בין חנוכה לפורים: המאבק בעוצמה הכוזבת
- יעקב לורנס-שינקין
- לפני יום 1
- זמן קריאה 5 דקות
אחת מדרשות חנוכה המפורסמות ביותר היא זו המשווה ומנגידה בין חנוכה לפורים. הלבוש, רבי מרדכי יפה, מגדולי הפוסקים של יהדות מזרח אירופה (נפטר ב-1612), מסביר כי בפורים עמדה בפני עם ישראל סכנה גשמית מובהקת, ואילו בחנוכה עמדה בפניהם סכנה רוחנית מובהקת. בפורים ביקש המן להשמיד את היהודים בגופם ולכלותם כליל. לעומת זאת אנטיוכוס ביקש להחליש את רוח ישראל, להפיץ את ההלניזם במחשבתו של העם היהודי (לבוש, או"ח, תר"ע, ב ועיינו משנה ברורה, תר"ע, ו). כשעיינתי בדרשה, הבנתי כי התגובה לכל אחת מן הסכנות מותאמת לאופיה: בסיפור פורים מתלכדים כל היהודים סביב אסתר בניסיון לעצור את המן; ואילו בסיפור חנוכה בוחרים יהודים בעלי מצפון להיבדל מיהודים שנדבקו באידאולוגיה מושחתת מבחינה מוסרית, ואף לבוא עמם לידי עימות גלוי, כדי להתמודד באמת עם בעיית ההלניזם.
המנטרה השגורה בישראל במהלך מלחמת עזה הייתה: “ביחד ננצח”. זוהי קריאת התגייסות הקוראת ליהודים מרקעים שונים לקבור את הסתייגויותיהם כדי שהקולקטיב היהודי הרחב יתאחד סביב מטרה אחת: מאמץ המלחמה בעזה. פעולה שכזו אכן מובנת כאשר העם היהודי ניצב מול איום מסוג "פורים", וכך רבים מבינים את המצב הנוכחי. לא נדיר לשמוע טענות כגון “כל הפלסטינים רוצים להרוג יהודים”, “צריך להרוג אותם לפני שהם יהרגו אותנו” וכיוצא באלו. איומים מעין אלה התקיימו בעבר היהודי והם קיימים במידה מסוימת גם בהווה, כפי שניתן היה לראות בפיגוע הירי המחריד בסידני בלילה הראשון של חנוכה השנה. יש להניח כי איומים כאלה ימשיכו להתקיים גם בעתיד היהודי. סולידריות בין מגזרים שונים של העם היהודי נוכח איומים קיומיים הייתה מאז ומתמיד מרכיב יסודי בהישרדות היהודית.
תפקידו של היהודי הוא להפעיל את קולו של יעקב: קול המטלטל ומסרב להניח לעוול לעבור ללא ערעור, גם כאשר סירוב זה כרוך במחיר.
הקורא רשאי לקבל או לדחות את הזיהוי של המצב הנוכחי עם "פורים" בהתאם לנטיותיו הפוליטיות המוקדמות. אולם מכל אחד ואחת אבקש לשקול את האפשרות שהמצב דומה דווקא לזה של חנוכה: אידאולוגיה מעוותת פשטה ברחבי העולם והיא גורמת לכולנו בעיות קשות: מטבח חמאס ועד טילי חיזבאללה, מצבאות ארצות הברית ועד ספינות סין - אידאולוגיה שיש להילחם בה, בין אם בקרב אומות העולם ובין אם בתוך העם היהודי עצמו: אידאולוגיית המיליטריזם. האידאולוגיה המיליטריסטית גורסת כי בעיות נפתרות באמצעות אלימות. היא רואה כל בעיה כמסמר, והתגובה הצבאית היא הפטיש היחיד הקיים.
לעניין זה התייחס רבי אברהם יהודה חן, מגדולי חכמי חב"ד ורבו של הרבי מלובביץ' בעת שהותו בפריז. לדבריו, ספר מקבים לא נתקדש להיכלל במשנה בשל “הברזל והדם” שבו, העומדים בניגוד חריף לאתיקה היהודית (ראו: במלכות היהדות, חלק ב, עמ’ 164). מצוות חנוכה אינן מנציחות אף לא היבט צבאי אחד של המערכה המקבית; הן מנציחות אך ורק את המעשה רב העוצמה של חידוש עבודת בית המקדש. למעשה זה הייתה תועלת צבאית מועטה, אם בכלל, אך הוא שיגר אמירה עזה לעולם כולו. בדומה לכך, הרב קוק כותב כי המנורה היא הייצוג העליון של הארה אוניברסלית (מדבר שור, דרוש ו). אנו מציינים את נצחונה של האידאולוגיה העליונה של התורה על פני הברבריות הצבאית ההלניסטית, שהיא חשוכה ונדונה לכיליון.
