכלל לעשות טוב היא שהשיבה לו את האמון בתורה.
דברים אלה מהדהדים במשמעות שאני מוצא בימים אלה בפסוק שבו פתחתי. אלו ימים של ספקות, של ייאוש ושל מודעות חריפה לטירוף שפשה ורבה בעולם, עד שנראה אכן כי "טוב לחסות בה' מבטוח באדם". ואולם, הפסוק מאפשר גם קריאה מורכבת יותר, לפיה אין מדובר ביחס הפוך אלא ביחס ישיר: הביטחון בה' תמיד יותר "טוב" ביחס לביטחון באדם, במובן כמו מתמטי; כאשר הביטחון באדם גובר, קל יותר לבטוח בה', ואילו כאשר הביטחון באדם ירוד – הביטחון בה' ירוד אף הוא. לכן נראה לי כי באופן פרדוקסלי מעט, דווקא הבזקי האור והטוב שאנו פוגשים כעת, במציאות הזו, מסוגלים להחזיר בנו את האמון באדם, ומתוך כך גם את האמון בה' ובעולמו.
פה ושם,
האדם הוא אדם
בשיעור קומתו קם
ומנכיח אל עולם.
[1] הגרסאות השונות של שירו של הרב קפלן קרובות זו לזו, אך יש ביניהן הבדלי ניואנסים משמעתיים. הגרסה הראשונה המובאת במאמרי נבחרה משום שלהרגשתי היא מתכתבת עם הפילוסופיה הקיומית של אותה תקופה, ומזכירה את החלק הראשון של הספר "כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצווייג. גרסה זו פורסמה במאמרו של תלמידי אלון שלו, "נפשות יהודיות הומיות: א"א קפלן על י"ח ברנר" (פורסם כהקדמה למאמרו של קפלן עצמו, "בין עוז לכישלון", השילוח 16, תשרי תש"ף), בעוד גרסה אחרת מובאת במאמרו של תלמידי עדו ניצן "מי עוד מאמין באדם?" (מוסף שבת, מקור ראשון, י"ב בחשון ה׳תשע"ט). הגרסה המוכרת, המתונה יותר, שתובא בהמשך, פורסמה בספרו של הרב קפלן בעקבות היראה (מוסד הרב קוק, ירושלים תשע"ח, עמ' קעא).
[2] השילוח, שם. אציין לטובת הקורא הצעיר שכאשר הרב קפלן משתמש בביטוי "היהדות החרדית" הוא אינו מתכוון ליהדות החרדית המוכרת כיום. רבים מחניכי ישיבות המוסר, ובפרט חניכי סלובודקה, בתקופה שבה נכתבו הדברים, אינם דומים לדימוי העכשווי של בחור הישיבה החרדי המודרני. הרב קפלן קרא והשכיל, ונטה מאוד לציונות. כמוהו ממשיכו בבית המדרש לרבנים בברלין הרב יחיאל ווינברג, חניך סלובודקה אף הוא, ועוד רבים נוספים מבוגרי ישיבות המוסר וישיבות שהוקמו בארץ כדוגמת ישיבת חברון, ישיבת לומז'ה בפתח תקוה וישיבת כנסת חזקיהו בזכרון יעקב.
הרב דוד ביגמן הוא נשיא ישיבת מעלה גלבוע.