יהי רצון שתחולק ירושלים
- פרופ' איתי מרינברג-מיליקובסקי
- 15 במאי
- זמן קריאה 6 דקות
[טור זה הוא גרסה מעודכנת ומחודשת של טור שפורסם ב'סרוגים' ביום ירושלים האחרון שלפני המלחמה (אייר תשפ"ב, מאי 2023)].
כיצד לא חגגתי את יום ירושלים
מעשה שהיה כך היה: לפני למעלה מחמש עשרה שנים הייתי שותף, יחד עם חברים נוספים, לייסודו של בית מדרש שפעל במשך כמה שנים רצופות בבית כנסת ירושלמי אחד. בית המדרש נועד בעיקר לסטודנטים ולסטודנטיות מהעיר שביקשו להקדיש ערב אחד בשבוע ללימוד בצוותא. לוח הזמנים הקבוע היה פשוט בתכלית: היינו מתחילים בתפילת ערבית, ולאחר מכן למדנו גמרא בחברותות. לימוד הגמרא הסתיים בשיעור מסכם קצר, שאליו נלוו לעתים שיעורים בתחומים אחרים. האווירה היתה מיוחדת במינה: קבוצת הלומדים והלומדות היתה מנוסה למדי, ואהבת תורה של ממש פיעמה בה; רמת הדיון אף היא היתה גבוהה. רבות מהחברותות היו מעורבות מבחינה מגדרית, ולחלק מהקבוצה היה הדבר בבחינת חידוש. ומלבד זאת, פינת הקפה והכיבוד הצנוע העניקה הזדמנות לשיחות נעימות על הא ודא.
פעם אחת חל ערב הלימוד שלנו בליל יום ירושלים. בהכירי את הקבוצה, שחיבתה ל'תמידים כסדרם' היתה גלויה ומוצהרת, ושרובה (אם כי לא כולה) נמנתה ממילא על האגף הליברלי של החברה הדתית, ידעתי שלא צריכה להיות לכך כל השפעה על הלימוד. לאחר התייעצות זריזה עם כמה מהלומדים והלומדות, נקבע לוח הזמנים לאותו ערב במתכונת הרגילה: תפילת ערבית, לימוד גמרא, שיעור מסכם, שיעור נוסף. אלא שכמה שעות לפני שהתכנסנו ללימוד התקשר אלי ידיד מהעבר, בחור שלמד איתי זמן מה בישיבה, שדווקא לא היה מפוקדי בית המדרש הירושלמי, אך עקב באדיקות מרחוק אחר הנעשה בו.
'ראיתי את הלו"ז להערב', אמר, ובקולו שמעתי היסוס ותהייה. 'האם אינכם מתכוונים לציין את יום ירושלים?' - 'לא', עניתי מיד. 'מה לנו ול'חג' הזה? מה לנו ולצעדה הכוחנית ברובע המוסלמי?' - 'נו, באמת', ענה. 'אתה יודע שגם אני, כמוך, חושב שהצעדה הזו היא חילול השם', אמר. 'וגם אני, כמוך, נרתע ונעצב מהתמונות החוזרות משם בכל שנה, עם השירים האיומים, עם הגזענות והיריקות והדפיקות על דלתות הברזל של הסוחרים בשוק. אבל בכל זאת, הרבנות הראשית תיקנה להתפלל תפילה חגיגית, והיא גם הרבנות שלנו, וראוי לפחות לקיים את תקנתה, שלא לדבר על להוסיף שיעור קטן בענייני דיומא!'. 'שמע', אמרתי, 'אני מאוד מכבד את השאלה שלך, אבל אין לי שום כוונה לשנות את המדיניות שלנו. אתה יודע שכבר שנים רבות אני נמנע מלציין את היום הזה; ועכשיו, כשיש לי הזדמנות להרחיב את המרד הקטן שלי ולשתף בו ציבור גדול יותר, ודאי לא אשנה ממנהגי'.
