בין אור גדול לנרמול המלחמה: מחשבות על ההצעה למנות את הרב תמיר גרנות לרב הראשי לתל אביב
- ד"ר אוריה כפיר
- לפני יום 1
- זמן קריאה 6 דקות
בתקופה האחרונה שמו של הרב תמיר גרנות, מראשי ישיבת ההסדר אורות שאול בתל אביב, עולה שוב ושוב בשיח הציבורי: תפילה המונית בכיכר החטופים בליל תשעה באב (לאחר שהוביל שם תפילה דומה בליל יום כיפור שעבר), טורי דעה שלו ורשימות על אודותיו בידיעות אחרונות, ראיונות בטלוויזיה ופודקסטים. הרב גרנות מצטייר בכל אלה כפי שאחד מתומכיו הגדיר אותו: "תלמיד חכם, ישר דרך, איש אשר רוח בו, ציוני אדוק, בעל מסירות נפש לעם ישראל, מחבר לבבות". בתחילת המלחמה שכל הרב גרנות את בנו סרן אמיתי ז"ל שנפל מפגיעת טיל נ"ט בגבול לבנון, והוסיף לפעילותו נופך אישי וחיבור כואב ועמוק לציבוריות הישראלית. במקרה או שלא במקרה, על דעתו או שלא על דעתו, לאחרונה גם עלתה יוזמה אזרחית שקראה לרון חולדאי למנות את הרב גרנות לתפקיד הרב הראשי של תל אביב (תפקיד שכבר שימש כמה פעמים מקפצה למשרת הרבנות הראשית לישראל), וכן קריאה הפוכה שביקשה מהרב שלא להיענות לתפקיד אלא להישאר "רב של כל הקהילות שאינו כבול למגזר או לתפקיד" או ל"מסגרת שתצמצם את האור הגדול שאתה [הרב גרנות] מביא לעולם".
ברשימה זו אני מבקש להתריע: עם כל המעלות של הרב גרנות וגדלות הנפש האמיתית שלו, הוא אינו מתאים לתפקיד הרב הראשי של תל אביב (לא כל שכן, של ישראל). מספיק להקשיב לרעיונות היוצאים מפיו ומעטו. כך, למשל, בראיון עם שאול אמסטרדמסקי בכאן 11 נשאל הרב על הביקורות משמאל שנמתחות על בני הציונות הדתית. מפאת כבודם של האחרונים לא אחזור על הכינוי שניתן להם. בקול מדוד ושקול הדף הרב את הביקורת בתשובה שמבטאת, למרבה הצער, את הפטרונות הטיפוסית למגזר: "אני מניח שזה [מבטא] קושי ערכי של אותם אנשים להתמודד עם חברה אידיאלסטית שמזכירה להם את דור ההורים שלהם... [הביקורת על בני הציונות הדתית יוצאת מ]חברה שהתרגלה לשאננות של חברת ההייטק של השנים האחרונות שחיה דשנה ושמנה".
הבעיה אינה רק בעמדותיו של הרב גרנות שעליהן אני חולק מכול וכול, אלא גם ובעיקר בזה שהוא משמיע אותן כאילו הן אינן עמדות פוליטיות אלא דעת תורה חד משמעית
זו איננה פליטת פה; את הצד השני של אותו המטבע ביטא לאחרונה כאשר התפרסמה עצומה של אומנים משמאל נגד המשך המלחמה והמוות והרעב בעזה. הפעם הרב לא ייחס למוחים, שהעמידו את פרנסתם ואת שלומם בסכנה, תפיסת עולם אידיאליסטית – זו שמורה, כאמור, לאנ"ש – אלא פסל את המחאה כ"רגשנות חסרת אחראיות", "אימוץ של טענות אנטישימיות", וחנופה ל"אליטות בעולם". לשיטתו אין כאן שום מוסריות, רק רצון "להיראות מוסרי". דבריו של הרב גרנות בגנות עצומת האומנים נגד האסון ההומינטרי בעזה ראויים לתשומת לב מיוחדת. לדעתו, מי שיוצא נגד המלחמה ונגד הרעב והמוות והאסון ההומינטרי בעזה שייך לקבוצה ש"אין לה קשר עם המציאות"; אלה יהודים ש"מגדירים את זהותם דרך מבט שונאיהם" והופכים ל"אויבי עצמם". ומהי ה"מציאות"? הרב הטיל דופי באין-סוף העדויות על הרעב הכבד בעזה, בגלל החשש שחלקן אינן אותנטיות ושאולי המוּרעבים הם רק "מקרי קצה" (ולא ברור כמה מורעבים צריכים להיות לדעת הרב כדי שהם לא ייחשבו "קצה"), ובכך הדהד את טענות מכחישי האסון ההומניטרי בממשלה ובקרב תומכיה. כאילו היה אחד מן המשסים, הרב אף הוסיף שמחאתם של מבקרי האסון, ביניהם חיילים ומילואמניקים בעבר ובהווה, אינה מכוונת נגד קובעי המדיניות בממשלה או מי שמבצע פשעי מלחמה, אלא נגד כלל החיילים בשטח, וחתם שזו "כמעט בגידה מוסרית".
