חובת התיקון מוטלת עלינו: מערכת החינוך והתקווה לעתיד אחר

[טור זה מבוסס על נאום שנשאה חוה שורץ בתחילת חודש נובמבר שעבר בהפגנה בירושלים. הוא מובא כאן בשינויים קלים לרגל תחילת שנת הלימודים, ובזיקה ליום השנה לרצח ששת החטופים כרמל גת, אלמוג סרוסי, עדן ירושלמי, הירש גולדברג-פולין, אורי דנינו ואלכס לובנוב, זכרונם לברכה. המערכת]

ענר שפירא והירש גולדברג-פולין זכרונם לברכה היו תלמידים אהובים שלי במגמת אמנות. אני חושבת בכאב על הבחורים החכמים, האכפתיים, המקוריים והמצחיקים שהם היו, כל אחד בדרכו הייחודית, ועל הזכות לראות אותם צומחים ומתבגרים באותן שנים. אני חושבת על הגבורה העילאית שבה ענר הציל חיים, ועל הירש ששרד פצוע ומורעב בשבי כמעט שנה עד שנרצח. כאב מפלח עולה במחשבה על הפער הנורא בין גובה חלומותיהם, החופש ותאוות החיים שלהם, לעומק התהומות בעזה ולפחדים של תלמידים היום.

כמה ימים לפני יום השנה לטבח, ישבתי עם קבוצת תלמידים על הכנת כינוס בית ספרי לציון השבעה באוקטובר. רצינו מאד לסיים את הכינוס עם איזושהי תקווה, והתקשינו למצוא אותה. כששאלתי את התלמידים מה מקשה עלינו למצוא תקווה, אחת התלמידות אמרה שהיא מרגישה שאין מדינה, ושהיא יודעת היום שאם חלילה תיחטף - המדינה לא תציל אותה. לצערי, כשפניהם של הירש, כרמל, אלמוג, אורי, עדן ואלכס המתים היו מול עיניי, לא יכולתי לומר לה שהיא טועה.

ענר שפירא והירש גולדברג-פולין זכרונם לברכה היו תלמידים אהובים שלי במגמת אמנות. כאב מפלח עולה במחשבה על הפער הנורא בין גובה חלומותיהם, החופש ותאוות החיים שלהם, לעומק התהומות בעזה ולפחדים של תלמידים היום.

הרבה דובר על כך שהפקרת החטופים נמשכת משיקולי הישרדות פוליטית - אבל ההישרדות הפוליטית תלויה בכהניסטים ולכן באג'נדה שלהם. באג'נדה הזו ביטחון הוא לא היעד ההכרחי של הגנה על המדינה אלא של "נקמה בגויים''; באג'נדה הזו המלחמה לא נועדה לשמור על הגבולות אלא כדי להתיישב מעבר להם; ותמונת הניצחון היא הקמת בית המקדש. כשאלה היעדים, יש אשראי אינסופי ללקיחת כל סיכון בטחוני שנובע מחיסול של עוד יעד צבאי, אבל אפס אשראי ללקיחת הסיכון המתבקש וההכרחי שבהצלת החטופים. כשנביאי שקר מכתיבים מדיניות, הם לא פועלים כדי להוציא את החטופים הנותרים מן התהום אלא כדי לגרור את כולנו לתוכה, כאילו התהומות הם חבלי משיח. "קול דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה", תמונות פני החטופים זועקות אלינו מהקירות, אבל כשאורות הגאולה הנקמנית מהבהבים הם מסנוורים את העיניים שכבר לא רואות פנים.