בסופו של דבר - ואת זה ידע גם אותו חבר שהתקשר לנזוף בי - יהיו כאן שתי מדינות. הדיבורים על "בירת הנצח" הם, במחילה, סיסמאות ריקות. גם אין לי, בעוונותי, כל פנטזיות משיחיות על בית המקדש השלישי.
- 'אבל מה עם הרמב"ם?' נשמע הקול בצדו השני של הקו, צרוד מעט, 'הרי ברור לך שיש כאן שמחה על נצחון במלחמת מצווה, על "עזרת ישראל מיד צר" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, ה:א) - האם גם הרמב"ם לא טוב בעיניך?' - 'חלילה!' אמרתי. 'אני מוכן בהחלט לא לומר תחנון מחר בתפילת שחרית. אבל לא מעבר לכך. כל התייחסות דתית נוספת ליום הזה, למרבה הצער, פירושה הסכמה שבשתיקה עם האופן שבו הוא נחגג בעיר העתיקה'. - 'אבל בינינו', הוא הקשה, 'אתה אומר את זה כי אתה שמאלני וממילא היית מוותר על ירושלים'. - 'לא אכחיש', הודיתי, וביני לבין עצמי חייכתי במבוכה, 'שבאופן אישי לא תהיה לי שום בעיה עם חלוקת ירושלים מחדש, או עם הפיכתה לעיר בשלטון בין-לאומי, אם הדבר יביא שלום ובטחון לשני העמים החיים בארץ; אדרבה. בסופו של דבר - ואת זה גם אתה יודע - יהיו כאן שתי מדינות, והדיבורים על "בירת הנצח" הם, במחילה, סיסמאות ריקות. גם אין לי, בעוונותי, כל פנטזיות משיחיות על בית המקדש השלישי. אבל, זו לא הנקודה כאן. הנקודה היא שגם אנשי ימין דתיים הגונים, החולקים עלי פוליטית מכל וכל, ראוי שיאבקו נגד המצעד הזה, ונגד כל מה שהוא מייצג'.
השיחה הסתיימה באי-הסכמה, אך בידידות; הלימוד באותו ערב היה נהדר כתמיד. איש לא לבש בגדים חגיגיים. יום ירושלים לא הוזכר אפילו בשיחות שליד פינת הקפה.
ניכוס-מחדש? רעיון נהדר, אבל לא מספיק
באותם ימים רחוקים הייתי בסך הכל בחור בן 28 או 29. היה לי קל יחסית לקבל את ההחלטה. לא רק משום שבית המדרש נוהל בפועל על ידי קבוצת הלומדות והלומדים ולא נשען על כל סמכות רבנית מהסוג שזע בכסאו באי נוחות כאשר רעיונות רדיקליים מדי נשמעים, אלא בעיקר משום שכבר אז חשבתי שעל הציבור הדתי הליברלי לעצב את עולמו בדרכו, ואם צריך - להתנתק מהזרם המרכזי בציונות הדתית (היום אני יודע: ברור שצריך). עלי להודות, אמנם, שבתום השיחה פיעמו בי ספקות קלים; אולי הוא צודק? האם נכון 'לשפוך את התינוק עם מי האמבט'? שמא מוטב לחגוג את יום ירושלים - אך לעשות זאת בדרכנו?
שנים חלפו מאז. כתגובת נגד לפריחת הימים הכהניסטי ולשכרון הכוח של ממשלת החורבן, יום ירושלים של השנים האחרונות התמלא בין היתר בשלל אירועים אלטרנטיביים, שבאמת מנסים ליצוק ליום הזה תוכן אחר. הציבור הדמוקרטי והליברלי, ובתוכו גם הציבור הדתי המתון, נזכר שגם לו יש מה לומר על המצב, שגם לו מותר להילחם על ערכיו. מצעד הפרחים של תנועת 'תג-מאיר' שמתקיים כבר שנים אחדות הוא אולי הדוגמה הבולטת לכך, אך לא היחידה. אירועים אלה משלבים אהבה אמיתית לירושלים עם חזון אמיתי לא פחות של סובלנות ושל אחווה.