ואולם, הבעיה אינה רק בעמדותיו של הרב גרנות שעליהן אני חולק מכול וכול, אלא גם ובעיקר בזה שהוא משמיע אותן כאילו הן אינן עמדות פוליטיות אלא דעת תורה חד משמעית. כך במהלך המלחמה צילם הרב סרטון שזכה ללמעלה מ-100,000 צפיות ובו, בלשון נסערת שניכר שהיא יוצאת מן הלב, פנה בגוף שני אל רבני ותלמידי הישיבות החרדיות וקרא להם, בשם התורה, להתגייס לצבא ההגנה לישראל. אינני יודע אם יש בנמצא חרדי אחד שהתגייס בעקבות הסרטון הזה, ואף ניתן לשער שתלמידי הישיבות ברובם המכריע לא נחשפו אליו. מיהם אפוא אותם 100,000 צופים? אני מנחש שמדובר בקהל הטבעי של הרב גרנות, הציבור הדתי לאומי, אליו פנה הרב בסרטון מעל לראשיהם של החרדים ועל גבם, כדי לטעת באנשיו השראה וחיזוק.
רב בעל שיעור קומה שמניח שמלחמת עזה היא מלחמת מצווה עלול להוביל במו פיו לכך שחיילים להוטים ישירו על כך שהם דבקים במצווה למחות את זרע עמלק ושאין בעזה בלתי מעורבים, או חלילה יעברו לעשייתן. יש פיקוח נפש בעזה והוא לא רק שלנו
במיוחד הדגיש הרב גרנות את ההלכה, מתוך משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה כג: "גויים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון – אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עימהן מלחמה... ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם – יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ומצווה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת. ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת". והרב הדגיש פעם ופעמיים: "ומצווה על כל ישראל! על כל ישראל"! קטונתי מלהתפלפל עם הרב גרנות על ענייני הלכה אך, במחילה, דברי הרמב"ם האלה שהוא מכנה "בהירים וברורים", משמעותם הפשוטה היא שאם עיר הותקפה בשבת – כמו שׂדרות או קיבוצי העוטף – על כל אדם מישראל להיחלץ לעזרה בעיצומה של השבת, אפילו במחיר חילולהּ. אינני מאמין שיש חרדי או דתי-לאומי או חילוני אחד שחושב אחרת. פעולות חילוץ והצלה של בדואים בשבעה באוקטובר מלמדות שגם לא צריך להיות יהודי לשם כך. אך מה להלכה הזאת ולמלחמת עזה שנמשכת כבר קרוב לשנתיים, ושמומחים קובעים שהיא מיצתה את עצמה כבר מזמן? אף שאינני בטוח שגיוס המוני לחרדים הוא דבר רצוי, איני כותב את הדברים כדי לצדד בפטור לחרדים משירות צבאי, אלא כדי שלא נכפה הלכות שאינן מן העניין אל תוך הדיון.
בבסיס דבריו העמיד הרב גרנות את המשנה (סוטה ח, ז) שאומרת שבמלחמת מצווה "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו" (אך השמיט את המשך המשנה: "וכלה מחופתה"). אלא שגם ההנחה שמלחמת עזה היא מלחמת מצווה אינה ברורה מאליה כלל. יש שיאמרו שהמלחמה, לפחות בחלקה, מוצדקת. אחרים יגידו שהיא רע הכרחי. מכאן ועד ל"מצווה" המרחק רב. אדרבה, רב בעל שיעור קומה שמניח שמלחמת עזה היא מלחמת מצווה עלול להוביל במו פיו לכך שחיילים להוטים ישירו על כך שהם דבקים במצווה למחות את זרע עמלק ושאין בעזה בלתי מעורבים, או חלילה יעברו לעשייתן. יש פיקוח נפש בעזה והוא לא רק שלנו.
