רק פרעה! ביטחון, כוח פוליטי והכרעות מוסריות
- ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל
- 6 באפר׳
- זמן קריאה 7 דקות
יציאת מצרים מוצגת פעמים רבות בתורה על דרך ההנגדה – על בני ישראל ללמוד משעבוד מצרים ולהתנהג אחרת: לגר, ליתום ולאלמנה (פעמים רבות), לעבד (דברים ה, יד-טו), ללקוחות (ויקרא יט, לו) ואפילו למצרים עצמם (דברים כג, ח). כך גם מוצגת מצרים כמופת שלילי בתחום העריות (ויקרא יח, ג) והמלך מצוּוה, "לא ישיב את העם מצרימה, למען הרבות סוס" (דברים יז, טז), כניגוד לתרבות הפוליטית והצבאית המצרית.
מהי אותה תרבות?
ספר שמות מספק לנו מבט על כמה יסודות של משטר טוטליטרי:
וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.
אפשר להבין את חששו של מלך חדש. תפקידו של מלך לבחון איומים פוטנציאליים לבטחון המדינה ולהתמודד עמם באומץ בראיה למרחוק. יחד עם זאת, לשם ביסוס שלטונו, מלך חדש עלול לזהות הזדמנויות למקד את תשומת הלב הציבורית באויבים מדומים ולהציג עצמו כמציל את העם מפניהם. אילו מבין המניעים הללו הניע את פרעה? האם פרעה באמת סבר שבני ישראל מהווים איום, או שהיה כאן ניצול הזדמנות פוליטית בלבד? יתכן שבעיני פרעה שני המניעים הללו התלכדו. זו המציאות שכנגדה הזהיר הנביא יחזקאל (מו, טז-יח, הפטרת "החודש"), מציאות שבה המלך הוא המדינה, ואין הפרדה בין צרכי הממלכה ובין צרכיו האישיים של המלך.
האם פרעה באמת סבר שבני ישראל מהווים איום, או שהיה כאן ניצול הזדמנות פוליטית בלבד? זו בדיוק המציאות שכנגדה הזהיר הנביא יחזקאל: מציאות שבה המלך הוא המדינה, ואין הפרדה בין צרכי הממלכה ובין צרכיו האישיים של המלך.
ההגדה של פסח מיטיבה להבין את הדינמיקה הזאת. "'וירעו אותנו המצרים' – כמו שנאמר, 'הבה נתחכמה לו...'". ההגדה מבינה שהרוע לא נולד בחלל ריק. האיום – מדומה או אמיתי – מביא לצעדים מחושבים ודרסטיים שאין שום בעיה לגייס את תמיכת העם בהם, שהרי יש בפנינו איום קיומי. ומכאן מתחיל הגלגל בתנועתו: ההסתה מביאה לעינוי, העינוי גורם דווקא למוטיבציית נגד ולצמיחה, שבתורה מובילה להעצמת המיאוס המצרי מבני ישראל ולהחרפת העול. קל לשמוע את הטיעונים: מכיוון שבהגדרה בני ישראל תמיד יהיו אויבים, הרי מוצדק לשעבדם. מכאן פשוט גם להבין את ההתנגדות להקלות בעבודה או למתן היתר לחוג לה' במדבר: אין המדובר בהפסד כלכלי בלבד, אלא בגילוי חולשה אל מול איום שאסור לאפשר לו לצאת משליטה. כך אפשר גם לנרמל השלכה ליאור של כל הבן הילוד.
דינמיקה זו חוזרת לאחר הופעת משה ואהרן בפני פרעה (שמות ה, ד-ט):
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם. וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר. לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ. תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר.
אם העבדים שקטים – אין סיבה לעשות דבר, כי הכל טוב; אם הם זועקים – זו עדות לכך שהעול עליהם אינו חזק דיו. וכך השליט ועמו מאפשרים את הכבדת העול, כי לכאורה רק כך העבדים מבינים. כך גם מצליח השליט לזרוע פירוד בין המשועבדים ובין מנהיגיהם – צעד בעל תועלת לטווח הקצר שעלול להיות לרועץ בהמשך.
פחד ונאמנות
בספרו "על חיי משה" מעמיק הפרשן היהודי בן המאה הראשונה לספירה, פילון האלכסנדרוני, את ההבנה בדבר אופי המשטר במצרים. את "ולא יכלה עוד הצפינו" (שמות ב, ג), מסביר פילון, "כנהוג בשלטון יחיד, היו כאלה המחטטים בכל פינה ופינה וזריזים להביא תמיד איזו ידיעה חדשה למלך" (על חיי משה, א, 10, תרגמה סוזן דניאל-נטף). יש קשר מהותי בין שעבוד ובין תרבות המעודדת מעקב והלשנה לשלטונות. הרצון של השליט לחלק את הציבור לטובים ורעים מקבל ביטוי, לדברי פילון, לאחר שמשה הורג את האיש המצרי ההורג. "הדבר חרה בעינו, לא על שזה מת או זה ממית, בדין או שלא בדין", מסביר פילון, שכן בעיני השליט היחיד, חיי אדם אינם אלא מכשיר פוליטי להתלהם סביבם בעת הצורך. פילון מזהה שזעמו של המלך היה "על שאין נכדו תמים-דעים עמו, שאין הוא רואה את אויביו וידידיו כאויבים וידידים שלו". נאמנות אישית לאינטרסים הפוליטיים של המלך היא חובה יסודית בדיקטטורה והאיום הכי גדול בא מזה ה"חומל על אלה שבהם הוא (המלך, יק"ר) נוהג באכזריות ובקשיחות".
