"קול בני האדם הנרצחים במלחמה העולמית,
קול דמי הנפצעים במלחמה העולמית,
קול אלמנותיהם ויתומיהם כהנא וכהנא,
קול המתמוגגים ויורדים מנכסיהם עשר מעלת אחורנית בתגרת המלחמה העולמית,
קול החיים והנדכאים והמעונים ברעב ובצמא ומחכים אל המוות ואיננו,
קול המגורשים והמטולטלים מעיר לעיר וממדינה למדינה דרך ימים ומדברות אנשים נשים וטף –
מצלצלים באזני כל דורשי האמת ואהבו.
ואשר לב בשר לו ולא הקפיא לבבו כמו אבן עיניו אגלי דמע תזלנה על צרותיהם של העשוקים האלה
ודמעותיהם תמסנה כל יצורי גוויתיו".
עת מלחמה, כמו גם התקופה הנוכחית, קוראת לנו לחדד את חוש השמיעה שלנו. קולות השבר של משפחות ההרוגים, הפצועים, משפחות החטופים, עשרות אלפי האזרחים שמצאו את עצמם פליטים בארצם וקולם של מי שהמלחמה הותירה פגועים בגוף ובנפש - סובבים אותנו בחודשים האחרונים ואינם מניחים.
אך לצד זאת, התקופה הנוכחית קוראת לנו לחדד את האוזן כדי שתוכל גם לשמוע קולות רחוקים, זרים. את הטקסט המצוטט (מתוך ספר דרכי משה, חלק ג, פרשת וישב) כתב רבי משה כלפון הכהן בזמן מלחמת העולם הראשונה, בזמן שישב באי ג'רבה שבתוניסיה. המלחמה התנהלה הרחק ממנו אבל הוא לא היה יכול שלא לשמוע את הקולות הרחוקים של המלחמה שצלצלו באוזניו. עיניו לא היו יכולות להיוותר יבשות מול החורבן, הנדודים, העוני והמוות שהמלחמה הביאה על מיליונים רבים של בני אדם שאותם לא פגש ואת שפתם לא הכיר.
אך את חוש השמיעה יש לחדד גם ביחס לקולות קרובים יותר וקלים פחות לשמיעה. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, רגע לפני תקיעת השופר בבית הכנסת, הרב יחיאל ויינברג (הידוע בכינויו ה"שרידי אש") נשא בבית כנסת בברלין דרשה שעסקה בהבדל שבין תרועת המלחמה לתרועת השופר. בדרשתו, הרב ויינברג התייחס לרעיון שמאה קולות השופר המושמעים בתפילת ראש השנה הם כנגד מאה הבכיות של אימו של סיסרא לאחר שנודע לה שבנה נהרג בקרב. סיסרא, כידוע, היה שר צבא מלך חצור וישראל יצאו למלחמת שחרור כנגד שליטתו בהם.
וכך כותב הרב ויינברג: "וסיפור אחד ילמדנו כמה הרבתה היהדות לגנות מלחמות ומה מעט היא מסגולתה להצדיק את דין האכזריות, האיבה ותאוות היצר. במלחמת השחרור נגד סיסרא נופל אויב זה חלל ביד עבריה אוהבת מולדתה. שמה נזכר לשבח כי מפעלה היה מעשה גבורה ושחרור: 'תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני, מנשים באוהל תבורך'. ואף על פי כן לא יכלה רוחה של אומה זו סלוח לאשה שכל כך התנכרה לכל רוך נשים, שלא הרהרה באמו של הגיבור ובצערה".
הרב ויינברג ממשיך: "ומסופר בדברי האגדה שאם הגיבור הוציאה מלבה מאה אנחות בהגיע אליה הבשורה שבנה נפל חלל. וכל כך העמיק איפוא להיקבע וחי בישראל זיכרון הצער שנצטערה אויבתנו על ידי השחרור שלנו עד שבכל ראש השנה תוקעים ומתריעים מאה צלילי שופר כנגד מאות האנחות של האם הסובלת [...] רבותי, מאז חלפו זה מאות בשנים ואף על פי כן לא הניח המצפון היהודי לשכוח אנחות אם שנגזרה עליה לסבול מבלי כל פשע על ידי שחרורנו אנו" (לפרקים, עמ' כ"ח).
אנו מצווים על כך שכאבה של אם סיסרא לא יהיה זר לנו. שדמעותיה לא תהיינה זרות לנו. גם אחרי מאות בשנים קולות האנחה והשבר שלה רודפות אותנו, הן מעיקות על מצפוננו היהודי ולא מניחות.
הרב ויינברג מזכיר כי האכזריות, האיבה ותאוות היצר רחוקים מהיהדות ומתפיסותיה. גם אלפי שנים לאחר הקרב בעמק יזרעאל, על מצפוננו היהודי עדין רובצות אנחותיה של אם ש"נגזר עליה לסבול מבלי כל פשע, על ידי שחרורנו אנו". "אהבת המולדת" ו"מלחמת השחרור" לא משתיקים ולו לרגע את קולות הצער של אם על בנה, גם אם היא נמצאת מצידו השני של הגבול. יש לזכור, אמו של סיסרא רחוקה מלהיות "ניטרלית". מדובר באמו של רב-מרצחים, והמקרא מספר כיצד היא מודעת היטב למעשיו של בנה בעודה משקיפה בחלון. דבורה מתארת אותה כמי שמעריכה שבנה מתעכב בשל העובדה שהוא מחלק את הנשים השבויות ואת השלל בין לוחמיו ("הֲלֹא יִמְצְאוּ, יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר").
עם זאת, אנו מצווים על כך שכאבה של אם סיסרא לא יהיה זר לנו. שדמעותיה לא תהיינה זרות לנו. גם אחרי מאות בשנים קולות האנחה והשבר שלה רודפות אותנו, הן מעיקות על מצפוננו היהודי ולא מניחות. עד כדי כך, שבאחד הימים הקדושים ביותר בשנה אנו מצווים להדהד במקום הקדוש את בכייה של האם ואת זעקותיה על מות בנה. קול השופר, בעיצומו של היום הקדוש, הופך למדיום שבאמצעותו אנחותיה של אם סיסרא מהדהדות בין כותלי בית הכנסת בניסיון להרעיד את חדרי הלב.
הרב ויינברג מציין כי ההחמצה של יעל אשת חבר הקיני היתה שלא "הרהרה באמו של הגיבור ובצערה". זאת מפני שמקור החמלה והכאב על צערה של האם נובע מאחת העובדות האוניברסליות ביותר - כולנו ילודי אישה. לכן דווקא ההקשבה אל בכייה של האם עשוי לחבר אותנו אל האנושיות התשתיתית אשר משותפת לכולנו.
כמה שנים לאחר מכן, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, תלמידו של הרב ויינברג, הרב אליעזר ברקוביץ, הרחיב את הרעיון הזה של מורו בטקסט שתורגם לאחרונה על ידי נדב ש.ברמן והתפרסם ב"ישר": "בשנים הנוראות האלו, תהיתי תדיר האִם מי שכל כך נכונים להרוס חיים ושמחה חושבים אי פעם על אמהותיהם" כותב הרב ברקוביץ. "האם, בחשבם על אמהותיהם, היו עדיין מסוגלים להרוס ולבצע את כל מעשי הזוועה שבאמצעותם חללו את טבע האדם? האם, לו נצרו בליבם את תמונות האֵם שלהם, לא היו זוכרים שהאדם האחר הוא גם צאצא, בן, ושגם אימו מייחלת שיחיה וישמח?"
הרב ברקוביץ מעז לדמיין רגע בו אדם שנלחם באחר עוצר כדי להרהר באימו שלו. האם אותו אדם יהיה מסוגל לעשות מעשי זוועה וטבח, שואל הרב ברקוביץ, אם יזכור שגם למי שניצב מולו יש אמא שמייחלת שבנה יחיה וישגשג, ממש כמו אימו שלו? בכך הוא מזכיר בדבריו לא רק את צערה ובכייה של האם, אלא גם את ייחוליה לחיים, לאושר ולשמחה עבור בניה. מתקוותה לחיים של האם נגזרת החובה לשמור על חיי בניה: "ולוּ תהי זו מטרת השלום: לא עוד אמהות סובלות; לא עוד תצטרך אם לסבול בגלל רעב של ילדתה, או כי לילדתה אין סיכוי לחיים מלאים ושבעי רצון [...] בזכרנו את המתים, הבה נזכור את האמהות. בהתמסרותנו, הבה נתמסר למען המטרה האחת הזו: אמהות מאושרות ברחבי כל העולם".
