שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך: מחשבות בעקבות מאמרו של איתי מרינברג-מיליקובסקי
- פנחס לייזר
- לפני 23 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
מאמרו של ידידי היקר איתי מרינברג-מיליקובסקי ("יהי רצון שתחולק ירושלים") עורר אצלי מחשבות ותחושות רבות, וגם היווה עבורי הזדמנות נוספת לשאול את עצמי באילו מקומות דבריו על יום ירושלים, ועל ירושלים בכלל, פוגשים אותי. כשקראתי את המאמר המרתק והחשוב, הרגשתי מצד אחד שיש כאן סוג של "שפיכת התינוק עם מי האמבט", אך מצד שני, לא יכולתי שלא לומר: אני מסכים כמעט עם כל מילה. המפגש הרוחני בין איתי לביני, בקהילת ידידיה, ובבית המדרש המיוחד שריכז בשנים היפות שלו בירושלים, היה משמעותי, מרתק וחברי, וזאת למרות השנים הרבות המפרידות בינינו והמקומות השונים, תבנית נופי מולדותינו, בהם נולדנו וגדלנו.
"ירושלים שלי" היא עיר בה חלמתי לחיות עוד בימי נעוריי בחו"ל, ואני חי בה כבר למעלה מ-50 שנה. גידלנו בה את ילדינו, ואני מרגיש חלק בלתי נפרד מההוויה הדרום ירושלמית המיוחדת, מההתחדשות היהודית ומהגיוון האהובים גם על איתי.
ארצי שינתה את פניה, ואף על פי כן, אין לי ארץ אחרת. אינני מפסיק לשיר את התקווה; הדגל הוא עדיין דגלי, ואינני מתכוון לעזוב את הארץ.
האם אהבתי לירושלים הופכת אותי לשותף לאהבה הפרוורטית של מחלליה ואונסיה? אינני סבור כך. ההיגיון הזה היה מחייב אותי להוריד את הכיפה, כדי שלא אהיה מזוהה ושותף פסיבי לחילול השם הנורא של חלקים לא מבוטלים בציבור הדתי-לאומי. הדבר גם היה מחייב אותי להפסיק לשיר את התקווה ולא לראות בדגל המדינה את דגלי, כי גם הציונות חוּללה, והתפתחה מוטציה גזענית ואלימה של ציונות לאומנית, המצדיקה בדיעבד את החלטת האו"ם (או"ם שמום?) מלפני שנים רבות.
ארצי שינתה את פניה, ואף על פי כן, אין לי ארץ אחרת, למרות שנולדתי בארץ אחרת, ממנה עליתי מתוך בחירה לפני כמעט 55 שנים. דברים איומים נעשים גם על ידי מדינתי, ולא רק בעירי ביום ירושלים. האם, כאשר בינתיים אין לי השפעה רבה על הנעשה, אני חייב להפסיק לחגוג את יום העצמאות, ואולי לעזוב את הארץ, ולהכריז על כישלון הפרויקט הציוני? דומני שהליכה עד הסוף עם עמדתו של חברי איתי בצורה עקבית הייתה מחייבת אותי ללכת בדרך הזאת; את סדום חייבים לעזוב!
אולם, אינני מפסיק לשיר את התקווה, אם כי אני חושב שהמנון צריך לבטא את כל אזרחי המדינה; הדגל הוא עדיין דגלי, ואינני מתכוון לעזוב את הארץ. כבן לניצולים, מתוך מודעות לאלטרנטיבה, אני חוגג את יום העצמאות וגם מברך על ההלל בליל החג וביומו בלב שלם, לא כי אני מאמין שמדינת ישראל היא "אתחלתא דגאולה" – אף אדם לא בחר בי כפרשן של כוונות, או של מעשיו של הקב"ה – אלא מתוך הודיה על האפשרות לחיות חיים יהודיים מלאים מתוך חירות ועצמאות, דבר שלא התאפשר לדורות הקודמים, ועל האפשרות להקים חברה ערכית ומתוקנת.
אני מחכה ל"שנה האחרת" - כי אני מקווה ומאמין שהחיבור בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה מחייב חיבור בין תושביה השונים. אני מקווה ומתפלל ש"השנה האחרת" תגיע. אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום.
לגבי יום ירושלים, אני זוכר עד היום איך התרגשתי, בהיותי בחו"ל, מ"שחרור" העיר העתיקה ומניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים, אחרי החרדה שליוותה את כולנו בתקופת ההמתנה. בשנים הראשונות אחרי עלייתי ארצה, עדיין חשבתי שירושלים היא עיר מאוחדת ושהחזרה למקומות אליהם יש לנו זיקה היסטורית ורגשית תוכל שלא לבוא על חשבון רווחתם וזכויותיהם של כל תושבי העיר. תחושתי אז, בניגוד להיום, הייתה - ייתכן שטעיתי – שלחגיגות ביום זה יש אופי חגיגי המדגיש את האיחוד המשמח של העיר ואינן אלימות או פרובוקטיביות. היה לי ברור מאז ומתמיד שכדי לחיות בשלום בארצנו, ולא לחיות ככובשים, עלינו להיפרד משטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, ולא ראיתי באיחוד ירושלים שלב נוסף בגאולה. אך תחושת רוממות הרוח והאפשרות לגשת לכותל בתשעה באב או בחג השבועות לפנות בוקר ליוו אותי כנראה באותם הימים, ואולי אף נהגתי לומר הלל בברכה בימים הרחוקים ההם.
ככל שחלפו השנים, ראיתי שיום ירושלים – שחרור? איחוד? כיבוש? – הפך להיות חג מגזרי, בו התגברו ביטויי האדנות והדיכוי של האוכלוסייה הפלסטינית בעיר. בנוסף ראיתי שלמרות הסיסמאות הנבובות על עיר מאוחדת, יש הזנחה של העיר המזרחית וניסיונות לנשל תושבים פלסטינים מבתיהם בכל מיני שכונות. זכור לי שחבר צעיר בראשית דרכו כעיתונאי התייעץ אתי לגבי שאלה מעניינת שיוכל להפנות לניר ברקת, כאשר היה מועמד לראשות העיר. הצעתי לו לשאול אותו אם הוא שוקל למנות סגן ראש עיר ערבי, ותשובתו של ברקת הייתה: "השתגעת?"
הבנתי אם כך שיום ירושלים אינו חגי והתחלתי להתייחס אליו כיום רגיל לחלוטין. לעתים, למרות אהבתי לעיר, העדפתי לבלות את היום מחוץ לירושלים, בדומה לאגדה על עקיבא ארנסט סימון שהקפיד להתנייד בין ירושלים לתל אביב בימי הפורים. ברבות הימים, גם הדרתי את רגלי מהכותל, כי הכניסה אליו התחילה להזכיר כניסה למחנה צבאי שמור. כמו-כן, לא התחברתי בדיוק לטקסי ההשבעה בכותל. משום מה, החיבור בין קדושה לכוחנות ומיליטריזם אינו בדיוק לרוחי.
התמדתי בעמדה מנוכרת זו כלפי אותו היום במשך שנים רבות, למרות אהבתי לעירי, עד שהתחילו יוזמות חדשות ומעודדות המבטאות שאיפה לחיבור בין תושבי העיר, כגון מצעד הפרחים, צעדות משותפות ותפילות משותפות. למרות שמספר המשתתפים ביוזמות אלו קטן יותר מההמונים הצועדים במצעד הדגלים, אני רואה בהן בבחינת "מעט מן האור" המאפשר לי להחזיק את חלום "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" - עיר שעושה כל תושביה חברים.
מאז, במקום להתעלם מקיומו של היום, אני מכנה אותו "יום תקוות ירושלים". אמנם, באשר לאמירת הלל, אני מאמץ את מה שחז"ל מתארים לגבי המסופר על אדם הראשון ועל החשמונאים - אני מחכה ל"שנה האחרת" - כי אני מקווה ומאמין שהחיבור בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה מחייב חיבור בין תושביה השונים. אני מקווה ומתפלל ש"השנה האחרת" תגיע. אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום.
הפתרון הפוליטי מחייב חשיבה יצירתית: האידיאל בעיניי לעיר המיוחדת הזאת הוא מעמד מיוחד אקס-טריטוריאלי מוסכם על כל תושביה, כאשר ענייניה המיוחדים של כל לאום יטופלו על ידי רשויות ייחודיות. בהיעדר אפשרות ליישום החזון הזה, עדיפה בעיניי ללא ספק חלוקתה של העיר בין מדינות החתומות על הסכם שלום.
שאלו שלום ירושלים, ישליו כל אוהביה. יהי שלום בחילך, שלוה בארמנותיך!
פנחס לייזר הוא פסיכולוג, המתגורר בירושלים. עוסק בייעוץ, טיפול ובהנחיית קבוצות לימוד. לשעבר עורך עלון "שבת שלום".