וכאן נכנסת לפעולה הסימביוזה הפוליטית בין השליט ובין נאמניו: "אז נמצאה העילה לאנשי הצמרת החושדים בעלם – שהרי ידעו כי יזכור לרעה את פשעיהם ויענישם לעת מצוא – ומיד שפכו באוזני סבו, הכרויות לשמוע, דברי דיבה... כדי לעורר בו את הפחד שמא יוסר ממנו השלטון". זו יכולה להיות היועצת המשפטית לממשלה, ראש השב"כ או כל בעל תפקיד אחר – סימונם כבוגדים משרת את השליט והופך להיות תו נאמנות לשליט, בעיקר כאשר קופת השרצים שלו ושל נאמניו עומדת להתפקע. וכך, לפי פילון, הסיתו שרי פרעה נגד משה, "אין כמוהו גבה-לב, מוסיף תחבולה על תחבולה, נכסף למלוכה בלא עתו, מחניף לזה ומאיים על זה, רוצה שלא במשפט, דן חובה את הנאמנים שבעבדיך" (שם, 45-46).
פילון האלכסנדרוני מסביר את הסימביוזה הפוליטית בין פרעה ונאמניו: "אז נמצאה העילה לאנשי הצמרת החושדים בעלם [ = במשה]... ומיד שפכו באוזני סבו, הכרויות לשמוע, דברי דיבה... כדי לעורר בו את הפחד שמא יוסר ממנו השלטון". זו יכולה להיות היועצת המשפטית לממשלה, ראש השב"כ או כל בעל תפקיד אחר – סימונם כבוגדים משרת את השליט והופך להיות תו נאמנות לשליט, בעיקר כאשר קופת השרצים שלו ושל נאמניו עומדת להתפקע.
קריאה זו עשויה לבאר תמיהה גדולה ביחס לסיפורם של בני ישראל במצרים: מדוע לא הרג פרעה את משה ואת אהרן? הרי פחד מהאל לא מנע מפרעה לסרב לדרישות משה ואהרן. מנקודת מבט פנים-משטרית על הסיפור אפשר לטעון שפרעה זקוק למשה ולאהרן. הוא זקוק לאויב חזק אך נשלט, שבעזרת ההסתה נגדו וההתגברות לכאורה עליו, יכול לספק לגיטימציה לשלטונו האישי. מצרים אמנם סובלת מכות קשות, אך היא חורקת שיניים ומחזיקה מעמד והתעמולה של פרעה בוודאי הביאה זאת כראיה לנצחון. המטרה, אם כן, אינה סיום המאבק, אלא המשכו התמידי, כמכשיר פוליטי.
האם נצא השנה ממצרים?
האפיון שפילון מציע נראה על זמני ומתאים, לאורך הדורות, לדרכם של דיקטטורים. קווי האופי של משטרו של פרעה מתאימים מאד לשלטון חמאס. בעת האחרונה שבנו וראינו את האכזריות שבה הוא פועל כנגד מתנגדיו מבית, כתזכורת לאופן השליטה הברוטלי של חמאס בחושבי רצועת עזה במשך השנים. בדומה לפרעה, חמאס זקוק לתודעת המאבק בישראל ולסימון בוגדים כאוויר לנשימת שלטונו וכל רמז על אחריותו לאסון הנורא שהמיט על הפלסטינים חייב להיות מדוכא. מפגני הכוח בעת החזרת החטופים על רקע ההריסות, ממחישים את תפיסת הנצחון של דיקטטורות. רצחנות ה-7 באוקטובר מדגימה את התהומות שאליה יכול משטר רצחני להידרדר ולדרדר.
אלא שזכרון יציאת מצרים אינו מתמצה במבט על הרוע של האחר. פסח אינו רק תרגיל בהעצמת הבטחון בקב"ה, בגיבוש תודעה לאומית ובהודיה על החירות שלה זכו בני ישראל, בימים ההם או בזמן הזה. פילון כתב אמנם על מצרים של ימי משה, אך כדרכו, הוא שולח רמזים לגבי הפוליטיקה בת זמנו בקיסרות הרומית ובעירו אלכסנדריה. בעקבות זאת, פסח מזמן לנו הזדמנות לשים את עצמנו לא רק במקומם של בני ישראל, אלא אף, עם כל הקושי, במקומו של פרעה. קל לערוך הזרה למניעיו של פרעה ולראות בו רשע חסר לב. זה אמנם נכון, אך כיצד היינו נוהגים במקומו? כיצד אנו נוהגים היום? פסח זו הזדמנות לדבר על כך.
