בלעם, ישראל ואומות העולם
- ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל
- לפני 11 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
'בלעם הרשע'. צירוף זה נראה טבעי, לאור הדרך המקובלת להבין את דמותו של בלעם בן בעור ואכן כך כינו אותו חז"ל. התואר 'רשע' נראה הולם את בלעם מתוך הסכמתו להרע לישראל ואת רצונו להשפיע באופן שלילי על ההשגחה האלהית ותואם את סופו, 'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב' (במ' לא, ח).
אל מול מסורת זו ניתן למצוא קול מפתיע אחר, אשר אמנם אינו נמנע כליל מלכנות את בלעם 'רשע', אך מציג אותו באור אחר לגמרי. הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו לתורה ('העמק דבר') נוטה חסד לדמויותיו. אף במקומות שבהם נראה כי התורה עצמה מתייגת דמויות כשליליות, הנצי"ב מגלה אמפתיה לדמויות אלו ומאיר אותן באור חיובי, לעתים תוך ניגוד של ממש למסורת חז"ל. כך הדבר לגבי עשו וכן הוא באשר לבלעם. בחינת יחסו של הנצי"ב לבלעם מעלה תמונה מעניינת, שלקחיה רלוונטיים מתמיד.
'אכן בלעם שהיה נביא לאומות העולם היה ביחס להם כמו נביאי ישראל לישראל, אלא שנביאי ישראל מצירים בצרת אומות העולם'.
הנצי"ב מפגיש אותנו עם בלעם כבר בהקדמתו המפורסמת לספר בראשית. בהקדמה זו הנצי"ב מפרש את הפסוק 'תמות נפשי מות ישרים' (במדבר כג, י) כביטוי לחרטתו של בלעם על כך שביקש לעקור אומה שלמה. 'יושר' מתפרש על ידי הנצי"ב כסובלנות וכדאגה אפילו לרווחתו של אדם שמעשיו שנואים או של עם שדרכיו רחוקות מהרצוי. בלעם, לפיכך, סטה מ'דרך ישרה בקיום העולם' והקריאה 'תמות נפשי מות ישרים' נקראת כתחינה נואשת של אדם המבין כי נהג שלא כשורה.
בניגוד למסורות פרשניות המבקשות להעצים את חטאו של בלעם, הנצי"ב חותר לצמצמו. 'וזולת זה לא מצאנו לו עון אשר חטא במעשה, רק במה שבקש במחשבה לקלל. אלא חטאו היה על שלא נזהר [מ]להביט על ישראל בעין רעה...' (העמק דבר, במ' כב, מא). מיקוד חטאו של בלעם במחשבת הקללה ובבכך שלא נמנע מעין רעה, מאפשר לנצי"ב לפרש מהלכים אחרים של בלעם באופן חיובי.
הנצי"ב מתאר את בלעם כמי שפועל מתוך דאגה כנה לזולת:
'בנה לי בזה שבעה מזבחות' – נגד שבעה אומות שישראל באים לכלותם... אמנם גם הוא חס על שבעה אומות שישראל הולכים לאבדם, וזה לא היה חטא לבלעם לבקש עליהם רחמים באופן שמכל מקום ישראל יהיה לגוי גדול כרצון ה', והיינו שיעשה להם ישוב במדבר הגדול והנורא... באופן שלא יגיע לישראל שום רע, על כן צוה להכין שבעה מזבחות והוא יקריב עבורם... (כג, א).
נוצרת כאן הקבלה מרתקת בין חרטתו של בלעם על ההשתתפות בתכניתו של בלק להשמדת ישראל ובין רצונו למנוע השמדה של שבעת עמי כנען. בלעם ממיר אפוא את השמדת ישראל בגירסה מוקדמת של 'תכנית אל עריש' – ישוב העם היהודי באזור דל אוכלוסין הקרוב לתחומי ארץ ישראל.
את הדאגה העמוקה לגורלן של אומות מזהה הנצי"ב כתוכנה יסודית של נביאים:
אכן בלעם שהיה נביא לאומות העולם היה ביחס להם כמו נביאי ישראל לישראל, אלא שנביאי ישראל מצירים בצרת אומות העולם... ולא כן אותו רשע שהוא רצה באבידת ישראל.
