נטיעות צדק
- הרב קובי וייס
- לפני שעתיים
- זמן קריאה 7 דקות
ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות - מציין את הקשר שלנו לארץ ישראל. מה הקשר בין ט"ו בשבט לבין נטיעות בחלקות של פלסטינים? על כך אנסה לענות במאמר זה.
בארגון קול רבני לזכויות אדם אנו מקיימים כמידי שנה אירועי נטיעות בהשראת ט"ו בשבט בחלקות של חקלאים פלסטיניים (הרשמה כאן). מדובר ב-20 ימים בהם מגיעים מתנדבים ושותלים מעל אלפיים עצי זית בחלקות של חקלאים פלסטינים בחודשים דצמבר-פברואר. אירועים אלו אינם מנותקים מימי המסיק בהם אנו מלווים חקלאים בעונה הבוערת ומסייעים להם להגיע לחלקות ולמסוק, נוכח האתגרים שמציבה מדיניות הבטחון הישראלית. העזרה במסיק היא גם חלק מנוכחות מגינה המבקשת לצמצם חיכוכים ולוודא את האפשרות של חקלאים ורועי צאן להתקיים מול היאחזויות וחוות חקלאיות יהודיות סמוכות. השנה יותר מתמיד חווינו התקפות רבות ואירועי אלימות לא מעטים בימי המסיק, כמו גם התנכרות ברורה של זרועות הבטחון עצמן עד כדי ירי מעל הראשים. הנטיעות הן קודם כל הצהרה שאנו ממשיכים להראות נוכחות. לעומת הרס והשחתה אנו נוטעים לתקווה ולדו קיום. למזלנו, עד כה אירועי הנטיעות עברו בשלום, למעט פעם אחת שפורעים אלמונים הגיעו ועקרו את כל העצים שנטעו.
מחאה ומדינה
לנוכח שתיקה רועמת ודי רחבה של המנהיגות המקומית, גם זו הדתית, חובה עלינו לעמוד ולמחות ולומר, "לא בשם היהדות שלי". אנו מגיעים לנטיעות הצדק כדי למלא את החלל של המנהיגות שאמורה לקחת את האחריות על חילול השם הגדול שהתרחש כאן.בנוסף, האמירה שלנו מופנית כלפי המדינה. חובת המדינה להגן על התושבים המקומיים וחלה חובה חוקית על זרועות הבטחון להבטיח את שלומם. התהליך המתרחש בצה"ל - מכיתות הכוננות ועד חיילי מילואים שמקבלים הוראות מהמתנחלים - פוגעת בצבא העם ובתפקידו. במהלך המסיק ניסינו עשרות פעמים להגיע להסדרים עם הצבא כמו בשנים קודמות אך לא הצלחנו בכלל. התוצאה היחידה של נסיונות תיאום היו עזרה לכוחות הבטחון להכריז על המקומות של המסיק שטח צבאי סגור.נטיעות הצדק מבוססות לא רק על צורך אנושי אלא על עקרונות יהודיים מוצקים. בעת האחרונה, ביתר שאת, אירועי האלימות וההתנכלות מוצגים כנובעים מתפיסות לאומיות יהודיות ומלווים תדיר באמירות דתיות כאלו ואחרות. לא מעט מהאירועים - לרבות שריפת חלקות ועקירת עצים - מתבצעים דווקא בשבת, כביכול תחת היתרים הלכתיים. חשוב במיוחד להתמודד דווקא במגרש הזה כחלק מהמאבק התרבותי-דתי על דמותה של הארץ שלנו.
דרכי שלום
בראש ובראשונה המתנדבים שלנו מונעים בשם הצדק והשלום. האם יש צורך להוסיף אמירה יהודית על כך? האם היהדות מנוגדת לערכים אלו? להלן אטען שההיפך הוא הנכון.הקביעה "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז) אינה מליצה. כבר חז"ל עמדו על כך שפסוק זה הוא עיקרון-על שלאורו מעוצבת ההלכה (סוכה לב ע"א ועוד). רבים וטובים הראו שפסוק זה מבטא מטא-הלכה ועל פיו נקבעו נורמות הלכתיות במהלך הדורות, במיוחד ביחסי יהודים ושאינם כאלו.הרב א"י קוק קבע כי היהדות אינה יכולה לעמוד בסתירה לערכי המוסר הצדק והיושר. אם ישנה סתירה הרי היא בהכרח תוצאה של חוסר הבנה או פרשנות לקויה (נבוכי הדור, פרק ג וכן במקומות נוספים). התפיסה הרואה בתקיפה של חקלאים פלסטינים בשטחם הפרטי מצווה מבטאת שבר עמוק מאוד, המראה עד כמה התרחקו הקצוות הדתיים לאומיים מההגות המרכזית שלהם עצמם.
גדול הוא השלום
גדול הוא השלום, שכל מצווה שבתורה כתוב בהן, "כי תראה", "כי תפגע", "כי יקרא", "כי תבנה" - כשבאה המצווה לידך אתה זקוק לעשותה; אבל השלום, מה כתיב בו? "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד) - בקשהו ממקומך ורדפהו במקום אחר (דרך ארץ זוטא).
אמירה זו ומקבילותיה במדרשים אחרים טוענות כי בניגוד למצוות רבות שחובה לקיימן רק כאשר הן מזדמנות במהלך החיים, ישנן שתי מצוות שחובה על האדם לחזר ולרדוף אחריהן: הצדק – "צדק צדק תרדוף" והשלום – "בקש שלום ורודפהו".לא אחת, אקטביסטים שומעים קולות כגון, "מה פתאום הגעתם לכאן? חזרו למקומות מגוריכם ופתרו שם את כל העוולות!" אולם, צדק ושלום אין לחפש בסלון הבית, יש לצאת למקומות שבהם הם אינם מתקיימים ולרדוף אחריהם. בתפיסת התורה, יש מחויבות לאדם לצאת מאזור הנוחות ולתור אחר הצדק והשלום. בארגון "קול רבני" אנו מאמינים כי רבנים ושלוחי ציבור מחויבים להגיע למקומות היותר מורכבים ולהשמיע את קולם.אוסיף ואציין – בארגון שלנו אנו פועלים בכל התחומים של צדק ומוסר. מחלקת צדק חברתי שלנו פועלת בתוך הקו הירוק למען אנשים החיים בעוני בכלל התחומים. אנו עוסקים מזה שנים רבות בנושאים כגון דיור ציבורי, התחדשות עירונית, מודרי אשראי, בטחון תזונתי ועוד. בחלק גדול מהנושאים אנו אף המובילים את שינוי המדיניות בתחומים כלכליים אלו. אנו מפעילים מרכז זכויות המטפל בקרוב לאלף פניות בשנה לתושבי חדרה, ואדי ערה והסביבה. אנו עוסקים בשינוי מדיניות גם בהובלת הפורום "יהדות וצדק חברתי". השנה אנו מקדישים את שבוע הצדק שלנו, שמתקיים מדי שנה בשבוע של פרשת "בהר", לנושאי בריאות ובריאות הנפש וכבר ערכנו כנס חשוב בעניין. אולם, לא במקרה אנו מוכרים לציבור יותר בנושאים של הקונפליקטים בשטחים. אלו נושאים טעונים ובעלי פרופיל ציבורי גבוה ואנו מתעקשים להיות במקומות היותר דלקתיים ומורכבים של החברה הישראלית. זכויות אדם באשר הוא אדם מביאים אותנו למקומות אלו.
גזל הגוי
כידוע, עץ הזית הוא סמל חשוב הן בתרבות הפלסטינית, הן בתרבות היהודית. בשתי החברות, נטיעת עצים היא סמל לשורשיות והיאחזות בקרקע. מכאן נובעת גם הלהיטות לעקור עצי זית של פלסטינים בכל הזדמנות. אבל עקירת עצים הניטעים בקרקע פרטית פלסטינית היא גזל לכל דבר. אין מחלוקת בהלכה על כך שגם לאדם שאינו יהודי יש זכויות קנייניות בארץ ישראל. כפי שנפסק להלכה, ההתלבטות המופיעה במקורות, האם יש או אין "קניין לגוי בארץ ישראל" (בבלי גיטין מז ע"א ועוד) מתייחסת רק לגבי הפקעה של קדושת ארץ ישראל לגבי מצוות התלוייות בארץ, כלומר, האם מביאים מחלקות אלו מעשרות או לא? אבל פגיעה בזכות הקניין הוא "גזל הגוי" לכל דבר ועניין. וכך פסק הרמב"ם, "אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר" (הלכות גזילה ואבידה א, ב).
הלכה זו מממשיכה את דרכי האבות. כידוע, אבותינו התעקשו לשלם כסף מלא בכל קרקע פרטית. החל מאברהם אבינו ומערת המכפלה וכלה בדוד המלך שקנה את גורן ארוונה. על אף ידע שבניית המזבח תעצור את המגיפה ויש כאן "פיקוח נפש" ומדובר במקום המקדש העתידי, דוד המלך התעקש לקנות את המקום בכסף מלא ולא להפקיע את הקרקע מתוקף סמכותו כמלך. פגיעה ברכוש של לא יהודי בארץ ישראל היא גזל לכל דבר ועניין.
בל תשחית
נטיעות הצדק מבוצעות בעונה זו בהשראת ט"ו בשבט. ראוי לזכור את איסור "לא תשחית" שנאמר בכיבוש הארץ – איסור מפורש לעקור עצי פרי אפילו למלחמת מצווה. בדברים כ' אנו מוצאים "כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור". וההלכה מפורשת בעניין: "אין קוצצין אילני מאכל [אפילו] שחוץ למדינה… וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה... לא אסרה תורה אלא דרך השחתה" (הרמב"ם, הלכות מלכים ו, ח). מה יותר השחתה מאשר הפעולות של השחתת עצי זית לשם השחתה?במסורת היהודית ישנה רגישות גבוהה לעצי מאכל, המבוססת על הקשר בין האדמה לאדם, וכן בין ברכת אלוקים לאדם. כאשר נראה רגישות זו נעלמה כליל, חובה להזכיר אותה שוב ושוב. האדמה והעצים - ועץ זית בייחוד - היו כאן לפנינו ויהיו כאן אחרינו.
קדושת הארץ
ידועה המחלוקת היסודית במחשבת ישראל לגבי הבנת המושג "קדושה". האם קדושה היא אימננטית או שהיא פונקציונאלית; האם מערכת הכללים של הקדושה היא תוצאה של קיומה המהותי של הקדושה במציאות, או שמא מערכת הכללים נועדה ליצור תחושת קדושה אצל בני אדם. שאלה זו קיימת במיוחד סביב קדושת הארץ: האם ארץ ישראל קדושה במובן שכל רגב ואבן בה קדושים בעצמם או שקדושתה היא בכך שניתן לקיים בה מצוות התלויות בארץ (כפי שעולה למשל ממשנת "עשר קדושות", מסכת כלים א, ו). האם הקדושה היא עובדה המחייבת את בני האדם או שבני האדם באמונתם יוצרים את הקדושה? ממילא עולה השאלה, האם קדושתה של הארץ טמונה בעצם החזקתה או בציווי לקיים עליה את ההליכה בדרכי ה'. בעקבות התורה (דברים יא, י) אנו סבורים כי ארץ ישראל אינה כארץ מצרים, שכן היא תלויה בחסדי שמיים. מכיוון שכך, רק בה ניתן לקיים תרבות מוסרית שעיני השם עליה מראשית שנה ועד אחרית שנה. הארץ קדושה ככל ובני האדם שחיים עליה יחיו תחת קדושה מוסרית. המעשים שאנו מתמודדים מולם אינם מקדשים את הארץ אלא מחללים אותה. אנו עדים לכך שראייה גורפת של הארץ כקודמת לאדם מביאה לחציית הקו העדין שבין לאומיות ללאומנות. לצערי, הקולות היותר משיחיים הוציאו את עצמם מכלל התיאולוגיה המפורסמת של המשולש ארץ ישראל - תורת ישראל - עם ישראל ושמים את עם ישראל ותורת ישראל תחת ארץ ישראל.עמדה זו גובלת בעבודת אלילים.
גם לאלו המאמינים כאנשי הקבלה שיש קדושה בארץ עצמה – קדושה יכולה להתחלל. ידועה המחלוקת בהלכה לגבי הר הבית: האם קדושה ראשונה או שנייה - קודשה לשעתה או לעתיד לבוא. מחלוקת זו מובאת כיום בעיקר סביב שאלת היתר העלייה להר הבית. ממחלוקת זו ניתן להבין כי קדושה צריך להחיל והיא יכולה להיפסק. קדושה, כשם שהיא קיימת היא יכולה להתחלל ולצאת לגלות עד לעתיד לבוא. לא בדרך של אלימות ומדון נגביר את קדושתה של הארץ, שכן מעשים רעים פוגעים ומצממים את הקדושה.
אור לגויים וקידוש השם
לבסוף, הביטוי "אור לגויים" הפך חבוט כל כך שנשכחה מהותו. יש להזכיר, כי עם ישראל נבחר כדי לקדש את שמו של הקב"ה וולהביא לשלטונו בקרב אומות העולם. זהו תורף תפילות ראש השנה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו...ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". חילול השם הוא העוון החמור ביותר וכנגדו קידוש השם המצווה הגדולה ביותר. עם ישראל אמור להרים את קרנו של ה' בעולם שיאמרו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". האם המעשים שמולם אנו מוחים מקדשים שם שמיים? האם עמי העולם רואים ושומעים את הקולות ומתחזקים ביראת השמיים שלהם? אנו סבורים שמעשינו אנו הם הדרך לקדש את שמו של האל בעולם.למזלנו, ישנו ציבור גדול מאוד המאמין כי נגזר על שני העמים לחיות יחד בארץ הזאת, ארץ "כנען", שמעולם לא חיו בה רק יהודים. ציבור גדול זה אינו מקבל את הפרדיגמה שכולם רעים וכולם שונאים. הוא זוכר שאבינו אברהם הנחיל לנו את הצורך להבדיל בין צדיק לרשע ולזכור כי, השופט כל הארץ יעשה משפט. את הצדקה והמשפט הללו ציווה אברהם לבניו אחריו ובעבור זאת ידעו אלוקים. שמא נאמר שהחובה היהודית הגדולה ביותר היום היא להצליח למצוא פתרון לסכסוך הגדול שבו אנו מוטלים.
אם נצליח לפצח את הסכסוך ולסיים אותו– אולי נהווה השראה, נזכה ונשתף את כל העולם בכלים והדרכים לפתרון סכסוכים אתניים ובכך נביא את "השלום העולמי" כחזונם של נביאי ישראל. אולי דווקא כך נהיה אור לגויים.
אנו מזמינים את הקוראים להצטרף אלינו לנטיעות הקרובות, שיימשכו גם לאחר ט"ו בשבט. אפשר להירשם כאן. בואו לקדש שם שמיים, לחזק חיים של דרכי נועם, לקיים "בקש שלום ורדפהו" ו"צדק צדק תרדוף" ולציין את ט"ו בשבט והחיבור העמוק שלנו לארץ ישראל בצורה מיוחדת במינה.
הרב קובי וייס גדל וצמח בעולם החרדי. החל את דרכו בארגון קול רבני לזכויות אדם לפני 15 שנים,מרכז שטח במחלקת צדק חברתי ועד מנהל מחלקת החינוך. כיום משמש כרב הארגון.