כל תכנית לא תתקבל, כולל עסקה להצלת החטופים, אם תסתור את היעד המשיחי שהחטופים מועלים כקרבן על מזבחו. הקנאות הדתית משליכה מתוך הדת את הענווה ומחליפה אותה בפולחן האגו, משליכה מתוכה את המוסר ומתירה דם, ובשם אלוהים מעמידה שליטים שאין להם אלוהים. הקנאות הדתית בוחרת לה שותפים שגם הם רואים באסון ''נס'': קבוצות של נוצרים המכונים "אוהבי ישראל" מאמינות שהגאולה עוברת דרך קטסטרופה ליהודים, אבל הן חברות מצוינות של חברי ממשלה וארגוני ימין משיחי, ומעמידות לרשותם משאבים עצומים שסייעו להם להגיע עד הלום. מוסלמים פנאטים רואים בחיסולנו יעד מקודש אבל בשביל חלק מחברי הממשלה "החמאס הוא נכס" ואילו מחאה בלתי אלימה של פלסטינים היא איום שצריך למגר. 

אם חלילה יום אחד הארץ הזו תקיא אותנו מתוכה, האם נרצה לחיות בעולם של ברית קנאים אנטי דמוקרטיים? בעולם שבו כל המנגנונים שנועדו להגן על חסרי הגנה, כלקח מן השואה, פורקו? האם נרצה לחיות בעולם שבו למיעוטים אין ייצוג פוליטי, שבו במלחמה אין חפים מפשע, בעולם שבו זכויות האדם הן היסטוריה?

כשנביאי שקר מכתיבים מדיניות, הם לא פועלים כדי להוציא את החטופים הנותרים מן התהום אלא כדי לגרור את כולנו לתוכה. כשאורות הגאולה הנקמנית מהבהבים הם מסנוורים את העיניים שכבר לא רואות פנים.

הגרסה הנקמנית של היהדות שהפקרת החטופים לסבלם ולמותם היא תוצר שלה, לא היתה מגיעה לאן שהגיעה בלי חינוך. בשם הפלורליזם והאחדות לא הצבנו גבול בפני הכהניזם עד שהשיר "שיישרף לכם הכפר" הפך להמנון בבתי ספר, ולמציאות שעוברת בשקט. חינוך זקוק לאוטופיה; חברה השרויה בשבר נורא זקוקה במיוחד לתמונת עתיד שתעניק משמעות לסבל ותעורר תקוה. מאז רצח רבין, תמונת העתיד של ארץ ישראל השלמה והיהודית בלבד, שבית המקדש במרכזה, שגשגה בזכות חינוך, ואילו האוטופיה של שלום נותרה מיותמת וזקוקה נואשות לחינוך שיסמן אותה מחדש כתקוה, גם אם רחוקה.

"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו, יב). המשך המלחמה בכפוף ליעד גאולי ולא בטחוני מכתיבה את הפקרת החטופים לסבלם ולמותם. שפיכות הדמים הזו היא השחתה של דרכנו על הארץ. 

הגרסה הנקמנית של היהדות שהפקרת החטופים לסבלם ולמותם היא תוצר שלה, לא היתה מגיעה לאן שהגיעה בלי חינוך. בשם הפלורליזם והאחדות לא הצבנו גבול בפני הכהניזם עד שהשיר "שיישרף לכם הכפר" הפך להמנון בבתי ספר, ולמציאות שעוברת בשקט.

אנחנו לא זקוקים לברית בין קנאים אנטי-דמוקרטים, אלא לברית אנטי-קנאית, בין יהודים, נוצרים ומוסלמים אוהבי אדם ויראי שמים, בין ישראל לגורמים אנטי ג'יהאדיסטים במזרח התיכון, ובין אותם ישראלים ופלסטינים חפצי חיים שעוד נותרו, שיודעים ש"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). אם ננתב את כוחות המחאה ליצירת תמונת עתיד של חברה דמוקרטית השואפת לשלום, שבה הגנה על חיי אזרחיה ורווחתם היא ערך מקודש, אם נחנך בבתי הספר לכל אלה באמת ובאמונה, ובראש ובראשונה אם נחזיר את החטופים הביתה עכשיו, נוכל לומר לתלמידינו: "בטח, אם חס וחלילה אתם תחטפו, מדינת ישראל תציל אתכם".

---

ד"ר חוה שורץ מלמדת בתיכון אדם בירושלים, במכון כרם להכשרת מורים לחינוך הומניסטי יהודי, ובמרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית.

---