שמות המלחמה
- מרחב מעין ישורון
- לפני 15 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
[א]
לא מזמן ניסה נתניהו לתקן את הנזק שהסבה לו מלחמת "חרבות ברזל" וביקש לצאת לדרך חדשה עם שם חדש - "מלחמת התקומה". מבחינה מעשית התיקון הקוסמטי מגיע עם חשבונית של שני מיליון שקלים שיושקעו בהחלפת הכתובות על האנדרטאות ובכיול מחודש של מאגרי הנתונים. את ההחלטה אם לשנות את הכתובת על המצבות הותירו למשפחות החללים, ושאלת כיסוי העלויות של הפעולה הזו עדיין לא הוכרעה. אבל מהם שני מיליון שקלים מול תועפות המלחמה? מדובר כאן על המורשת, והקרב הוא על ההון הסימבולי. השם החדש נועד לחולל קסם שבו השואה מופיעה ונעלמת בלי שהוזכרה, ומה שנשאר הוא נס התקומה: משואה לתקומה - גלגל חוזר בעולם. ואמנם השבעה באוקטובר נתפס תחילה כשואה שאיננה שואה ממש. הנשיא ג'ו ביידן אמר שמאז השואה לא הייתה מתקפה כזאת על יהודים, ונתניהו השווה את חמאס לנאצים, אבל הבהיר שהפעם לא יכול לקרות לנו דבר כזה, כי הפעם יש לנו מדינה חזקה עם צבא חזק. ובאמת אנחנו לא שואלים איפה היה אלוהים בשבעה באוקטובר, אלא איפה היה הצבא בשבעה באוקטובר.
[ב]
בתום השנה הראשונה למלחמה הודה דובר צה"ל לשעבר תא"ל דניאל הגרי שהשם "חרבות ברזל" ניתן תחילה כמו שם של עוד מבצע בעזה. עוד שם מופרך בסדרת "צוק איתן", "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן". אלא שהוא חושב שהשם בו תיזכר המלחמה יהיה פשוט "השבעה באוקטובר". הגרי נצמד לשם הרציונאלי והאפרורי. שם המספר, המספר של היום, השבעה באוקטובר. שם היום על פי לוח השנה האזרחי; מספר סידורי, שם שרירותי שמבקש להשקיט את רעש המיתולוגיה והאידיאולוגיה ולאמץ ביושרה של פקיד את שיטת הסידור האוניברסלית. ובכל זאת, מבעד למינימליזם הרזה כמו מסתנן הראליזם הלירי: מתוך הצמצום מופיעה השבעה כמעגל מתרחב של אבלות.
[ג]
מול מחנה האבל, עומד מחנה הנס. סמוטריץ' ובן-גביר עבדו עם השם "מלחמת שמחת תורה" כמרכיב מהותי במהלך המשיחי אליו משכו בכל הכוח. מחנה הנס קורא את המציאות אל תוך הספר. עבורו המלחמה היא אות שמימי המוצא את מקומו במסגרת הפירוש השלם של המציאות העליונה, המתרחשת על רצף הזמן היהודי שסופו גאולה. לשיטתו, כ"ב בתשרי התשפ"ד היה האות למלחמת הגאולה: "מלחמת שמחת תורה". צריך להודות שהשם הזה משתלב בנקל במורשת מלחמות ישראל הגדולות, ובראשן יום כיפור וששת הימים: שני שמות "טבעיים", של שתי מלחמות שכמו נתנו לעצמן את שמן. שישה ימים נמשכה מלחמת 67, וההשוואה לששת ימי הבריאה היתה עבור רבים החותמת של הנס. בניגוד משלים לכך, השם "מלחמת יום כיפור" מגלם לא רק את המחדל והכישלון אלא גם את אימת יום הדין של מלחמת 1973. אל הרצף הזה מבקשת להצטרף "מלחמת שמחת תורה"; השם הגדול הבא. שם אלכימי כמעט, ההופך אסון לנס, בבחינת "יום אסוני הוא יום ששוני". וכעומק החורבן - עומק הגאולה.
[ד]
בדצמבר 2024 הודה נתניהו שהוא יכול לחיות בשלום עם השם "מלחמת שמחת תורה"; אלא שלטעמו עדיפה "מלחמת בראשית". לכאורה אין הבדל של ממש בין שני השמות. שניהם מציינים את אותו היום: הכול מסכימים שיום שמחת תורה הוא היום בו מסיימים לקרוא את התורה ומתחילים לקרוא מבראשית. אבל אלה רואים את המלחמה כחג שמח, והוא, הוא מחזיק חזק בספר ומצטט את העמוד הראשון. אפשר היה לחשוב שהוא עושה זאת כדי לבלום את החגיגה המשיחית המסוכנת, אבל למעשה נתניהו ביקש לענות לסינוואר, זמן קצר לאחר חיסולו. אמנם "בראשית", כשם למלחמה, טעון בפאתוס גדול מידי, כזה שחורג מגבולות הטעם הטוב, אבל הוא נועד להשיב את הסדר כנגד זה שבא לפרוע אותו ולשבש את המחזור ופתח ב"מבול אל אקצא".