כנביא, בלעם חש אמפתיה כלפי הקולקטיב שאותו הוא מייצג, אומות העולם, אך בשלב הראשון הוא לא הפנה אמפתיה דומה כלפי ישראל. בשלב השני זיהה בלעם את הסתירה שבין שתי השאיפות ועמל על פתרון שיאפשר להותיר על כנן את שבע האומות בצד ישראל. אגב כך מאפיין הנצי"ב – בעקבות המדרש – את נביאי ישראל. התכונה היסודית של נביאי ישראל אמורה להיות אמפתיה ל'צרת אומות העולם'!
הנצי"ב אינו סבור שלהיות יהודי פירושו ויתור על סולידריות כלל-אנושית והוא מטעים את דאגת נביאי ישראל לגורלן של האומות כעקרון יסודי של הנבואה.
קשה שלא לראות את הניגוד העמוק בין פרשנות הומניסטית זו של הנצי"ב ובין המאמץ הרטורי המושקע תדיר סביב פרשה זו להעצים את העקרון של 'עם לבדד ישכון'. הנצי"ב אינו סבור שלהיות יהודי פירושו ויתור על סולידריות כלל-אנושית והוא מטעים את דאגת נביאי ישראל לגורלן של האומות כעקרון יסודי של הנבואה.
הנצי"ב אינו משתדל להציג את נביאי ישראל כעליונים באופן דיכוטומי מאחרים, אלא בוחר במבט הדרגתי: הוא מציב את בלעם כדמות מורכבת, שאינה חפה מיסורי מצפון. מהלך זה מאפשר לו לשרטט מדרגה גבוהה יותר שבה האמתפיה והדאגה לעמים אחרים מובנות כתכונות מהותיות של ישראל ונביאיו וכציפיית הקב"ה מהם.
חוסר הסולידריות הכלל-אנושית, שלא לומר הדה-הומניזציה של מי שאינו בן ברית, הפך להיות מושכל ראשון בשיח הדתי השגור כיום, רפלקס שאפילו אינו דורש מחשבה.
מעניין לדמיין את התגובות של שומעי לקחו של הנצי"ב בוולוז'ין של סוף המאה ה-19. אלה לא היו ימים טובים לישראל וכוונות הזדון של שלטון הצאר ושלוחיו צורפו לא אחת למעשה. בנסיבות אלה, אך מתבקש היה להציע דימויים שליליים למנהיגי אומות העולם ולנביאיהם. בימים של היעדר סולידריות, בלשון המעטה, מצד האוכלוסיה הלא-יהודית במזרח אירופה כלפי היהודים, נוח היה ליצור אתוס של סולידריות פנימית ושל אדישות לגורלם של כל המונם. ואף על פי כן, כדרכו, הנצי"ב מציג את הסולידריות הכלל-אנושית כתעודת נביאי ישראל.
חוסר הסולידריות הכלל-אנושית, שלא לומר הדה-הומניזציה של מי שאינו בן ברית, הפך להיות מושכל ראשון בשיח הדתי השגור כיום: פשיעה ורצח בחברה הערבית בישראל? "בעיה שלהם"; מצוקה של מבקשי מקלט? "זו מדינה יהודית"; הוצאת משפחות מבתיהם בסילוואן? "ירושלים הולכת ונבנית"; הריסת בתים בתל ערד? "סוף סוף משילות"; טרור יהודי? "אין דבר כזה, ואם יש, לא נורא"; רבבות הרוגים בעזה, אלפי הרוגים בלבנון? "אין ברירה, אבל אחרי ה-7 באוקטובר זה גם לא מאד מעניין אותי". חוסר האיכפתיות לחיי שכנינו ורווחתם הפך להיות רפלקס שאפילו אינו דורש מחשבה.
דברי הנצי"ב חותרים תחת תפיסה זו ומבקשים לערער את ההנחה שאדישות לחיי אחרים היא מסימני ההיכר של יהודי טוב. מתוך פירושו עולה הדרישה והתביעה מאתנו לאנושיות ולבקשת שלום לכל באי העולם, ידידים כאויבים.
מוקדש באהבה לידידי היקר מא"ר, תושב חלחול, שעל אף האלימות המופנית כלפיו בימים אלו ולמרות הנישול והגזל, מתעקש להביט בעין טובה על ישראלים ולחתור לסולידריות בין יהודים ופלסטינים.
ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית במכינת צהלי ובמסגרות נוספות. ממייסדי ועורכי ישר.