זכרון יציאת מצרים אינו מתמצה במבט על הרוע של האחר. פסח אינו רק תרגיל בהעצמת הבטחון בקב"ה, בגיבוש תודעה לאומית ובהודיה על החירות שלה זכו בני ישראל, בימים ההם או בזמן הזה. פסח מזמן לנו הזדמנות לשים את עצמנו לא רק במקומם של בני ישראל, אלא אף, עם כל הקושי, במקומו של פרעה.
על הנאמנות האישית הנדרשת מעובדי ציבור; על סימון מתמיד של בוגדים מבית והסתה כנגדם; על אומנות "הפרד ומשול" ביחס למתנגדי הממשלה וביחס לאוכלוסיה הפלסטינית; על התלכדות שיקולים בטחוניים עם שיקולים פוליטיים, עד כדי זיהוי מוחלט ביניהם; על תביעת קרבן מתמיד מהעם – בשירות, בסיכון בטחוני, בהפקרת החטופים, אך גם בגזרות כלכליות, כביכול לטובת המלחמה, אך בפועל למען תכליות פוליטיות.
אך מעבר לכל אלה, היציאה ממצרים מחייבת להתנער מדרכו של פרעה. להתנער מהמחשבה שבטחוננו תלוי בדיכויים המתמיד של הפלסטינים. להתנער מקלות הדעת שבהרג, שלא לדבר על חדוות ההרג; להתנער מהצעדים המעמיקים של אפליה, גירוש ופגיעה ברכושם ובגופם של פלסטינים בשטחים – צעדים הנעשים לכתחילה ובמוצהר; להתנער מההסתה כנגד אזרחי ישראל הערבים; להתנער מהפרדיגמה שככל שיהיה לפלסטינים רע יותר, כן ייטב לנו.
וכאן יש לומר – הבעיות הבטחוניות הניצבות בפני מדינת ישראל אינן מדומיינות. אכן, יש כוחות מקומיים ואזוריים שמאוויהם כלפינו ברורים והם פועלים במרץ לקדמם. אף החזרה ללחימה בעזה אינה מופרכת כשלעצמה – יש לישראל (ולטעמי, אף לפלסטינים) אינטרס מובהק שחמאס לא ישוב ויצבור כוח. ויתכן מאד שאין אפשרות להשיג זאת ללא כוח צבאי. אלא שכאשר שלטון מערב באופן כה עמוק בין הפוליטי לבטחוני, קשה לתת אמון במהלך כזה. ראש ממשלה שהמניע הבטחוני באמת היה נר לרגליו לא היה חוזר ללחימה ובה בעת מפטר את ראש השב"כ ואת היועמ"שית; הוא היה נמנע מלהעביר חוקים הפוגעים בעצמאות בתי המשפט, כשהוא יודע שזו סוגיה שמפלגת את הציבור; הוא לא היה שב וממנה כהניסט שריסק את עצמאות המשטרה ושהפשיעה בקדנציה שלו גאתה לשר לבטחון פנים; הוא היה מגלה מעט אמפתיה, לפחות, לחטופים ולמשפחותיהם ולא מנצל את מאבקם לצרכיו הפוליטיים; והוא היה מעביר תקציב מעודד צמיחה ולא תקציב מגזרי העושק את משלמי המיסים.
היציאה ממצרים מחייבת להתנער מדרכו של פרעה. להתנער מהמחשבה שבטחוננו תלוי בדיכויים המתמיד של הפלסטינים. להתנער מקלות הדעת שבהרג, שלא לדבר על חדוות ההרג; להתנער מהצעדים המעמיקים של אפליה, גירוש ופגיעה ברכושם ובגופם של פלסטינים בשטחים – צעדים הנעשים לכתחילה ובמוצהר; להתנער מההסתה כנגד אזרחי ישראל הערבים; להתנער מהפרדיגמה שככל שיהיה לפלסטינים רע יותר, כן ייטב לנו.
יתר על כן, כאשר החזרה ללחימה מחוברת להכרזות מפורשות על גירוש תושבי הרצועה וצמצום שטחה, וכאשר במקביל התקפות מתנחלים על יישובים פלסטינים מנורמלת על ידי הממשלה ועל ידי הצבא, הדבר מקרין על מניעי החזרה ללחימה ועל צדקתה. ובעיקר, כאשר לכאורה מותר כל רסן והיקף הפגיעה בילדים, בנשים ובזקנים גדל דרמטית, וזוכה למחיאות כפיים נלהבות (כן, יש לי דוגמאות קונקרטיות ולא, זו אינה תופעה שולית), קשה עוד להצדיק את מוסריות המלחמה.
יציאת מצרים תובעת מאתנו להתנער מכל זאת, מהתרבות השלטונית של פרעה. לחזור ולהבחין בין שיקולים בטחוניים לשיקולים פוליטיים של השליט; לשוב ולחדד את הצורך בשלטון שרווחת אזרחיו באמת עומדת לנגד עיניו ושחיי אדם אינם כלי פוליטי עבורו; ולחתור לכך שהבן הילוד – בכל רחבי הארץ הזאת – אינו מושלך ליאור.
ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית, ובמכינת צהלי. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.