כיהודים, כבניהם של שרה, רבקה, רחל ולאה, מוטל עלינו גם בזמנים קשים להוסיף ולהיות קשובים לסבלם של מי שנמצאים ממש כאן לצידנו, בצידה האחר של הגדר. על אף שאנו במלחמה מול ארגון טרור רצחני, שמנצל באופן ציני כל רגישות מוסרית, עלינו לחדד את חוש השמיעה שלנו על מנת לשמוע את סבלם של מיליוני בני אדם שחיים ברעב וללא טיפול רפואי מינימלי.
במובנים רבים, החברה הישראלית כהת חושים כעת מול הסבל של תושבי עזה; מול הסבל של אימהות, ילדים ואנשים רבים נוספים. כהות החושים הזאת יכולה אולי להיות מובנת מבחינה פסיכולוגית, אך אנשים רבים מתהדרים בה ורואים בה הישג ערכי, דתי או פוליטי. חברי כנסת ושרים לאורך התקופה האחרונה משתעשעים במחשבה על השמדה טוטאלית של תושבי הרצועה, בעוד אחרים "מסתפקים" בקריאה לגירוש מסיבי. הוגי דעות המכונים שמרניים קוראים לטרנספר המוני ואילו פובליציסטים קוראים על גבי העיתונים להרס ולחורבן ברצועת עזה כמטרה בפני עצמה ("ההרס הוא המסר" כפי שנכתב לאחרונה).
השימוש במסמן "עמלק" הפך לנפוץ מרגע תחילת המלחמה והוא מצוין כמעט בכל הזדמנות – החל מנאומיו של ראש הממשלה ועד לשירי פופ ויראליים. הציווי התנ"כי "לא תחיה כל נשמה" מבצבץ מהאמירות האלו ומספק הצדקה תיאולוגית ומטפיזית להרס, חורבן, גירוש והשמדה. כל זאת לצד קריאות של רבנים שקובעים שאין "בלתי מעורבים" בעזה וניתן לפגוע בכולם במידה שווה.
אך כיהודים, כבניהם של שרה, רבקה, רחל ולאה, מוטל עלינו גם בזמנים קשים להוסיף ולהיות קשובים לסבלם של מי שנמצאים ממש כאן לצידנו, בצידה האחר של הגדר. על אף שאנו במלחמה מול ארגון טרור רצחני, שמנצל באופן ציני כל רגישות מוסרית, עלינו לחדד את חוש השמיעה שלנו על מנת לשמוע את סבלם של מיליוני בני אדם שחיים ברעב וללא טיפול רפואי מינימלי. כפי שמלמדים דיווחים רבים, תושבי עזה נמצאים באי ביטחון תזונתי וחלק ניכר מהם סובל מרעב חמור ומתת תזונה. המים במקומות רבים מזוהמים, קיימת התפשטות של מחלות מדבקות ובכל בתי החולים יש מחסור חמור בציוד רפואי הכרחי. המצב הזה, בו מיליוני אנשים סובלים ומורעבים בשטח שנמצא תחת שליטתנו, צריך להדיר שינה מעיניינו ולחייב אותנו לפעול. בזמנים כאלו, על דבריו של הרמב"ן בהלכות מלחמה להדהד בתוכנו: "שנצטווינו… להתנהג בחמלה אפילו עם אויבנו בעת המלחמה" (השמטות לספר המצוות, עשה ה).
בזמן בו מיליוני אנשים נמצאים במשבר הומניטרי חמור וחסר תקדים מוטלת עלינו החובה, גם כשהיא קשה, להשמיע את הזעקה של האחר - ולהשמיע אותה בתוכנו, בבתי התפילה שלנו ובבתי המדרש. על הקולות האלו להגיע גם אל שדה הקרב ואל הדילמות הקשות שהמלחמה הנוכחית מציבה בפנינו. עלינו לזכור - התמודדות עם המשבר ההומניטרי בעזה, תוך שמירה על תנאי קיום מינימליים לאוכלוסייה האזרחית שם, אינה רק בעיה של ארצות הברית או של האיחוד האירופי, אלא בראש ובראשונה בעיה שצריכה להעסיק אותנו. מתן מענה למצב הזה הוא הדרך בה אנו, גם בעת מלחמה, נמשיך להיות מחויבים לשמירה על המסורת המוסרית והדתית שלנו, ועל צלם אלוהים שבאדם.
אריאל שורץ הוא עורך דין, עובד סוציאלי ופעיל חברתי.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.