עצם העובדה שאנו חוגגים מעשה זה, תוך הדרה מכוונת של המערכה הצבאית, היא פרשנות בפני עצמה; היא מורה לנו היכן מוצאת היהדות את כוחה האמיתי בעמידה מול ההלניסטים של כל דור. המסורת מפנה את מבטנו פעם אחר פעם אל כוחו של הקול, ולא אל מחזה העוצמה. דבריו של יצחק: “הקול קול יעקב והידיים ידי עשו” (בראשית כז, כב) כבר מופיעים בתורה ומבחינים בין שתי דרכי פעולה שונות ביסודן בעולם. עשו משתמש בכוח, בדומיננטיות ובעוצמה פיזית כדי להשיג את מטרותיו; יעקב משתמש בקולו, כלומר, בביטוי מוסרי. הכוח היהודי מתגלה בסירוב לוותר על המישור האתי, המאפשר לערער על עוול, ולא באימוץ הדרך האדומית של הכנעת הזולת.
מצוות חנוכה אינן מנציחות אף לא היבט צבאי אחד של המערכה המקבית; הן מנציחות אך ורק את המעשה רב העוצמה של חידוש עבודת בית המקדש.
בדיון בשאלה האם מותר ליהודי לצאת עם חרב בשבת, קובעת המשנה (זו שאינה מקדשת את סיפור חנוכה): “לא יצא האיש לא בסייף, ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח". אל מול עמדת ר' אליעזר הרואה בכלי הנשק תכשיטים, חכמים מדגישים, ש"אינן אלא גנאי” (שבת ו, ד). תפיסתנו את מקור כוחו של יעקב מבהירה מדוע הקאנון היהודי מתנגד בעקביות להאדרת המיליטריזם. מאחר שהאלימות לעולם אינה נתפסת כאידיאל, אלא כוויתור טראגי בעולם שבור, יכולים חז״ל לאפיין את כלי הנשק כגנאי, כמקור בושה, ולא כתכשיטים הראויים להינשא בשבת.
רבי אברהם יהודה חן מרחיב נקודה זו במאמרו “ישראל וההווה” (במלכות היהדות, חלק ג, עמ’ 190):
גועל נפש טבעי נטוע בלבו של היהודי לכשכושו של אדם בחרב וברזל בחינת נפש זו האחרונה - כפירה בכבודה של החרב, בגדולתו של הגנרל, בהודה והדרה של הקסדא, בחינה זו היא בלא ספק רק נחלה יעקב בלבדו. זהו מוחש… כך מדדו חכמי ישראל את ערכם ושוויים של התכשיטים הללו... ותגלית מוסרית עצומה זו אמרו בדרך אגב, בלי כל שרטוטים והדגש בתור נימוק קטן להלכה־יבישה". כי לא חדשו דבר. טבע הדברים כך הוא… שהרי [המלחמה] היא גם מקור דמקור הפסיכולוגי לכל מיני תועבות דם שבתבל. אלמלא היה במציאות שום דם כשר בעולם, לא היה מתנקש אדם מעולם לעשותו באיסור. לא היה יכול לעשותו. אותו חזון היה משולל האפשריות. כל שאר ירקות של הדמים שבכל הדורות, בין של פרט, בין של כלל, אינם חיים ונזונים, אלא משרשי המלחמה. ההכשר לדם בכלל שנתלה על ידו בצוואר האדם.