אני מעריץ כל מי שמשקיע מכוחותיו באירועים האלטרנטיביים ליום ירושלים, את כל מי שחוצץ בגופו בין הפורעים לתושבי העיר העתיקה, את כל מי שנותן נפשו למשיסה בלב המאפליה; וחלילה לי מלרפות את ידיהם. אישית, עם זאת, אני מתקשה להצטרף אליהם.
אני מעריץ כל מי שמשקיע מכוחותיו באירועים האלטרנטיביים הללו, את כל מי שחוצץ בגופו בין הפורעים לתושבי העיר העתיקה, את כל מי שנותן נפשו למשיסה בלב המאפליה; וחלילה לי מלרפות את ידיהם. אישית, עם זאת, אני מתקשה להצטרף לאירועים הללו, למרות שבאמת אין חשובים מהם. סיבה אחת לכך, עלי להודות, היא שאני פשוט לא כל כך אוהב את ירושלים, ולכן מצמצם למינימום האפשרי את ביקוריי בה. כמי שמתנייד בעיקר בתחבורה ציבורית, כל הגעה לתחנה המרכזית האומללה שלה היא מקור לתחושות עזות של דכדוך, זרות וניכור. ואין זו רק התחנה המרכזית, כמובן. גרתי בירושלים תשע שנים מחיי, גידלתי בה את ילדי בשנותיהם הראשונות, ידעתי בה ימים יפים, מתוקים, משמעותיים ומרגשים, ועודני נזכר בהם תדיר בערגה. אך כשעזבתי אותה לא יכולתי שלא לחוש הקלה; לא יכולתי שלא לנדור ביני לביני שלא לשוב אליה עוד. במחילה מכל חברי ובני משפחתי הגרים בה ואוהבים אותה - וברגשי כבוד עמוקים כלפי כל מי שממשיכים לחיות בה ולהיאבק עליה (ויכעסו, לא בלי צדק, על מה שאכתוב כאן) - עבורי היא מקום בלתי אפשרי: עיר קדושה מדי עם עבר מסובך ועתיד עגום; עיר שיש בה לא מעט אזורים יפהפיים, והרבה יותר אזורים מכוערים ומוזנחים; עיר שאינה יכולה לממן את עצמה, ולכן משליכה יהבה על אחרים; עיר עצובה, מסוכסכת, רוויית אלימות; עיר שהגזענות בה היא ברירת מחדל; עיר שהמרחב הציבורי שלה מביא לשיא את הוולגריות ה'אמונית' של התקופה הנוכחית; עיר שמוסדות התרבות, החינוך וההשכלה המעולים שבה - הראויים להערכה עצומה! - נעשים דומים יותר ויותר לילד ההולנדי עם האצבע בסכר מהסיפור הידוע; עיר שיש בה קהילות דתיות ליברליות נפלאות, יחידות במינן - מעוררות השראה וקנאה - הבטלות כמותית בשישים (ריבוא) מול קהילות אולטרא-שמרניות; עיר שאם לא תחווה שינוי דמוגרפי רדיקלי לא תוכל להשתקם. ומעל לכל: עיר שהיא תמרור אזהרה בוהק לישראל, כאומרת - אם לא תיזהרי, אם לא תשמרי על עצמך, תיראי בסוף כמוני, עלובה, שורדת-בקושי, נאחזת בתקווה בכוחותיה האחרונים. "הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכׇל הָאָרֶץ?" (איכה ב, טו).
אבל הסיבה השניה עמוקה ממנה. אני מתקשה להצטרף לאירועים האלטרנטיביים ליום ירושלים משום שהגיון הניכוס-מחדש (ריקליימינג, בלעז) קשה עלי. משום שבמובן מסוים, אי אפשר להשתתף ביום ירושלים אחרת; אפשר רק לא להשתתף כלל. לא, גם זה בעצם לא מספיק. מה שבאמת נחוץ הוא קריאת תיגר חריפה יותר; לא געגועים, לא כיסופים, לא תקוות שווא להתחדשות רוחנית. ירושלים שהיתה לא תשוב עוד להיות, ומוטב להכיר בכך. ירושלים העכשווית, כלשון חז"ל, היא - למרבה הצער - "בַּיִת חָרוּב". מה שנחוץ הוא לעשות כמעשה רבן יוחנן בן זכאי, לעזוב את העיר ובריוניה, ולהקים מרכזים דתיים ואינטלקטואליים במקומות אחרים; מה שנחוץ הוא לייחל לחלוקת העיר מחדש, ולביטול 'הישגיה' הטריטוריאליים של מלחמת ששת הימים, הממיטים עלינו אסון מתגלגל ושפיכות דמים שאין לה סוף; מה שנחוץ הוא להתפלל, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתְּחֻלַּק יְרוּשָׁלַיִם לִשְׁתֵּי בִּירוֹת שֶׁל שְׁתֵּי מְדִינוֹת הַחַיּוֹת זוֹ עִם זוֹ בְּשָׁלוֹם, וְתָסִיר אֶת חֶרְפַּת הַכִּבּוּשׁ וְהַנִּשּׁוּל מֵעָלֵינוּ. זה מה שנחוץ.
צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וְעַתָּה?
מדי ערב יום ירושלים אני נזכר באותה שיחת נזיפה טלפונית. כמה הסתבכו הדברים מאז! מי היה מאמין שתקום אי פעם ממשלה התומכת בטרור יהודי ומשתמשת בו כזרוע ביצועית למימוש צרכיה; מי היה מאמין אז ששרים בישראל יקראו אי פעם למחיקת ישובים ערביים שלמים, לפגיעה בחפים מפשע, להרג ילדים - מעשים שלידם ריקוד הדגלים, שאין מכוער ממנו, נראה כמעט תמים. אני תוהה מה היה אומר היום בן-שיחי. במבט לאחור, אני שמח מאוד שלא קיבלתי את הביקורת שלו.
אני מתקשה להצטרף לאירועים האלטרנטיביים ליום ירושלים משום שהגיון הניכוס-מחדש (ריקליימינג, בלעז) קשה עלי. משום שבמובן מסוים, אי אפשר להשתתף ביום ירושלים אחרת; אפשר רק לא להשתתף כלל.
בסופו של דבר, יום ירושלים הוא חג הכיבוש, העליונות היהודית והגזענות; והוא אולי ה-סמל בה"א הידיעה של בעיית היסוד של הציבור הדתי-לאומי; כלומר, של העובדה שהמרכיב הלאומי בזהות של הציבור הזה עלה על גדותיו, קיבל פרשנות לאומנית-מיליטריסטית, והפך, באופן מבהיל, לחזות הכל. את המרכיב הזה, כפי שכתבתי פעמים רבות בבמה זו וגם באחרות, חובה עלינו לרסן ולעדן. אלא שלשם כך נדרשת - בצד ניכוס-מחודש של רעיונות וערכים - גם עמדה דתית מהפכנית יותר, ברורה יותר, אמיצה, לא-מתנצלת; נדרשים עוד בתי כנסת שבהם לא יאמרו הלל ולא ישירו שירי ירושלים; נדרשים עוד בתי מדרש שיושביהם ילמדו בליל כ"ח באייר גמרא בנחת, ולא יכתתו רגליהם בגסות בסמטאותיה היפות - האחרונות שעוד נותרו - של העיר העתיקה.
* מאמר זה מבטא את עמדת הכותב בלבד, ואינו מייצג לא את מקום עבודתו ולא את כתב העת.
פרופ' איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים וחוקר ספרות חז"ל, מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.