[ה]
באוזנינו, השם הדמוני 'מבול אל אקצא' נשמע כשעטנז דמוני פרוע, מאבק עברי-ערבי: 'מבול' מצלצל כשם עברי, ו'אל אקצא' כשם ערבי. אבל שם העצם "מבול" איננו עברי דווקא, והוא מזכיר לנו שסיפור המבול הוא מסורת משותפת לעמי האזור הקדומים. סינוואר יצא למלחמה בשם הסיפור הגדול, וגייס כוחות מיתולוגיים. במבול המקראי, תהום בראשית נפתחת מחדש. מול הכוח המכלה של המבול, שבו הגבולות בין מים לשמיים מתבלבלים, נתניהו נאחז בספר כדי להחזיר לאחור את הגלגל ולחדש סדרי בראשית.
[ו]
אלא שככל שהתרחקה המלחמה מתחילתה, השם "בראשית" נעשה גדול עליה. התקשורת היתה תקועה כמו חמור בין שתי ערמות קש - 'הכרעה' או עסקה - בעוד הצבא הודה שהוא נלחם ברעיון, והמלחמה נמשכה. סינוואר חוסל, נסראללה חוסל, הכור האירני הופצץ, ונתניהו חיפש שם חדש, שיכלול את כל רצף האירועים משכול וכשלון עד לניצחון המוחלט. גם "מלחמת שבע הזירות" הוצעה, כמעין בלון ניסוי שיכשיר את הקרקע להשוואה למלחמת העצמאות. יש לציין שגם מלחמת 48 לא מצאה את שמה בקלות: קראו לה גם מלחמת תש"ח וגם "מלחמת השחרור", ובן גוריון התעקש לקרוא לה "מלחמת הקוממיות" כי ראה אותה כתוצאה ישירה של הכרזת המדינה – "בארץ ישראל קם העם העברי… להקים ישוב..."; כך אומרת המגילה שהמלחמה כמו פרצה מתוכה. העם קם ונלחם קוממיות. במלחמת התקומה נתניהו התכווץ ומצא את הגודל הנכון: לא אלוהים, אלא בן-גוריון.
[ז]
מול הכוח הער להרע של "מלחמת שמחת תורה" קל להבין את הכמיהה הרציונלית לרסן את המיתוס באמצעות השם האוניברסלי "מלחמת השבעה באוקטובר", אבל "השבעה באוקטובר" לא מציע שום אופק, ולא מחזיק שום מסורת. למעשה זהו שם התבוסה. השם "מלחמת בראשית" מעמיד אותנו מול נתניהו המושל שנחשף בכישלונו, והוא מחטט בנבכי פדחתו ומחפש שם חדש להתלבש בו בעוצמה ולהוסיף למשול. "מלחמת התקומה" היא ההמצאה שלו, לא המצאה יש מאין אלא הד חוזר של מלחמת 48. לקריאה בשם התקומה, יש כוח, כי כלנו חפצים בה, ומי שמתנגד לשם הזה עלול להיתפס כמי שמתנגד לעצם תקומת המדינה; אבל זה עתה ראינו כולנו את סופו הטרגי של הסיפור שבו הקורבן והמקרבן כלואים במעגל דמים.
אנחנו עדים לסחף של שמות מתחלפים שמתחרים זה בזה על משמעות האירוע, ואף שם אין בכוחו לסכור את פי התהום. בשבעה באוקטובר נזרקנו מתוך המדינה שבה השואה היא הסיפור הקדום, אל הגורל היהודי שבו השואה שבה להיות איום ממשי. וכאן אפשר גם לשאול – שואה של מי? אמנם השבעה באוקטובר נתפס כאן במונחים של שואה שאיננה שואה ממש, אבל מנגד, ככל שהמלחמה נמשכה ולנוכח ממדי ההרג וההרס בעזה, שאלת השואה עברה צד, והוויכוח נסוב על השם הנכון לזוועה שמתחוללת בעם הפלסטיני. הסכנה הגלומה ב"מלחמת התקומה" נעוצה בכך שהיא גורמת לשואה להופיע ולהעלם מבלי שתוזכר באמת. כך היא מרצדת בין המודע למודחק, ומשם היא מוסיפה להטיל צל גדול שלא מאפשר להוויה הישראלית לראות את ההווה.
[ח]
התפרצות התהום אינה רק רגע של חורבן אלא גם של פתיחה מחודשת של משמעויות, ויש בו פוטנציאל ממשי לתיקון. השם "תקומה" מנסה לכסות על התהום בקריאה חד משמעית - ניצחון! - אלא שבכך הוא כופה עלינו לקבל את הפחד מפני השמדה קולקטיבית כבסיס המשותף לקיום שלנו בארץ הזאת. דרוש לנו שם אחר, אולי "מלחמת שמיני עצרת", כשם זמני, עד שתתכנס האספה.
מרחב מעין ישורון הוא משורר. ספרו האחרון ״רפאל״ הוא פואמה שבמרכזה המלאך הרופא שהסתבך ברשת פיתוח אמצעי לחימה.