מה שאי אפשר הוא לכסות את העמדה הפוליטית באיצטלה של צו דתי ואלוהי. לצערי, יש גם מחבריי בשמאל הדתי שלוקים באותה בעיה
יש להזכיר שוב את דבריו של ישעיהו ליבוביץ': "מדינת ישראל הוקמה ומקויימת לא מתוך דחף דתי ולא מתוך מגמה דתית, לא בשם התורה ולא למען התורה, אלא מתוך הדחף הלאומי ולמען הרעיון המדיני. דחף זה ורעיון זה הם גורמים טבעיים כשרים (ההדגשה במקור) בעם היהודי – כבכל עם, והם משותפים לשומרי תורה ומצוות ולפורקי עול תורה ומצוות, ואין בהם משום קדושה". ליבוביץ', שאין לחשוד בו ששׂשׂ אלי קרב, סבר כי יש למדינת ישראל המודרנית את הזכות המלאה להגן על עצמה ויש לה את הזכות המלאה לתקוף את אויביה, אלא שעמד על כך שאין לזה כל קשר לדת; דתיים אינם מחוייבים בהגנת המדינה יותר מאחרים (ביניהם אנשים שאינם בני ברית); ואין לשרבב לכאן את המושג "מלחמת מצווה" ולהשתמש בו כקרדום לקידום מטרות לאומיות (לא כל שכן כשהמטרות שנויות במחלוקת). ליבוביץ' קרא לזה "סקולאריזאציה של הדת" או "דת שלא לשמה". כאן אנו מגיעים לשורש הבעיה: אפשר לסנוט בשמאל ולבקר את החרדים, אפשר לתמוך במלחמה ואפילו להעלים עין מן הזוועה. כמעט הכל אפשר. מה שאי אפשר הוא לכסות את העמדה הפוליטית באיצטלה של צו דתי ואלוהי. לצערי, יש גם מחבריי בשמאל הדתי שלוקים באותה בעיה.
את מאמרו נגד עצומת האומנים חתם הרב גרנות בטון הפטרוני המוכר, ובאותה הטכניקה שכאילו פונה בגוף שני למושאי הביקורת: "אין לכם לאן לברוח. חזרו אל עצמכם. לא כתגובה פוליטית, אלא כמהלך של ריפוי מוסרי. תאמינו ביהדותכם, במי שאתם, כדי שתעמדו על קרקע מוסרית איתנה. ורק משם – ממרכז הזהות, לא משוליה – תצמח קריאה של אמת: לתיקון עולם, להזדהות שיש בה אחריות, ולמוסר שאיננו רגשני אלא יציב, עמוק, ומבוסס אמת". קל ללכת שולל אחרי המילים הגבוהות והיפות – חזרה, ריפוי, מוסר, זהות, תיקון, אמת – ולא לשים לב למשמעותן האחת: זלזול במחאה והשתקתה ונרמול של המלחמה והזוועה. ויותר מכך: זלזול בערכים של מוסר אוניברסלי והומניסטי והצגתם כזרים למי ש"מאמינים ביהדותם".
עניין זה מחזיר אותי לסיום אל הקמפיין לראשות רבנות תל אביב. מאז תחילת המלחמה הרב גרנות פועל ללא לאות לקירוב לבבות בעם ומוביל בתל אביב עצרות רבות משתתפים. גם אם נניח לרגע בצד את הוויכוח אם עצרות האחדות המנחמות והנעימות האלה אינן מסך שמכסה ומעלים מן העין את הבעיות האקוטיות שלנו, לא זה מה שנחוץ לנו בראשות רבנות תל אביב. מה שנחוץ לנו זה רב ראשי שבראש מעייניו עומדות הסוגיות הבוערות שנמצאות תחת סמכות הרבנות: שבת, גירושין, עגינוּת, גיור, כשרות, כפיה דתית, הקהילה הלהט"בית.
בשנים האחרונות אנו רגילים במקומותינו למפגני זלזול במוסד הפקידוּת (בעיקר בקרב תומכי הרפורמה המשפטית, שהצליחו אפילו להפוך את תפילת יום הכיפורים להפגנה בכיכר העיר – שהרב גרנות תמך בה). אבל, פקידוּת ישרה ומקצועית זה בדיוק מה שנחוץ לנו, ובמיוחד במוסד הרבנות. בימים אלה שההפרדה בין הדת למדינה ברוח ליבוביץ' נראית דחופה מאי פעם, רב דתי-לאומי שאינו מפריד בין מלחמה למצווה הוא הדבר האחרון שאנו צריכים בתל אביב. מה שנחוץ לנו הוא רב שמבין שתפקידו הוא קודם כל להיות פקיד בכיר שנותן שירותי דת לתושבי העיר וששיקול דעתו מונע על ידי לב פתוח ורצון טוב ולא על ידי מושגים ערטילאיים ופסבדו משיחיים כגון "מרכז הזהות" ו"תיקון עולם".
ד"ר אוריה כפיר הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. חבר בקהילת יחד, תל אביב.
תמונת הקידום ברשתות החברתיות: טקס "תשליך לייט" בחוף תל אביב. קרדיט: אילנה שקולניק.