אין דבר באיסור, בלתי אם יש כנגדו בהיתר... אם לא היתה תכלת בעולם, לא היו מזייפים ומחקים אותו ארגמן. כמובן, נגע בה [במלחמה, יל"ש] רק בקצה המזלג, כדי שלא תאטר עלינו, אגב אורחא, באר־פיה ותבלענו מצולה, אם אך נתרשה לעצמינו יותר מדי לקדוח בה. גם כל עיקרינו הן לא נתעינו לפונדק זה, אלא במקרה, בדרך הלוכינו. וכבר התעכבנו כאן יותר מן המותר לעבור על המדות והגבולות. אגב, הכרת תמצית היהדות תכיר לנו גם תמציתה של הנשמה הישראלית. תורתו של כל עם ביסודיה הפנימיים היא גרעין טבעה של האומה, עאכ"ו תורתו של ישראל לגבי ישראל.
הרב חן חותם כך את התמונה: דחיית החרב אינה עמדה מוסרית נרכשת או אידיאל עתידי בלבד, אלא אינטואיציה יהודית יסודית, הטבועה בנשמת ישראל עצמה. זו נחלת יעקב, שבה הכוח האמיתי מתגלה דווקא בסירוב להעניק לאלימות מעמד של לגיטימיות או של קדושה.
הנביאים רואים את הגאולה לא דרך שלמותם של צבאות, אלא דרך השתקת המלחמה עצמה, כאשר החרבות מתבטלות והצדק נעשה הכוח הדומיננטי בענייני האדם - “וכתתו חרבותם לאתים” (ישעיהו ב, ד). הגאולה הלאומית, הם מדגישים, מושגת “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי” (זכריה ד, ו); כלי הנשק היהודי הוא הכוח המוסרי, ולא שליטה צבאית. לפיכך, “המאבק” בהלניסטים של ימינו אינו בראש ובראשונה חיקוי כלי הכוח שלהם, אלא התנגדות להשקפת עולמם – עמידה עיקשת, באמצעות מחאה מתמשכת ובהירות מוסרית, על כך שעוצמה הנמדדת בכוח בלבד היא עוצמה כוזבת. זוהי הדרישה הנבואית החוזרת ונשנית, מדחייתו החריפה של עמוס את הפולחן המנותק מן הצדק וקריאתו “ויגל כמים משפט” (עמוס ה, כד), ועד לצמצומו הנוקב של מיכה את התורה לליבתה האתית: “עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך” (מיכה ו, ח). תפקידו של היהודי הוא להפעיל את קולו של יעקב: קול המטלטל ומסרב להניח לעוול לעבור ללא ערעור, גם כאשר סירוב זה כרוך במחיר.
בביאורי הגר״א לפרק החמישי של ספרא דצניעותא הוא מציין שכל אירוע מרכזי בהיסטוריה היהודית חוזר במחזור קבוע בכל דור, בלבוש המתאים לזמנו. דורנו נאבק בגרסתו העכשווית של מאבק חנוכה, כאשר המיליטריזם ההלניסטי התפשט למרחוק. דווקא דברי התורה הם המאפשרים לנו להילחם באומץ במערכה זו – לא בכלי עשו, שבהם השתמשו המקבים למרבה הצער, אלא בכליו האותנטיים של יעקב: בקולנו, בכתיבתנו, בדיבורנו. בעולם יהודי הרווי באידאולוגיה זו של מיליטריזם, אין זה מאבק נעים או קל; אך כפי שמציין הרב עמנואל יעקובוביץ, לשעבר הרב הראשי של הממלכה המאוחדת: “כיורשי הנביאים העבריים וכמותם, עלינו להיות מוכנים להיחשף לסכנת הבדידות, חוסר הפופולריות ולעיתים אף ללעג. גם הם זכו להתעלמות ולהטרדה מצד בני דורם; ואף על פי כן, פועלם נותר בן-אלמוות, ובזכות תוכחתם ונחמתם אנו חיים, בעוד אחרים נעלמו.” (The Timely and the Timeless: Jews, Judaism and Society in a Storm-tossed Decade, עמוד 29).
בדנ״א הרוחני שלנו כיהודים טמונה היכולת לא רק להיאבק, אלא גם לנצח במערכה זו. משום כך יש לי אמון מלא שנצליח. “ביחד ננצח.”
יעקב לורנס-שינקין הוא חסיד אשלג, שגדל בלונדון, מתגורר כיום בירושלים. הוא כותב על המפגש שבין הקבלה לבין מציאויות פוליטיות.
קרדיט לתמונה ברשתות החברתיות: הפסל "וכתתו חרבותיהם לאתים" של שלומית אברבוך (1988), חולון. צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקימידיה.